"שיר עימי, רק להיום, כי מחר אולי האל הטוב יישא אותך הרחק
מכאן" (ארוסמית')

המוסיקה הנהדרת של ההרכב האלמותי מלווה אותי כשאני מפלסת את
דרכי, בקוארדינציית עין-יד מיומנת להפליא, בתוך הכרך המדברי
השחוק והעייף. האספלט העירוני הופך אט אט לפס שחור הנבלע לתוך
מרבד אינסופי של אבנים וחול. הרוח המדברית המפורסמת עדיין
מתחבאה מאחורי השמש, אין לה זכר לעת עתה, ומפאת מזגן מקולקל
אני נשטפת במשב מעיק של אוויר כבשנים. "אולי טוב שכך" אני
מנחמת את עצמי, מנסה להיות אופטימית, "זה חיבור לאמת, לחיים לא
נוחים אך אמיתיים", ממשיכה לשאוב עידוד מאיזה מקור פנימי
שאלוהים יודע מהו.

המוסיקה מתנגנת לי והתנועה בינתיים מידלדלת, אני אומנם לא לבד
על הכביש אך יכולה, בתנאים שנוצרו, לשעוט כאוות נפשי. ואני
נזכרתי בך. במחלה שקוננה בגופך זמן רב וגם את לא ידעת. חושבת
עליך, על החשש, על הגעגוע.

"אם לא אחזור מחר, תמשיך, כי שום דבר, למעשה, אינו בעל משמעות"
שר פרדי מרקורי בקולו המהפנט, פורץ את דממת המדבר. ציפור
מדברית עפה בשמיים, ומה ההבדל בין מטוס וציפור כולם יודעים, או
שלא, את זה אנו יודעים גם... מבעד לדמעות הפחד, לדמעות החמלה.

כל אבן חדה
על שפת הכביש המפותל
מזכירה לי את שנות הדור
או שמא
דורות אינסופיים של חיים שניטעו כאן
בשממה
צריף רעוע נושק לנחל אכזב
והחום הלוהט יוצר, כזכור
את האשליה
מים, חיים
אך לא

המזגן, כמעשה נס, החל לפעול והחלטתי לא להיות אופטימית, להיות
עצובה, להסתגר בתוכי, להרהר
"ולעתים זה מצחיק, ולעתים זה עצוב, חלומותיי על מוות היו
הטובים ביותר" דמעות לפחדים, כמה רלוונטי

המוסיקה יפה וחודרת אל תוכי, ואני שרה בקולי הצרוד יחד איתם,
וכן, הגעתי, וצריכים להמשיך, לעשות, אין זמן להרגיש.

ואת צפונה בכאב, אי שם הרחק, אוויר אחר ונוף אחר, וזר לך, אני
יודעת.

והגעתי בינתיים, והמזגן פעל עד הסוף, תודה לאל, וחייכתי חיוך
אופטימי - וחיוך עצוב, שניהם יחד, הפעם.