השעה שלוש וחצי לפנות בוקר...
המוזיקה דלוקה על חלש.
המחשבות מתרוצצות. כבר ימים שלא ישבתי וכתבתי.
אני חייבת להתרוקן אמרתי לעצמי. פשוט חייבת.
המחשב על המיטה. אני מתחילה לכתוב. המילים זורמות.
אני לא חושבת על שום דבר מסויים. פשוט זורמת...
המוזה שלי עזבה. אולי בגלל זה לא מצליחה לכתוב?
אני כבר לא יכולה להסתכל לחברה שלי בעיניים... לזרוק אותה?
אני לא מצליחה לקרוא, אני לא יכולה להתרכז.
מלאה בעצבים. חייבת למצוא מפלט. מקום שהוא רק שלי.
מדליקה סיגריה. אולי זה ירגיע? אולי גם נחזור לעשן?
הבטחתי לעצמי שלא נחזור לזה...
"הסמים דפקו לך את המוח פובידיליה" אמרתי לעצמי שוב.
אני חייבת לברוח! למצוא את הספוט המיוחד שלי.
לים! אני אוהבת את הים! המקום היחיד שאני יכולה להיות בו
עצמי.
לשבת עירומה על החול החם עם עט ביד אחת ודפדפת ביד השניה...
כמה שאני אוהבת את הים!  שמתם לב פעם איך הגלים זורמים?
באים אליך בבום ואז בורחים מהר חזרה... הם יכולים להרטיב לי את
כל המחברת.
להרוס הכל! ואז פשוט לברוח בשקט כאילו לא קרה כלום. זה ממש כמו
כל האנשים הסובבים אותי.
חברים קראתי להם פעם... חוץ מהנפש התאומה שלי  אף אחד לא מבין
אותי באמת!
"חברים"... כן בטח... דופקים וזורקים...  לוקחים את כל האמונה
שלך, את כל הביטחון שנתת להם.
וזורקים הכל! כאילו לא היה... ז-ו-נ-ו-ת! זה מה שהם...
זהו פובידיליה, את בורחת.. את עוברת לגור בים! שם רק הגלים
יכולים להרוס לך!
חייבת לרוץ... חייבת...