כולנו כביכול חיים בעולם אחד, חולקים את אותו החמצן, אוכלים את
אותו המזון ונעים באותו המסלול. אבל בעצם, כל אחד מאיתנו חי
בעולם משלו, עולם המיוחד רק לו - הבועה שלו. לעתים נדירות
אנשים יוצאים מתוך הבועה שלהם, רואים לרגע את יתר הבועות, ואז
קופצים חזרה פנימה. הם מבינים לשבריר שניה את מהות העולם, מהות
החיים, וקופצים חזרה לבועה שלהם - הכל, רק לא להתמודד עם האמת,
עם התוצאות של המעשים שלהם. הם ממשיכים לחיות בבועה מתוך
הידיעה שהם בסדר, הם בדיוק כמו כולם.

אתמול בערב, גבר ואשה, אולי בעצם בחורה כי היא עדיין לא אשה,
נפגשו. אתמול בערב הם יצרו להם עולם, עולם משלהם, עולם שמשותף
רק להם. עולם שכולל את המחשבות שלה והרגשות שלו, הרעיונות שלו
והשטויות שלה וכמובן שלא מעט מהשטויות שלו - כי לא חסר.
את העולם הזה איחדו הרגשות שלהם אחד כלפי השני, הם אלה שמשכו
אותם כל אחד מעולמו הוא אל תוך עולם משותף שהם בעצמם יצרו.
שני אנשים שונים, מעולמות שונים, ממקומות שונים, שמצאו אחד את
השני ולא מסוגלים לעזוב. העולם הזה, העולם שלהם, היה קיים
בדיוק תשע שעות ורבע, מהרגע שהיא החנתה את מכוניתה ליד ביתו,
פנתה - כמו תמיד - בפניה הלא נכונה ואז הבינה שזה הבניין השני,
עלתה במדרגות ותהתה כמו תמיד למה אין כאן מעלית, ולבסוף דפקה
על הדלת עם השלט הירקרק שהכתובת "רובין" התנוססה עליו. הוא פתח
לה את הדלת לעולם שלו, והיא נכנסה ברצון. היא זרקה מבט לעבר
השעון, השעה היתה 20:45.
העולם שלהם התקיים מהרגע הזה ועד השניה שבה היא נכנסה
למכוניתה, הדליקה את המנוע, הציצה בשעון שהראה 6:00 לפנות
בוקר. היא נופפה לו עם היד ונסעה. עזבה את עולמו, למרות שלא
באמת רצתה בכך, גם הוא לא התעקש שהיא תלך, אבל היא היתה צריכה
ללכת.
העולם הזה נגמר ברגע שהוא חזר לביתו, והיא נכנסה לביתה. כל אחד
מהם חזר לעולמו, חזר לבועה שלו, ועכשיו שניהם מנסים בכח להדחיק
את קיום העולם הזה. הם יחזרו לשגרה, היא תיסע לבסיס, תענה
לטלפונים, תשלח פקסים וכל כמה דקות תזרוק מבט לכיוון הפלאפון.
הוא יחזור למשרד, יחזור להתלונן על העבודה שהוא כל-כך שונא אך
עמוק בפנים מביאה לו גם לא מעט הנאה.
הם יעשו הכל כרגיל, אבל בפנים שניהם ידעו שהעולם הזה היה קיים,
הוא אמיתי וממשי בדיוק כמו האויר. הם אמנם לא מסוגלים לראות
אותו אך הוא עדיין שם, הוא קיים, והוא גם ימשיך להתקיים ללא
שום קשר לרצון של אף אחד מהם.

אתמול, אני ואתה, יצרנו עולם, חיים משותפים, ובאותה הקלות היום
בבוקר כבר הרסנו הכל. התעוררתי בבוקר, יותר לכיוון הצהריים, עם
צביטה קלה, כזו שלא הרגשתי כבר כמה ימים. הצביטה שכבר חשבתי
שהצלחתי להיפטר ממנה שבה להציק לי. למדתי להתעלות עליה, למדתי
להיות מאושרת ללא שום תלות באובייקט חיצוני. אני יודעת שאני
רוצה להיות איתך, רוצה לחבק אותך ולא לעזוב, רוצה לקום בבוקר
ולראות אותך שם לידי, מדבר שטויות מתוך שינה - על איזה מחשב
ששכחתי לכבות, ואני מסתכלת עליך ומחייכת. יודעת שאתה איתי וטוב
לך - לפחות עד מחר בבוקר כשתחליט לשקול הכל מחדש.
עם זאת אני יודעת שאני לא צריכה אותך בחיי כדי להיות מאושרת.
הנה, אני מחייכת ואתה לא לידי.
העולם שלך נמצא אלפי קילומטרים מהעולם שלי, הם אמנם חופפים
בתחומים מסויימים, אבל הם רחוקים אחד מהשני כמו שמש וירח,
שנפגשים רק לשבריר שניה ואז כל אחד ממשיך לדרכו, או ככה לפחות
זה נראה.
אבל העולם שלנו, העולם שאנחנו יצרנו והרסנו, היה שלנו! הוא היה
משותף לי ולך, הוא גרם אושר לי ולך, איך נתנו לו להיהרס?
אני מסתכלת עליך ויודעת, יודעת שאתה סובל, שגם לך כואב, אבל
אתה כמו בלטה לא תזוז מעמדתך. אם כבר אתה זז אז רק 180 מעלות
ויום למחרת אתה תשלים את הסיבוב ותחזור למצב ההתחלתי.

אני יודעת שטוב לי, טוב לי איתך או בלעדיך. למדתי לא להזדהות
עם הרגשות, לא לסבול, אבל עדיין לתת לעצמי לאהוב. אתה יכול
לברוח, אתה יכול להתכחש, אבל מעידה אחת קטנה ואנחנו שוב מוצאים
את עצמנו באותה הסיטואציה, דבוקים לאותה הספה, רבים על המקום
שבו פחות חם, אוכלים כמו חזירים, ומחייכים, אף פעם לא מפסיקים
לחייך.