New Stage - Go To Main Page

מיכל זמרני
/
פרידה

אהובתי,

לא האמנתי באהבה ממבט ראשון, עד שפגשתי אותך. היית כל כך יפה
באותו יום, בשמלה הסגולה עם כתפיות הספגטי, שיערך הבהיר גולש
על כתפייך. נכנסת אלי למעבדה, בדיוק בשעה שקבענו בטלפון, הצגת
את עצמך בחיוך. ריח הבושם שלך אפף את נחיריי כשהושבתי אותך מול
המחשב, והסברתי לך את החוקים. על המסך מופיעים צבעים, ועלייך
ללחוץ על המילה המסמלת את שם הצבע, למרות שהיא צבועה בצבע אחר.
בזמן שביצעת את הניסוי הסתכלתי עלייך דרך החלון הקטן שבחדר
השני. כשאת מתרכזת, לשונך הורדרדה מציצה מבין שפתייך, מלקקת
אותן בלא משים. כשנפרדנו אחזתי בכף ידי את הפתק עם מספר הטלפון
שלך, שהשארת לי למקרה שיהיו בעיות. ידעתי שאני חייב לראות אותך
שוב.

בפעם השנייה שהגעת למעבדה הכנתי מראש אמתלה להישאר בחדר. לבשת
מכנסיים לבנים וגופייה בצבע בורדו, וכשרכנת אל עבר המסך הציצה
משם כיפת שדייך הלבנים, העגולים. יצירות מופת. הרגשתי את הרוק
מתייבש לי בפה. הכנתי לך קפה. קניתי עוגה. חבל שלא הסכמת
להישאר לטעום ממנה. נסעתי במיוחד למאפייה ברחוב ז'בוטינסקי, לא
קניתי איזה משהו מעפן מהמכולת במעונות.

למעבדה לא הסכמת לבוא יותר. אני מבין אותך, לא המקום הכי
רומנטי, עם כל המסכים האלה והמדפסות והנתונים ודו"חות האקסל.
התחלתי להגיע אלייך לדירה. אני אוהב איך שהחדר שלך מעוצב, עם
הקיר האחד שצבעת בבורדו והוילונות בצבע שמנת. גם השותפה שלך
נראית נחמדה. כל ערב, כשחזרת מהעבודה, הייתן יושבות ביחד לשתות
קפה במטבח. לך יש את הספל הקבוע שלך, עם הציורים של הפרה, והיא
שותה רק תה ירוק בכל מיני טעמים. אתן מדברות וצוחקות, והצחוק
שלכן מתגלגל דרך החלון הפתוח כל ערב, חודשים. ואני עומד מתחת
לחלון, מוסתר מאחורי העץ שמתחת לבניין, וניזון ממנו כמו תינוק
מבקבוק. לא ענית לטלפונים שלי. לא חזרת להודעות שהשארתי לך.
הסתפקתי ממה שיש.

גם לעבודה שלך הייתי מגיע. למשרד הזה שאת עובדת בו כפקידה. שם
גם ראיתי אותך עם הבחור הזה, שלא מגיע לקרסולייך. בעיקר הרגיז
אותי שהוא שם לך ידיים על המותן, כאילו את רכוש שלו. הוא לא
מספיק טוב בשבילך. ניסיתי להסביר לך את זה. ניסיתי להסביר לך
עד כמה אנחנו הרבה יותר מתאימים, למה את צריכה להיות איתי, ולא
איתו. לא התכוונתי לצעוק עלייך. לא התכוונתי להכאיב. לא ככה
דמיינתי אותנו עושים אהבה. הבכי שלך קרע אותי. רציתי ללקק את
הדמעות שלך ולנשק לך את כפות הרגליים, אבל איכשהו כל מה שיצא
לי מהפה זה גסויות.

ואז השוטרים שהגיעו להורים שלי הביתה באמצע הארוחה של שישי
בערב, ובית המעצר, והחקירות וההאשמות. זה היה נורא. כמה שלא
ניסיתי להסביר להם כמה שאני אוהב אותך, זה לא עזר. כל כך אטומה
המערכת יכולה להיות. אבל מהמערכת פחות אכפת לי - למה את לא
מבינה את זה? למה בכית כל כך הרבה בדיון של הארכת המעצר? למה
לא קמת ואמרת שזה הכל טעות נוראה? את לא מתארת לעצמך איזה
ייסורים עברתי בגללך. ואני בסך הכל רציתי שתהיי מאושרת.
אז זהו, הבוקר שחררו אותי בערבות. האוניברסיטה העיפה אותי, אמא
שלי לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים, וכנראה שירצו שאני אשב בכלא
איזו תקופה. לא היה אכפת לי לעשות את זה, אם הייתי יכול לראות
אותך מפעם לפעם. אבל גם צו הרחקה הוציאו. אסור לי להתקרב
אלייך. אבל אף אחד לא אמר שום דבר על מכתבים, אז עכשיו אני
יושב פה וכותב לך את זה. אני לובש טרנינג אפור וגופיה לבנה
כזאת, של בית. לידי יש בקבוק גדול של מים מינרליים, וצלחת
עמוקה עם כל הכדורים שהצלחתי לאסוף. לקחתי חמישים או שישים,
כבר איבדתי ספירה. אני מרגיש שהראייה שלי מיטשטשת. היי שלום,
יפתי. הרסת לי את החיים, אבל אני אף פעם לא אפסיק לאהוב אותך.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/10/05 17:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכל זמרני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה