מחנה קיץ.
עשרה ימים.
יער.
שמש.
חם.
הרבה מאוד מחשבות.
התנתקות מוחלטת.
קשה.
חברות.
חברים.
כיף.
הרבה מאוד כיף.

וואו
המחנה הזה היה הרבה יותר עוצמתי ומלא חוויות ומחשבות ומסקנות
והתמודדויות מאשר כיף.
קרו בו כל כך הרבה דברים שבחיים לא הייתי מתארת לעצמי שיקרו.
נראה לי שזאת הייתה ההתחלה שלי להתמודדות עם המוות של שחר.
פשוט הבנתי שזהו, הוא לא יחזור. עכשיו צריך להתמודד... ת'אמת
היא - איך אפשר להתמודד עם כזה דבר בכלל? מה אני אמורה לעשות?
הייתה לי שיחה עם לירון על זה שכל כך עזרה לי וגרמה לי להבין
שאין לי מה לעשות, אני לא יכולה לשנות את המוות שלו, אני לא
יכולה למות במקומו. אני יכולה להמשיך הלאה, לחיות בשבילי
ובשבילו, ליהנות, להגשים את החלומות שלנו, פשוט להמשיך לחיות
ולהתמודד עם הידיעה שהוא איננו ולמצות כל רגע מהחיים, גם
בשבילו, בידיעה שהוא שומר עלי שם מלמעלה ששום דבר רע לא יקרה
לי... אני כל כך אוהבת אותו.
והחניכים שלי - כמה שזה היה קשה ה-4 ימים האלה. היה לי ממש כיף
להיות איתם, לצחוק איתם לעשות איתם שטויות, באמת שנהניתי איתם
ובסופו של דבר גם הבנתי שעשיתי משהו השנה, לא סתם ביזבזתי את
הזמן, העברתי להם משהו. בתחילת השנה הם היו חרא של קבוצה, הם
לא היו מגובשים בכלל, הם לא עזרו אחד לשני, כל הזמן צחקו על
אחרים. עכשיו, אחרי שנה שלמה של כיף, שיחות, פעולות, ריבים,
צעקות, בכי, אכזבות וכל זה, הם נהיו קבוצה. עכשיו הם מגובשים,
חברים אחד של השני, עומדים על שלהם. ואני עשיתי את זה. בחיים
שלי לא הרגשתי כזה סיפוק כמו שהרגשתי במחנה קיץ הזה.
ובנים - יצאתי כל כך מבולבלת למחנה הקיץ הזה, עם כל הקטע של
גלעד, אם כן לא לעשות משהו או לא לעשות משהו, ובמחנה פשוט
הבנתי שאם יש משהו שאתה רוצה אז למה לא לנסות להשיג אותו. בסך
הכל, מה אני כבר יכולה להפסיד מהנסיון הזה? כי אם אני לא שולחת
לו הודעה או מתקשרת, אז אני לא אראה אותו או אדבר איתו יותר
בחיים, הוא ימחק לי מהחיים כאילו שהוא לא היה בכלל. ואם אני
אנסה ומקסימום הוא לא ירצה אז מה כבר יקרה? אני לא מפסידה
כלום, מקסימום ניסיתי ולא הלך אז לא נורא, כי במילא לא יהיה
לנו שום קשר אחרי זה.
ואם כן יקרה משהו (הלוואי) אז...

וחוץ מזה במחנה יש מישהו אחד. הוא קטן ממני בשנה, ט"תניק, ואני
לא מכירה אותו יותר מדי... כאילו יוצא לנו לדבר אבל לא יותר
מדי, ויש בו כל כך הרבה חסרונות אבל מצד שני - יש בו משהו.
אני לא יודעת מה, פשוט אני מסתכלת עליו והוא מוצא חן בעיני,
כאילו יש בו משהו מעבר למה שאנשים אחרים רואים בו. לא יודעת...
אולי... האמת שזה לא כזה מפריע לי אולי כן אולי לא. מה שיהיה
יהיה... פשוט חופש, כיף, באמת שאני נהנית בחופש... כמה שקשה לי
וכמה שעבדתי והייתי במחנה וכל החודש האחרון קרעתי את התחת, כל
כך נהניתי מכל דקה והיה לי הכי כיף בעולם. ואני כנראה נוסעת
שבוע הבא לאכזיב עם חברות ויהיה מגניב וחופש. כיף לי.