הם יגידו שהייתי בנאדם טוב, שעזרתי לכולם, שכולם תמיד אהבו
אותי.
הם יגידו שאני אחסר לכולם. אולי הם אפילו יבכו טיפה ויגידו שהם
לעולם ישכחו אותי.
אבל אז אחרי שבוע או שבועיים כשהדמעות כבר יתייבשו וההלם
יעבור, הם כן ישכחו.

אבל בהלוויה, הם יגידו דברים טובים, מרגשים... כי זה מסוג
הדברים שאומרים בהלוויה, אפילו בהלוויה של מישהי כמוני.
מאות אנשים יגידו דברים עליי, דברים שהם סביר להניח לא נכונים.
כי מאות האנשים האלה בכלל לא מכירים אותי. הם מעולם לא טרחו
להכיר, לנסות להכיר.
אבל בהלוויה, בהלוויה הם יורידו דמעה או שתיים, דמעות יותר
מזוייפות מהציצים של עדי ברנר מי"ב 4.

הם יבקרו את אמא שלי בשבעה... שגם היא, כנראה, אחרי שבעו או
שבועיים תבין איזו הקלה זאת לגור בלעדיי. אולי היא תצעק קצת
פחות.
ומי יודע? אולי אפילו יואב - החתיך השכבתי (או בעיניי, האדיוט
השכבתי) יוכל להוציא משפט מהפה שלו שלא קשור לבחורות או לזין
שלו.
כולם יהיו עצובים בהלוויה, כי בכ"ז, זה עצוב לשמוע שמישו מת,
ועוד התאבד... גם אם זה מישהו שאתה בכלל לא מכיר.

אבל בערב, או ערב אח"כ, הם שוב ייצאו כולם בלי לשים לב שאני לא
שם.
כי זאת אני, למי אכפת אם אני שם או לא?!

אני לא יכולה להסביר למה או מתי החלטתי למות... אבל החלטתי.
לא כי החיים שלי רעים, הם באמת בסדר. אני לא רבה עם ההורים
(אמא...) ולא חסר לנו כסף או אוכל.
אבל הבדידות הזאת... היא יכולה לנקר בך בלי שתדע.
יכולתי להיות מוקפת אלפי אנשים ולהרגיש הכי לבד בעולם.

אולי פשוט נמאס לי לחיות חיים מלית ברירה... עדיף כבר לא
לחיות.
הפתטיות של חיים מחוסר ברירה... פשוט לא.

ביום ראשון בבוקר התיישבתי כמו בכל יום ראשון בבוקר, מאחורי
שירי בירינבויים (הכוסית). כמו בכל שיעור, היא שיחקה עם השיער
המושלם שלה, שייפה אתה הציפורניים המושלמות שלה ובהפסקה הלכה
ליהנות עם החבר המושלם שלה...
(פעם חשבתי שאיכשהו לקחו את ברבי והפכו אותה לבנאדם, ושירי
בירינבויים היא התוצאה...)
אחרי השיעור הראשון לקחתי את הילקוט, יצאתי מביצפר דרך הפירצה
מאחורה והלכתי לגשר רבין, הסתכלתי למטה, זה לא נראה כ"כ גבוה,
אבל גבוה מספיק.
עברתי את המעקה, והתחלתי לחשוב איך תיראה ההלוויה שלי, מאות
אנשים מזייפים עצב...
רק רגע, מאות?! אני עובדת על עצמי. אולי עשרות, במקרה הטוב.
מעניין אם מישהו בכלל ישים לב שנעלמתי.
אז עכשיו אני כאן עומדת על הגשר הזה...
והכי כואב לחשוב שאני לא אחסר לאף אחד. ושגיל בחיים לא ידע כמה
הערצתי אותו מרחוק...

אני לא מרחמת על עצמי, אלא עובדות שגם אני אשמה בהם.
אבל אין לי את האומץ להתמודד עם החיים שלי, אני מעדיפה לברוח.
אז קפצתי.

כמה שניות שנראה כאילו הרוח מחזיקה אותך באויר והכל נהיה שקט.
כאילו סלואו מואשן, ממש כמו בסרטים (חחח)
ואז צלילה עמוקה אל האינסוף.
וזהו.
חושך.
חושך נצחי.