איך זה מרגיש כשנעלמים?
פעם שאלתי איש שמת
הוא לא ענה
אחר כך אמרו לי אחרים
שמתים לא נעלמים
רק החיים
שנקברים

אני נקברת כל יום
ומגיחה כל בוקר לעוד יום של מיתות
פעם ביקשתי שיזכרו אותי
אחרי שאלך
היום כבר לא אכפת לי
וממילא איבדתי את התקווה
רוצה שיזכרו אותי כאן
עכשיו
רוצה להבליח בלב של העולם
להיות נקודה קטנה של חום
באיגלו שנקרא היא

איך מרגישים שנעלמים?
לא, אין לי תשובות
את ההיעלמות המוחלטת
המבוקשת
שלי עוצר אותו כאב חד
שתמיד גרם לי להיות
מודעת
נוכחת
קיימת
גוש של כאב
קיפוד
וכי מי ירצה לחבק קיפוד?
בטח שלא היא
ילדים הישמרו לכם מקיפודי האדם

אני נוסעת צפונה בזמן
לעולם רחוק יותר, אבל לא רחוק מדי
עולם בלעדי
בבית קברות חשוך מעצי מגנוליה
(בבית הקברות שלי אין ברושים)
עומדים אחי, הדודים, הילדים שלהם
אבא, ואימא
וזהו. איש אינו זוכר
הם אומרים שחבל
אומרים רק על מי שמת
אני מרחפת מלמעלה
אומרת, אז חבל
יתגדל יתקדש ויתפאר ויתהלל
אבל בילדה הזו שלנו אין מה להתפאר
לפחות נשאר לנו הבן
עכשיו הגיע הזמן ללכת
יש בורקסים אצל הדודה גרטה

למחרת בעיתון בעמודים הפנימיים של המוסף
יש מודעה קטנה בשחור
מישהי באיזה משרד בודד
מרחפת עליה בארבע עיניים
היא זוכרת את השם
לרגע מתכווץ לה הלב
מאוחר מדי
הלכתי

כמה ימים אחרי
או אולי כמה שעות
היא תגיע לבית הקברות
תסתכל על התלולית עם הזר שכבר נבל
היא תמלמל משהו על שלום אחרון
על למה לא אמרתי
היא תגיד שהיא תזכור
אבל בפנים היא כבר יודעת
הכול נשכח

ואולי בדרך חזרה לעבודה
היא תנגב חצי דמעה מהלחי
משהו יציף אותה לרגע
וייעלם לתמיד
אני מלמעלה, או אולי מלמטה או מהצד
רוצה לצרוח לה
למה רק עכשיו?
מאוחר מדי
הלכתי

והיא תחנה את האוטו
בקומה הלא נכונה
ותגיד לעצמה בשקט
אז ככה זה מרגיש כשנעלמים

לי זה כבר לא יעזור
בחלום אחרון לאחי הקטן
אני אחלק הוראות אחרונות
לקראת יום השלושים
את המצבה שלי תשאיר ריקה
בלי בתנו היקרה
בלי האחות האהובה
בלי שקרים שישברו את השגרה

על המצבה שלי תדאג שיכתבו
רק משפט אחד
לא שמענו שהיא צעקה
על המצבה שלי תדאג שיציירו
שני תווים גבוהים ואחד נמוך
שיראה בדיוק איך חייתי תמיד
במפתח הלא נכון
זה שלא יודעים לקרוא
זה שתוקע את הרצף
כי מי ירצה להקשיב לצליל צורם?
מי ירצה לחבק קיפוד?

אחרי כמה שנים
או אולי כמה שבועות
היא תגיע לשם שוב
תחנה את האוטו בצד
תיזהר לא לדרוך על העלים הנושרים
לילד שאיתה היא תגיד
חמודי, ככה זה מרגיש כשנעלמים

הוא ישאל מי זו ולמה הוא שם
בקול של ילד בכיתה א' יקרא את המלים
על השיש שכבר התחיל לדהות
הוא ישאל
אימא, למה את בוכה
היא תגיד לו, איחרתי,
היה לי והיא הלכה

ואחרי כמה עשורים
כבר בבית האבות
הנכדים יבקרו אותה ויביאו קיפוד
היא תיקח אותו בשתי הידיים
תחבק אל הלב
הקוצים נתקעים בה, אבל פתאום
כלום לא כואב
היא תמלמל, אני מצטערת
היא תלחש, אני צריכה
היא תסביר בעיניים מלאות דמעות
לא סיפרתי לך אז, לא הייתי יכולה

ורק אני מהצד אתקפל לפינה
ואוכל הפעם להרשות לעצמי
בין הקיפוד לזרועותיה
למצוא לי מנוחה נכונה.