הליכה קצרה עד למיני-פארק-השעשועים השכונתי. היא מסתכלת עליי
בעיניים רעבות להוצאת אנרגיות ממרחק של שבעים סנטימטר מתחתי,
עוזבת את ידי ורצה אל המתקנים שעושים עבודתם נאמנה במילוי
תקופת הנאיביות שלה. ספסל קרוב, מספיק בשביל מקום מפלט זמני.
התבוננות. זמן הכרת הסביבה. חישובים. שלוש נשים מדברות במבטא
רוסי כבד על ספסל מרוחק. שני קשישים משחקים שחמט על שולחן אבן.
לפחות עשרה ילדים, כולם קטנים וחרדים-למראה. אני מביטה בה עושה
את אותו המסלול על המתקנים שוב ושוב ושוב. שתי ילדות בנות עשר
לבושות כמו בנות חמש-עשרה עוברות לידי תוך צחקוקים על בדיחות
שנונות שצפוי לשמוע מילדות בנות עשר של הדור הזה. ילדה קטנה
עוברת על פני על גבי תלת אופן שברירי למראה מפלסטיק. ממולה
הולכת זקנה, עורה מקומט ועיניה עייפות, נשענת על מקל הליכה.
השתיים עוצרות לשבריר שניה ומסתכלות זו על זו. רגע שצריך לצלם,
אני חושבת באירוניה ומחייכת לעצמי. עבר-הווה-עתיד. השתיים
ממשיכות בענייניהן בעוד מחשבותיי מתפוגגות והיא עושה שוב את
המסלול על המתקנים. האישה הזקנה מתיישבת בכבדות על ספסל קרוב,
מסדרת את שמלתה וסוטרת לאוויר ללא מנוחה בנסיון נואש להרחיק את
הזבובים מפניה.

"בואי נלך," היא אומרת לי, מתנשפת.
הלכנו.