מגרש חניה.
אני מפלסת דרכי בין המכוניות החונות ואנשים עם שקיות. הכל כל
כך קדחתני, עד שאני מגיעה אליו. אצלו שקט.
כולם נמצאים כבר מאחורי דלת הזכוכית, או במגרש החניה. רק לא
לידו.

הוא עומד בתנוחה הזאת שלו, עם הידיים מאחורי הגב, בהקשב תמידי.
על השולחן הקטן שלצידו, מתחת לשמשיה, מונח בשלווה גלאי המתכות.
אני צועדת לעברו וחושבת על זה, שהוא נראה מתכתי ומנוכר, אבל
תמיד מצפצף כמו משחק מחשב שפעם שיחקתי בו, כשהגיבור מקפץ על
קיר גבוה. כזה קול בדיוק.

בלי מילים אנחנו מנהלים שיחת היכרות.
אני מניחה את התיק שלי על השולחן והוא מזדרז לפתוח אותו. קודם
את הריצ'רץ' של התא הגדול. הוא נוגע בארנק שלי, ארנק שקניתי
בפושקאר, קצת מקושקש אבל יפה. מוכרים כאלה כמעט בכל מקום
בהודו, אם הוא היה שם בטח הוא יודע.

עכשיו הוא מזיז את הספר שלי, מציץ כאילו כדרך אגב בכריכה,
"חיפוש אחר המופלא". הוא מהנהן חרש בראשו. מעניין אם הוא רוצה
לשאול אותי משהו.

הוא מוצא את הדיסקמן שלי. הוא נמצא איתי תמיד כשאני צריכה
לנסוע באוטובוס, אני מסבירה לו בלי מילים. אם נכפה עליי לשבת
בתא מרובע בקירבת אנשים לא-מוכרים זמן מה, לפחות שתישאר לי
הבועה שלי, לנחמה.

והנה הוא מוציא את הדיסקמן שלי החוצה, פותח אותו. בפנים יש
דיסק צרוב של דיוויד גריי. הוא מביט בי. אולי זה בגלל שגם הוא
אוהב את דיוויד גריי. ואולי הוא לא מכיר אותו. ואולי, אולי הוא
מאלה שלא צורבים דיסקים, אלא קונים רק מקורי. ואולי זה מבט של
תוכחה.

בתחתית זרוקות כמה קבלות ישנות וכרטיסי אוטובוס. גם כמה מטבעות
של עשר אגורות שלא היה לי כוח להכניס לארנק. הן תמיד מצילות
אותי, בסופו של דבר, כשחסרות לי שלושים אגורות... אני מפשפשת
בתוך התיק לנסות את מזלי, ופתאום מוצאת אותן. זה כמו הימור
מוצלח בכל פעם. גם אצלו זה ככה?
פתאום אני מבחינה בחיוך קטנטן בקצה פיו. אני יודעת,
באלאגניסטית. אסדר בפעם הבאה שאפגוש אותך, מבטיחה.

הוא מרים קלות את צרור המפתחות, עם מחזיק המפתחות שרשום עליו
"מזל דגים", שאחותי פעם קנתה לי. ואם הוא מבין במזלות אז הוא
יודע שאני רגשנית ומעופפת ואולי בגלל זה הבלאגן בתיק.

עכשיו הבנת...

וסוגר את הריצ'רץ'.

בתא הקטן יש סיגריות "פאל-מאל" לייט ופלאפון. ועוד כמה עשרות
אגורות שהתעצלתי להכניס לארנק. וטמפונים. נאמר כבר הכל. אין לי
מה להוסיף לזה.

ודוחף לעברי את התיק בעדינות.

עכשיו כשסיים אני מורידה מהר את החולצה, פותחת את החזייה. אני
מורידה את המכנסיים ואת התחתונים ואת הנעליים והגרביים.
הוא מעביר על גופי את גלאי המתכות שהפעם לא מצפצף. הכל תקין.

אני מתלבשת, לוקחת בחזרה את התיק שלי... עכשיו אני כבר מאחורי
דלת הזכוכית. הוא נותר מאחוריי. מעניין מה הוא חושב עליי, אני
חושבת פתאום, ומרגישה ריקנות.