אוזניי קרות וצורבות
נדמה שבין רגע יתנפצו לרסיסים
בעוד שאני ממלא את החלל בצרחת מוות.
אך לא, אוזניי ממשיכות לצרוב כאשר דממה דקה ממלאת את האוויר.
עכשיו זה רק אני והקור המקפיא, השלג האיום שהשתלט על החום.
אני מביט על גבעה שהיתה פעם ירוקה, פרחונית. מלאה חיי ציפורים,
איילים, שועלים, תנים ועוד חיות טבע יפהפיות.
כעת היא היתה מכוסה בשטיח לבן וחלק, אמנם שטיח יפה ואסטתי, אך
המשמעות היתה זדונית, כאילו הפכה את החיים על הגבעה למוות,
פתאום הכל נעלם לקול איוושה מקפיאה וצורמת.
חבריי הזמינו אותי לסקי, המון זמן לא עשיתי סקי, מאז שהייתי
בהרי האלפים. אז  הסכמתי ואמרתי להם שאני תיכף בא, אני מאוד
אוהב נוסטלגיה, בייחוד נוסטלגיה שמזכירה לי את ילדותי באירופה
היפהפיה.
שוב המוזיקה קוראת למחשבותיי להצטרף אליה, אני נרגע, לא כועס
על אף אחד. אני שוב מרגיש שהכל מושלם, שהחלום המתוק והרחוק שלי
להיות גולש סקי אולימפי הולך וקרב. הלב שלי פועם חזק, חם לי,
אני מנתק את ידיי ממותני ומרחף, עף כמו דאון דרך האוויר הקר
אלעל.
וואו מגניב, מטוס בואינג 747 טס ממש לידי, כל חיי חלמתי שאוכל
להסתכל בבירור על הנוף המשתקף דרך זגוגית המטוס. וואו! הרי
האלפים ממש מתחתיי, אני רואה את עצמי, ילד בן 4 שעולה עם אביו
לראשונה בחיו על פסגת האלפים לעשות סקי.
הרי האלפים הם מבין רכסי ההרים הגדולים בעולם והם משתרעים
לאורך אוסטריה, שוויץ ואיטליה. מלמעלה הרכס נראה כלכך קטן
ומזערי, אבל ברור היה שמשהו עצום נמצא שם. והנה כעת אני מרחף
מעל איטליה ארץ המגף, המגף הגדול ביותר שראיתי מעודי!

בוום! אאאאייייי מה קורה פה? מה קרה לי?!
סלע גדול עמד בדרכי והכשיל אותי, ושוב אני בחזרה במציאות, הרחק
מהחלום הנכסף, מנסה לנפות מעליי את השלג הקפוא שנערם עליי,
ברררר. הראש שלי מסתובב, אני מרגיש כאילו נפלתי מאלף רגל. מה
שחסר לי עכשיו זה שציפור תעשה עליי צרכיה...
לא נורא, אני אדם אופטימי ואני אכתוב על זה שיר
"סלע של פנטזיה".
בווום! אאאאאיייי פגע בי כדור שלג ענק, הרגשתי כאילו אוזניי
עומדות להתנפץ מרוב קור. רציתי להיות בבית מתחת לשמיכה החמה,
ליד התנור החם.
אני לא מרגיש כלום, רק שומע קולות, קולות של אנשים בהולים
הממהרים לקחת מישהו לבית חולים. אנשים לחוצים שמדברים בקולי
קולות, לא הבנתי מה אני עושה שם, לא ראיתי ולא הרגשתי כלום.
אני שומע קול של אישה, אמא שלי! מה היא עושה כאן? היא נשמעת
דואגת, היא רוצה להיות לידי, לשמוע מה קרה לי. היא רוצה ללוות
אותי לבית החולים. למה היא בוכה? מעולם לא שמעתי את אמא שלי
ככה, היא בד"כ אופטימית מאוד. רציתי לשאול אותה מה קרה, לפקוח
את העיניים ולומר לה שאני בסדר, אבל לא הצלחתי להזיז אפילו
אצבע כאילו כל גופי נדם.

שקט...
חמים...
בדיוק כמו שחלמתי כשחטפתי כדור שלג בראש.
זה חלום? אווךךך, מישהו צבט אותי קלות לבדוק אם אני מרגיש
משהו...
התברר לו שכן, ולי התברר שאני נמצא בבית חולים.
שמעתי את הרופא מסביר לאמי שלקיתי בכווית קור בחלק הימני של
הפנים, ושספק אם אוזני הימנית תתפקד שוב. נלחצתי, והבנתי את
הסיבה שהקולות נשמעים לי חלושים ביותר. אני שונא להיות פסימי,
אבל עובדה שהשלג הפך משטיח לבן ויפהפה שעליו אפשר לעשות סקי
מהנה, לקרחונים אכזריים המאיימים לגרום לאנשים להתקרר ולחלות
או אפילו להחבל.

התעוררתי...
חבריי עמדו סביבים בהלם, חלקם אפילו בוכים...
גלית נתנה לי דובי "שיחמם לך את האוזניים" כך אמרה.
כל אחד בתורו ניגש אליי ואיחל רפואה שלמה ושהוא מחכה בקוצר רוח
לשובי הביתה.
אך עדין נותרה השאלה, מי זרק עליי את הכדור השלג? ולמה?
אורן, כאילו קרא את מחשבותיי ביקש סליחה.
כצפוי שאלתי אותו על מה הוא מצטער, הוא ענה שהוא זרק עליי את
כדור השלג. עדיין לא האמנתי, הייתי בהלם.
הוא מיהר להסביר שהלכתי לאורך הצוק בעודי שקוע בפנטזיות, לולא
כדור השלג הייתי מחליק ונופל. לא היתה אפשרות להציל אותי.
לא כ"כ האמנתי, אבל אני אופטימי, ובכל מקרה לא רציתי לאבד חבר
כמוהו.
הוא הבטיח לפצות אותי, הוא מזמין אותי לחופשת סקי בהרי
האלפים.
ברור שסלחתי לו, חחח אחרי הכל בשביל מה יש חברים?