אחד אחרי השני , האורות כבים.
אני, נשארת לעמוד בחשכה.
מביטה, מהורהרת לעבר חפצים לא ברורים. צללים וקווי מתאר, מה
שנשאר לאחר שכל האור הלך.
זהו לא פחד ולא מסתורין, רק כאב ושברון איברים. חשבתי שאני
יודעת את הדרך, חשבתי שאוכל למצוא את דרכי בין הרהיטים.הרי את
הדרך אני יודעת, מכירה אני את החדר, שיגרתי משתלבת בו מזה
שנים.
אך לא תיארתי לעצמי, שללא ידיעתי, הוחלט להזיז את הדוממים.
שבזמן שהלכתי הספיקו זה כבר לשנות את מה שהיה ונצרב במוחי במשך
חיי הקצרים.
ובלית ברירה או תחליף מוצאת את עצמי משוטטת בחדר, חסרת אונים.
ללא כיוון או דרך, רק גישושים באפלה הנסוכה על חדרי. ניסיונות
כושלים לנחש היכן אני עומדת ומה קורה מסביבי.
שוב טועה, ושוב נופלת. מורגלת לפצעים, אך בוכה עליהם כשלא
מגלידים. מסתובבת הנה והנה, מקווה לשינוי שיבוא כנס, מחכה
למושיע שעתיד להיכנס.

לא הובטח לי דבר, ובכל זאת ציפיתי; לא ציפיתי ליותר מדי ובכל
זאת התאכזבתי.
לא האמנתי בסיפורי אגדות אך חלמתי בלילות על נסיכים, לא ראיתי
בחיי ארמונות אך ידעתי שהם קיימים.  
תמיד רציתי עוד, ועל כן קיבלתי פחות ; תמיד שאפתי ליותר ולכן
גמלה בלבי ההחלטה לא לוותר.
ללכת, לעמוד, לעולם לא לעצור במקום. ללמוד, להשכיל ולחשוב עד
הרגע האחרון.

אין אני מדברת מניסיון, ניסיוני מועט וחכמתי עוד פחות. מילים
גבוהות מכסות על הכול, אותיות ורושם מטשטשים משמעות.  מורחת
רגשות וכאב על פני הדף בעזרת הדיו השחורה, עוטה על פני מסיכת
הבעה.
תמיד יכולה להגיד אני כי אני אפתית למצב, כי לא כואב לי. אני
בסדר גמור. בכיתי מהשיר המרגש, המנגינה שחדרה ללבי המתבייש.
דמעות מזילה אני על הסיפור העצוב ששמעתי אתמול. הרעד בגוף הוא
רק בגלל הקור.
אשים עוד שיכבה, אגביר את המוסיקה ואמשיך לבכות.

יום יבוא, יום קיצי יהיה, וחם. השקט ישרור, ללא מוסיקה באולם.
אנשים לא יספרו לי סיפורים או טרגיות קורעות לב.
ואני אבכה ואצטרך להודות. באמת. בכאב. בי. אצטרך לחשוף את
הכל, אשאר ללא כיסוי.
האורות כבויים למעלה משנה, נגמר עם מה להדליקם, מדי פעם בוערים
בערפל נרות בודדים.

הקיץ עוד לא הגיע, משתדלת אני להישאר צמודה למנגינות ומלודיות
מרגשות, מחפשת לשמוע ולקרוא סיפורים. את הדרך לא מצאתי, וגם לא
אמצא. מכשולים רבים צפויים עוד בדרך, ועל כל אחד שאעבור, עדיין
לא מאמינה שהוא מאחורי, אגיד תודה.

אמשיך לכסות את עצמי במילים וצללים, אמשיך לחכות לנסיך, לשאוף
ליותר ולא לוותר.
אמשיך, כי עדיין לא כשלו רגלי. אטעה וארד לעיתים לשוליים.

עד שיגיע האור.