"All the world's a stage,
And all the men and women merely players.
They have their exits and their entrances,
And one man in his time plays many parts,
His acts being seven ages."
ויליאם שייקספיר
--From As You Like It (II, vii, 139-143)
החיים כהצגה, החיים כמחזה. כולנו מכירים את הקלישאה. אך אפשר
להרחיב. מחזות מתחלקים לז'אנרים שונים: טרגדיה, קומדיה, מחזה
אבסורד, דרמה, מלודרמה (הטלויזיה לקחה את המלודרמה ועיבדה אותה
לטלנובלה) ועוד.
אז איזה מן ז'אנר של מחזה הם חיינו?
ולפני זה, מה בעצם גורם להתרחשות מסוימת להפוך במחזה אחד לדרמה
ולאותה התרחשות במחזה אחר לקומדיה?
ובכן, הכל עניין של פרסקטיבה. מזוית אחת, זה נראה דרמה ומזוית
אחרת זה מצחיק נורא.
- מן הצד: זה יכול להראות כקומדיה: טעויות, נפילות, רוצים ללכת
ישר, אבל מן הצד רואים שזה עקום. רוצים להגיד משהו אחד, יוצא
משהו אחר לגמרי. מתכננים כך, יוצא שונה ומוזר.
- מבפנים: אנו רואים חיינו כטלנובלה: שואפים לפסגות של הנאה
ולמישורים של אושר, אבל בינתיים מנסים להעפיל מן התהומות
ומהעמקים של משברים, טראומות ואכזבות.
- ממרחק: נראים חיינו כדרמה: מאבקים, קונפליקטים, התמודדויות.
שיאים חברתיים, אישיים ויצירתיים, והתמוטטויות - נפשיות,
כלכליות וזוגיות.
- מלמעלה: הם נראים כמחזה אבסורד: מזווית זאת אנו נראים
שטוחים, מגומדים והמוניים וגם כולנו נראים אותו הדבר: עושים
אותן תנועות, מנסים כל הזמן להתקדם, אבל כל הזמן מתקתקים
במקום, אך באותה עת כל אחד בטוח שהוא בדרכו הייחודית לגאולה
ואושר, או לפחות, לפיסת נחת.
- מקרוב: זו מלודרמה סוחטת דמעות, יוצרת הזדהות מכמירה, אנושית
ונוגעת ללב.
- ומזוית אובייקטיבית: הם טרגדיה: גורל קשה מוכתב מראש, מאמצים
אדירים (להיחלץ ממנו) שרק ממשיכים לשחזר את אותו הגורל.
מקווים, מייחלים, עושים את כל המאמצים ובינתיים: נטישות,
בגידות, אכזבות, בדידות וניכור.
כשבמשך כל הזמן הזה הסוף ידוע מראש, ממתין ברקע. לא מודיע מתי
הוא הולך ליפול על ראש השחקן המתייגע; האם באמצע החיים כתאונה?
או בסופם, לאחר הזדקנות מבישה, או לחילופין לאחר מחלות ואיבוד
כשרים למיניהם.
סופו של המחזה של חיינו זהה לכולם: מוות.
והרי זהו סופו של המחזה המגדיר את אופיו: טרגדיה.
גבריאל רעם
30.7.2005
|
