אני זוכר את התקופה ההיא, התקופה האחרת.
אני זוכר צעקות, וויכוחים, ריבים שלמים על הכול ולא כלום.
אני זוכר את אמי בוכה בלילות ואבי שוקע בצער, איך התקווה נעלמה
והרגשה אחרת תפסה את מקומה; חוסר אונים מוחלט.
משהו לא היה בסדר איתי, כך האמינו. נער בהפרעה או נער עם
הפרעה, הכול היה אותו דבר בעיני.
אין כאן משהו יוצא דופן, הרי כולם ככה, לא?
לא. ילד בכיתה ו', בן שתים עשרה לערך, שמתפרע מעבר למידות
הנורמאליות, של ילד בגיל זה, וממרר להוריו את החיים, זה משהו
מיוחד.
אני זוכר בריחות באמצע הלילה, מוצא טלפון ציבורי ומחייג
בגוביינא להורי, שואל אותם אם הם אוהבים אותי ואם הם אוהבים
אותי, אז שיבואו לקחת אותי, כשלי בעצמי לא היה מושג היכן אני
נמצא.
ניתוק. עוד טלפון ואחריו עוד אחד ועוד אחד, המילים אף פעם לא
מספיקות ואולי השתיקות אמרו יותר.
אני זוכר מהומות ושבירת כלים, זריקת אבנים על חלונות וצרחות
"לכו לעזאזל", שיטוטים נטולי כיוון באמצע שום מקום, שיבה
הביתה, הבטחות... הבטחות שהופרו במהרה.
הורי היו מיושנים, בטוחים שזהו סתם עוד מיחוש או חולי, שלבטח
יוכל להיפתר על ידי הרופא הטוב, או הרופאה הטובה, במקרה שלי.
לא יודע למה זה קרה, לא הייתי מטורף, אבל בהחלט עשיתי את עצמי
כאחד כזה.
בחדר הלבן והסטרילי הזה, מצאתי מעין עגלה קטנה ולבנה ורכבתי
עליה לאורך החדר תוך כדי שאגות "אני נוהג!" נהנה ממבטם המפוחד
של הורי ומתפלא ממבטה הקר והמרוחק של הרופאה, ששרבטה לה כמה
דברים במחברת החוכמה שלה.
"אני חושבת שיש צורך בהסתכלות מעמיקה יותר בבית החולים". אלו
היו מילותיה, כנראה. זו הייתה הפסיקה הקדושה שלה לאחר עשר דקות
של התבוננות.
כבר שכחה איך בדקה אותי שנים על גבי שנים, כשהכול עוד היה
"בסדר". מוזר לחשוב איך לא ראתה שאני זקוק להסתכלות נוספת אז.
באותו רגע למדתי שני לקחים חשובים: האחד, לא לסמוך על רופאים
והשני - אנשים רואים מה שהם רוצים לראות.
"אולי יש לי סכיזופרניה!" צעקתי על האישה בחלוק הלבן, נלהב
מפיסת המידע הקליני שיש בידי.
"אולי... מאיפה שמעת על זה?" השיבה בקרירות, אך בטון מתפלא.
לא עניתי לה. שתישאר במתח, הכלבה.
אך האמת הייתה, שהרופא הוא לא אלוהים ויש מספיק מקורות מידע שם
בחוץ - ערוץ המדע, ספרי רפואה, כתבות בעיתון ושאר מדיות.
"מחלקת הנוער לבריאות הנפש", היה שם המקום אליו הגעתי בסופו של
אותו יום.
אל המחלקה הגעתי בליווי שני שומרים גבוהים וחסונים, עקב איומיי
להתפרעות, שגם התממשו בניסיונות בריחה, שסוכלו על ידם.
כשהגעתי למחלקה, שאלו אותי אם אני מוכן להעביר שם את הלילה.
מעין שיטה של פסיכולוגים לגרום לך להאמין שההחלטה בידך, כשבעצם
היא כבר הוחלטה.
לא עניתי מיד.
הסתכלתי סביב. השעה הייתה בסביבות שמונה בערב ורוב שוכני
המחלקה היו במיטות, חלקם בחוץ, משוחחים אחד עם השני.
לאחר בחינה מהירה של המקום וזיהוי של כלוב ארנבות מתוקות
בפינה, החלטתי שהמקום סימפטי למדי והסכמתי להעביר שם את
הלילה.
הלילה הזה הפך לשלושה חודשים.
לא אשקר ואומר שאני זוכר הרבה מהמקום ההוא, אחרי הכול, זה היה
לפני יותר מחמש שנים, ומוחות צעירים נוטים למחוק אירועים קשים
מזיכרונם.
אבל אני זוכר משהו, חלקית.
אני זוכר כיצד התנפץ לי המיתוס של בית משוגעים; אנשים לא
מסתובבים כסהרורים ומדברים לעצמם, אף תימהוני לא מכריז על עצמו
כמשיח הבא ואין אף אחד שמזהיר מפני סוף העולם. המקום נראה
נורמאלי בצורה מפחידה.
אני זוכר את קירות המחלקה, המקושקשים ממילים ורעיונות של נערים
ונערות מופרעים ששהו שם פעם; קירות שלמים מלאים בקללות וקריאות
לדפוק את המערכת, לצד משפטים מהפכניים ומופלאים שהייתי טיפש
מדי מכדי להבין אז, וזקן מדי מכדי לזכור אותם כיום.
אולי זו הייתה טעות מצד הממונים על המחלקה להתיר את הכתיבה על
הקירות, אך לי לא היה איכפת ואף הוספתי בעצמי פניניות חוכמה אל
מאגר המילים הפומבי ההוא, שאם לא עבר שינוי, מכיל אותן עד
היום.
המחלקה עצמה לא הייתה גדולה במיוחד והייתה בנויה מחדר אוכל
גדול, מטבח, חדר מלאכה, חדר טלוויזיה, שירותים ובערך שמונה
חדרים שאכלסו כשלושים נערים ונערות, מכל המוצאים, הגילאים,
הדתות והבעיות.
לא טרחתי לברר מה הייתה הבעיה של כל אחד, והאמת, גם לא היה ממש
איכפת לי.
אף אחד לא שאל אותי למה אני שם ואני לא שאלתי אף אחד למה הוא
שם. זה היה מן הסכם לא פורמאלי שאפף את המקום.
יחד עם זאת, לא היה ממש קשה לקלוט מה הייתה הבעיה של כל אחד,
אפילו לבן שתים עשרה.
שותפי לחדר למשל, היה בחור שקט וחביב, ממש איש טוב. מלבד בעיית
ההרטבה שלו, לא היה נראה כאילו יש לו בעיה של ממש, עד שהוא חטף
את אחד התקפי הזעם שלו; בהתקף כזה הוא היה אלים מעבר לכל דבר
שאי פעם ראיתי. הוא לא פגע באף אדם, הוא לא היה מסוגל לזה, אך
בהחלט עלה בידו לשבור קירות גבס לשניים, לנפץ חלונות בידו
החשופה ולהפוך כל דבר בר הפיכה במחלקה.
אינני זוכר כיצד ריסנו אותו, אולי בגלל שאני לא רוצה לזכור. מה
שבטוח, זה לא היה נעים.
כמה שבועות לאחר שהגעתי הוא עזב את המחלקה.
הייתה מסיבת פרידה גדולה, כולם היו שמחים בשבילו, כיוון
שהשמועה אמרה שהוא היה שם מעל שנתיים וזה היה שינוי אדיר
עבורו.
אחרי שהוא עזב, ילד אחד הגיע למחלקה, קטן ממני, והפך לשותפי
לחדר. לא הייתה לו בעיה נפשית, אלא רק מעין טיק של הזזה מהירה
של הראש.
עוד הוכחה לטמטום של מערכת הבריאות - מכניסים אדם עם בעיה
פיזיולוגית למחלקה של כמה פגועים מנטאלית.
אולי אני טועה, אבל לעזאזל, לא הגיע לו להיות שם.
אני זוכר איך הוא פנה לאמו במבט מתחנן ואמר לה "תוציאי אותי
מכאן" והיא, הבורה המוחלטת הזו, רק משכה בכתפיה והשיבה לו "אז
תפסיק לעשות את זה", בטוחה שזה הכול בראשו. שנאתי אותה.
אני זוכר נער רוסי שבקושי דיבר, וגם כשדיבר, העברית שיצאה מפיו
הייתה קלושה והיה קשה לו להתבטא.
אולי בגלל זה לא הרבה לשוחח, אבל החיוך ששרר על פניו רוב הזמן,
הסגיר את ביישנותו.
זרועו הייתה מלאה חורים זעירים - תוצאה של הזרקה אינטנסיבית.
לא ידעתי אם הוא היה מכור לסמים, או שמא אחיות המחלקה היו
מחדירות חומרים למחזור הדם שלו כדי להרגיע אותו, אבל זה לא
נראה כאילו איכפת לו יותר מדי.
אני זוכר נערה די מבוגרת, בת שבע עשרה בערך, שנהגה לבקש ממני
לישון לצידה.
זה לא הפריע לי בדרך כלל וזה היה עדיף מלישון בחדר עם אותו ילד
בעל הטיק, שהיה מטריף אותי בלילות, בחלומותיו ובכיו על לצאת מן
המקום הזה.
אני לא יודע מה הייתה הבעיה של אותה נערה, היא נראתה נורמאלית
לחלוטין, אולי הכי נורמאלית באותו מקום.
אני זוכר נער, שהיה אחד המוזרים במחלקה. הייתה לו בעיה כלשהי,
חולנית במיוחד.
לא הייתי בטוח מה הייתה הבעיה שלו אז ואני לא חושב שהייתי יכול
לנחש אותה היום; הייתה לו מעין אובססיה מטורפת, לא לדבר מוגדר,
אבל אם תשאלו אותי, הוא היה אובססיבי לאהבה.
הוא היה בערך בגילה של הנערה, שלצידה ישנתי מדי פעם, והאובססיה
שלו התרכזה כלפיה.
אני זוכר כיצד היה מחזר אחריה, בצורה של רומנטיקן חסר תקנה
וחולני.
לוחש לה דברים מקצהו השני של המסדרון, היכן שהיא יכולה לראות
רק את פיו נע באיטיות, את המבט הזימתי על פניו, אך לא לשמוע את
המילים שלחש.
אני זוכר כיצד היה מתקרב אליה באיטיות, בזרועות פתוחות, מחכה
שתתקרב אליו ותעניק לו את החיבוק שכל כך רצה, ממשיך בעקביות
בצעידתו העקשנית פעם אחר פעם למרות סירובה הבוטה.
אני זוכר כיצד הגנתי עליה וצעקתי עליו לעזוב אותה בשקט, בחוצפה
ובתוקפניות של ילדון בכיתה ו', שלא עשתה עליו רושם מיוחד.
למרות הכול, הוא היה נחמד כלפי, וניתן היה להבחין בחוכמה שצבר
במשך החיים.
משפט אחד שאמר לי, אותו אני זוכר עד יום זה, היה כשהוציאו את
המחלקה לטיול רגלי מסביב לבית החולים, ביום חורפי קר.
הוא הוציא סיגריה והתחיל לעשן. אני, כילדון שחיפש להרשים
ולהראות שהוא עבר הכול בחיים, ביקשתי ממנו סיגריה.
הרגעתי אותו באמירה "אל תדאג, כבר עישנתי פעם". הוא חייך,
הסתובב אלי ואמר "כל מי שנמצא כאן, בטוח עישן פעם" והושיט לי
את הסיגריה שלו.
הבנתי את המשמעות אז וזה הצחיק אותי, אך כשאני חושב על זה
היום, המשמעות כל כך ברורה לי, עד כדי כאב בליבי.
אני זוכר ארוחת ערב, בה כולם ישבו מסביב לשולחן ענק אחד. מקצהו
השני, ראיתי בחורה רזה, שמרחה לעצמה מעט חמאה על פרוסת לחם.
היא הייתה יפה והרביתי להביט בה.
היא נגסה בפיסת הלחם המרוח, הושיטה מפית אל פיה ובתנועה אחת
פלטה את מעט הלחם אל תוך המפית, מבלי שאף אחד ישים לב. היא
עשתה כך עד שסיימה את הארוחה שלה.

את מרבית כיתה ו' העברתי במקום ההוא, דבר שכלל שיעורים
ולימודים בכוחות עצמי, שהובאו לי ע"י כמה מחברי היותר טובים.
שמחתי ושנאתי לראותם באותה מידה, בכל פעם שהופיעו.
שמחתי לראות פרצוף מוכר שדואג לי ושנאתי לראות אותם עוזבים,
בידיעה שהם חופשיים לעשות כרצונם.
למרות שהמקום לא היה רע, רציתי לעזוב. בשלב כלשהו נמאס לי
והחלטתי שאני צריך לעשות הכול כדי לצאת משם.
על מנת לעזוב את המחלקה, צריך לעבור כמה מכשולים - אחד, הוא לא
לעשות בעיות; לא לשבור דברים, לא לריב עם חולים אחרים, לא
לצעוק ולעולם לא להיות גס רוח. בקיצור, להתנהג כחולה נפש
מושלם.
זה היה מכשול פשוט יחסית, ומלבד כמה נפילות שלי, אחרי צעקות על
הורי שבאו לבקר אותי, שגם הם עברו, התנהגתי בצורה מושלמת.
מכשול אחר היה לשתף פעולה עם הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים וכל
רופא מחורבן שהיה שם.
להיות נוכח בפגישות לא היה מספיק, והיה צורך להיות פעיל בשיחה
ולענות לכל שאלה, בקשה או תהיה.
המכשול האחרון היה לתת לרופאים לשמוע את מה שהם רוצים לשמוע.
בזמן הזה פיתחתי יכולת יוצאת דופן, לתת לאנשים לשמוע את מה שהם
מבקשים - יכולת שמתפתחת רק בגיל מאוחר יותר, אבל אפשר להגיד
שאני אימצתי אותה כבר אז והפכתי לאומן השקרים.
אני זוכר את הפגישות עם הפסיכולוגית שלי, אישה בת ארבעים מדרום
אמריקה, שדברה עם מבטא כבד מאוד.
אני זוכר את רוב הפגישות - איך עניתי על שאלותיה בערמומיות,
איך שילבתי בין תשובות של אדם "בריא", לבין תשובות של אדם
"חולה", רק כדי להראות אמינות.
אני זוכר פגישה אחת, בה היא הראתה לי כמה תמונות מדכאות ביותר,
רק כדי לסחוט ממני תשובות אובדניות.
היא לא השיגה את מה שרצתה, ותשובותיי היו ורודות מתמיד.
אני זוכר תמונה אחת, בשחור לבן, בה ראו ילד נמצא במקום חשוך,
לידו פתח שמוביל לגרם מדרגות מואר, הוא נשען על קצה הפתח ומנסה
לשרבב ראשו החוצה.
היא ביקשה ממני לתאר מה אני רואה בתמונה. אילו באמת הייתי אומר
לה מה אני רואה, וזה היה ילד עצוב שמאזין להתרחשות עצובה, היא
כנראה הייתה מבינה שמשהו לא בסדר אצלי, לכן מיד הפטרתי בשיא
האדישות "הגיעה שעת השינה של הילד, אך הוא אינו עייף והוא
מאזין למוזיקה קצבית, שמגיעה מן הרדיו שמתנגן בחדר הוריו".
אני זוכר שנכנסתי לחדר, בו הייתה ועידה של כעשרה מתמחים
והפסיכיאטר הראשי של המחלקה.
התקבלתי בחיוך מזמין והשבתי את המחווה.
באותו זמן כבר הייתי משופשף בעולם הפסיכולוגיה והצלחתי לנצח
במשחקי מוח את רוב הפסיכולוגים שבחנו אותי.
השבתי לכל שאלה שהפנתה אלי הועידה בקור רוח מוחלט. מחייך
כשצריך, וחובש פרצוף רציני כשצריך.
בדיעבד הבנתי שזו הייתה הועידה שדנה בנושא השחרור שלי, וזאת
לאחר שהשתחררתי לביתי יומיים מאוחר יותר.
ערכו לי מסיבה גדולה, בה נפרדתי מכולם לשלום ולא להתראות.

כשחזרתי הביתה, הדברים השתנו.
עשיתי הסכמים עם הורי, בהם הם למדו לכבד את רצוני ואני את
רצונם.
מעולם לא הפסקתי לאהוב אותם, למרות ששלחו אותי למקום ההוא.
היום, אני יכול לומר שאני לא מתחרט אפילו לרגע על השהות
במחלקה, ואני אפילו שמח על החוויה.
בסופו של דבר, מה המימרה ההיא אומרת?
"מי שבחייו לא השתגע, מטורף."