מבעד לחלון האוטובוס הבחנתי בכתובת. היא בלטה, שחורה, קצת
עקומה, בכתב יד על קיר בתוך סימטה.
"אמרו לא לאהבה.
לפרטים: 9333311.
מבלי לדעת מדוע תלשתי דף מן המחברת שהייתה בתיקי, הוצאתי
במהירות עט ורשמתי את מספר הטלפון. הרמזור התחלף לירוק
והאוטובוס החל בנסיעה.

זה היה באמצע החורף אחרי זמן רב שהייתי לבד. הבוקר היה עכור
וצונן, שמש חיוורת הייתה תלויה מעל ונראתה כאילו עומדת לנשור
אל הקרקע. בפנים הדליק הנהג את החימום, דבר שיצר מחנק כבד.
ועדיין היה לי קר.
האוטובוס היה מלא, כמעט עד אפס מקום. האנשים הרבים שבתוכו זעו
באי נוחות, נמנעים מלגעת זה בזה, מפחדים לצאת אל היום.
היה לי קצת עצוב כשהתחלתי לחשוב על מי שכתב את הכתובת ההיא.
המעיל עטף אותי ועלתה בי השאלה מדוע היא שם. ומדוע נחו עיניי
עליה.
עיניי נעצמו מאליהן ולרגע נרדמתי. כשפקחתי אותן, היה כבר
האוטובוס בתחנה שלי ונאלצתי לרדת.
השעון הראה שבע ושלושים, ידעתי שעליי להיות בעבודה בזו העת.
אולם רגליי הובילו אותי אל הטלפון הציבורי שניצב לו ליד תחנת
האוטובוס. זה היה לפני עידן הפלאפונים, כשאנשים עוד הסתכלו
בעיניים זה בזה. כשאנשים עוד דיברו זה עם זה, ולא זה אל זה.

בכף ידי הייתה מקופלת פיסת הנייר ובה מספר הטלפון. יישרתי אותה
בעדינות, הרמתי את שפורפרת הטלפון והתחלתי לחייג.
מצידו השני של הקו המתין לי צלצול יחיד, שנקטע בקול נעים של
אישה.
"היחידה ללוחמה באהבה שלום, מדברת ליהי. במה אוכל לעזור?"
הרחקתי את השפורפרת מאוזני  בדרכה אל כנה. באמצע הדרך התחרטתי,
נצמדתי אליה ועניתי במהירות: "שלום לך."
-"במה אוכל לעזור לך?"
-"אממ... האמת היא שפשוט ראיתי את הפרסומת שלכם ו... סתם
הסתקרנתי."
-"כמובן. היית רוצה להגיע אלינו לפגישה השבועית ולראות במה
מדובר?"
-"..."
-"הפגישות שלנו מתקיימות בבית החייל, בכל יום שלישי בשבע בערב.
הן ללא תשלום."
-"אמממ... נראה." אמרתי, כהרגלי לא מתחייבת.
-"טוב. נשמח לראות אותך שם."
הודיתי לה, והנחתי את השפורפרת.
אחשוב על כך, הבטחתי לעצמי.
ביום שלישי ביטלתי את משמרת הערב שהייתה מיועדת לי והמצאתי
לעצמי שפעת. אני נמנעת מכך בדרך כלל, משום שאינני שקרנית
מוצלחת.

האולם בבית החייל היה לא גדול במיוחד, בליבו ישבה במעגל קבוצה
של בנים ובנות, והחזיקו  ידיים. עמדתי בכניסה והעברתי את מבטי
אחד אחד. אחד מן הבחורים פרץ פתאום בבכי. בכי של נאקות קצרות,
קטועות, ללא מילים. זו שלידו חיבקה אותו ברכות. "האהבה הורגת!"
קם פתאום מישהו וקרא. "האהבה רוצחת נפשות!"
התחלתי לצעוד אל עבר המעגל. היה שם כיסא אחד ריק, כאילו חיכו
לי. התיישבתי בשקט. שתי כפות ידיים הושטו לי ואחזו בי משני
הצדדים. מישהי מולי הביטה ישר אליי. "היו לי פעם חיים." היא
אמרה בכאב. "הייתה לי שמחת חיים. אהבתי את עצמי."
זה שלידה המשיך את דבריה: "האהבה גורמת לך לוותר על מי שאתה."
והביט ישר אליי.
"אתה רוצה לתת לאהובה שלך הכל. אתה רוצה לקחת ממנה את כל
הבעיות שלה. אתה מוכן לטפס, ולהוריד לה את הירח." זו שלידו
קטעה את דבריו: "ואז זה הרגע שבו אתה מתחיל לוותר על עצמך!"
קראה בזעם.
"והאהוב שלך..." כולם גיחכו, "...האהוב שלך אוהב - לא את מי
שאתה. אלא את מי שהוא רוצה לראות!"
"שקר!" קראו כולם. "האהבה היא שקר!!!"

"לאהבה יש תפקיד." פתח מישהו.
"לסמם אותך. ואחר כך, כשאתה מסטול, לסרס אותך!
האהבה חותכת אותך לאורך. בכל פעם יותר ויותר עמוק. גם כשאתה
מתחיל לדמם, היא לא עוזבת אותך. אתה מאמין, שאם תסתיר את
השריטה, אף אחד לא יראה אותה. אתה ממשיך לדמם בשקט, פצוע, אבל
ממשיך לחפש. גוסס, ועדיין מחפש אותה. והיא מגיעה שוב, ושורטת
אותך חזק יותר. והפצע גדל. ואתה לא מבין. ממשיך לחפש. עד שבסוף
אתה מת!"
"מת! מת!" קראו כולם!
"אנחנו כבר לא מחפשים יותר!" קראה מישהי.
"אנחנו לא מסוממים יותר!"

בלילה היה לי חלום. חלמתי על שפתיים גדולות, אולי של גבר, אולי
של אישה... שמתקרבות אליי במהירות. הן נראות כאילו מתכוננות
לנשיקה, אבל אז הן פוערות את עצמן מולי, ובולעות אותי.
התעוררתי בתוך זיעה קרה. השעה הייתה ארבע ורבע וחשיכה שררה
בחוץ. ידעתי שלא אצליח להירדם שוב, אז הלכתי אל הסלון ופתחתי
את הטלוויזיה.
על המסך היו פניה של אישה, ודמעות ניגרו מהן.
"זה הסוף." היא אמרה בספרדית. "זה הסוף."

שבוע שלא הלכתי לעבודה. השפעת הזו תפסה אותי חזק מן הרגיל,
שיקרתי לאחראית המשמרת שלי.
"העיקר הבריאות". היא אמרה. כשארגיש שהכל בסדר, אוכל לחזור.
ואני ידעתי שהיא יודעת, שהכל שקר.

ביום שלישי שלאחר מכן נסעתי שוב אל הפגישה השבועית. הפעם כבר
הכירו אותי, וברכו אותי לשלום. ואז כולם התיישבו באחת, אחזו
ידיים. וכאילו לכל אחד מהם יש מקום שווה, החלו לדבר בזה אחר
זה.
"הרי הכל כימיקלים!" אמר מישהו.
"חומרים שהמוח מפריש שגורמים לך להרגיש את כל התחושות האלה...
הפרפרים בבטן, האישונים המתרחבים..."
"תמיד יש צד שנותן, וצד שלוקח!"
"והצד שנותן לעד ייתן. לעולם לא יילמד. עד שלא יישאר לו כלום.
כי הצד שלוקח לעד ייקח. ולעד ירושש אותו!"
"אנשים לא משתנים. הבן אדם פוגע בך. מתנצל. מבטיח להשתנות.
ופוגע בדיוק באותה הדרך, שוב ושוב ושוב"
"אנשים שמתאהבים הופכים לאט לאט למין סמרטוט מרופט, עד שאפשר
לנגב איתם את הרצפה. והם רק יחייכו חיוכים מטומטמים ויגידו שזו
אהבה. ואני שואל אתכם: זו אהבה???"
"שקר! זה שקר!" קראו כולם באקסטזה.
"אז תמשיכו להיות סמרטוטים, ותמשיכו לנגב את הרצפה עם אנשים
אחרים. ותמשיכו לקרוא לזה אהבה. ותמשיכו להיפצע. ולדמם. ולמות
מהאהבה הזאת."
"אנחנו לא נמות!!!" קראה מישהי. "אנחנו נחיה לנצח!"

לא ידעתי האם אני רוצה לחיות לנצח. ידעתי רק שאני לא רוצה למות
מאהבה.
ובאותו יום, לאחר שחזרתי מן הפגישה, אספתי את כל מכתבי האהבה
שנכתבו לי אי פעם. ושרפתי אותם בחצר.

עשיתי מנוי חודשי לעיתון של היחידה. סך הכל לא ממש יקר, ואת
המנוי ל'ידיעות אחרונות' ביטלתי בתמורה.
היה שם שיר שמישהו פירסם.
"פרח נתתי לנורית. פרח יפה ואדום.
תפוח נתתי לנורית. נתתי הכל.
יותר מדי אהבה זה מתכון ליותר מדי כאב
יותר מדי כאב זה מתכון לאי-אהבה
היית יכולה לרפא אותי
אם לא היית כל כך חולה"

שבוע וחצי היה יותר מדי זמן לשפעת. אז נאלצתי לחזור לעבודה,
למרות שהעדפתי לשבת בבית, לחיות מפגישה לפגישה ולנסות לכתוב
שירים ראויים לפרסום לעיתון.
ביום שלישי השלישי הלכנו לרסס גרפיטי בכל רחבי תל אביב. "אמרו
לא לאהבה". אנשים ברחוב עצרו מדי פעם להביט בנו אבל לא אמרו
דבר. שתיקה כהסכמה, אולי.
בשבועות הבאים חשתי שהלב שלי מתרוקן. במקום מה שהיה שם לא נכנס
ריק, אלא משהו אחר. לא הצלחתי להגדיר מה זה. אבל זה חייב להיות
טוב.

פתאום היה לי יותר זמן לעצמי. לא הסתכלתי סביב. הפסקתי לחפש.
פתאום שמתי לב לקולות, למראות. הנשימות שלי נעשו ארוכות
ועמוקות יותר. כאילו שאני בחופשה.
התלבשתי בדיוק כמו שרציתי. לא לפי "צו האופנה". הרי ל"סטייל"
שלנו יש רק מטרה אחת: לשלוט במה שחושבים עלייך.רק שיביטו בך.
אחרת אתה מת.ואותי זה כבר לא עניין יותר.
לא הסתרקתי. סתם טירחה. מי שיש לו בעייה, שיסגור את העיניים.
הפסקתי את הדיאטה והתחלתי לזלול בכמויות. תוך חודש עליתי ארבעה
קילו שהורדתי קודם בעמל רב. אבל לא היה לי אכפת. הרגשתי אדם
שלם. לא חצי, שמחפש את 'החצי השני'. שלמה לחלוטין!

החורף נגמר, האביב הסתנן לו מבעד לחלון. וביום שלישי האולם
בבית החייל היה כמעט ריק.
מספר זעום של אנשים ישב במעגל, פניו של כל אחד מהם לכיוון אחר.
חתומות. המעגל היה פתוח, כסאות היו מוטלים בכל רחבי החדר, ללא
הגיון.
הוחלט פה אחד לבטל את הפגישה לשבוע זה.
התברר, ששניים מאיתנו התאהבו זה בזה. איזו בגידה! היינו
המומים. גמגמנו מעט, ופרשנו איש איש לדרכו.
זו הייתה הפגישה האחרונה של היחידה ללוחמה באהבה.

אחרי שנה בדיוק, מצאתי את עצמי. אולי איבדתי. אינני יודעת.
אחרי שנה התחתנתי.