"כן, מה תרצו להזמין לקינוח?"
דנה ירתה מיד "אני רוצה בבקשה פאדג' תפוחים עם שני כדורי גלידה
בטעם וניל". גם כשהיא הזמינה את המנה העיקרית היא לא התמהמהה
יותר מדי. היה לי קשה להחליט אם היא מנסה להשוויץ בשליטה
המופלאה שלה בתפריט או שהיא סתם לא יכולה לחכות עד שהאוכל
יגיע. בחרתי באפשרות השניה.
אח"כ עניתי למלצרית "תביאי מה שבא לך, רק שיהיה נוזל, שחור
וחזק". המלצרית צחקה ואמרה "אוקיי, קפה לאדון". נכון, סתם קפה.
לא פאדג' ולא נעליים.
"אז מה אתה רוצה לספר לי על עצמך?"
"אני רוצה לספר את מה שאת רוצה לשמוע." שיקרתי. האמת שלא ממש
התחשק לי לספר לה כלום.
בדיוק אז הגיעה המלצרית עם הקינוחים שלנו, או יותר נכון
הקינוחים של דנה (פאדג'+כדורי וניל) והקפה שלי. היא חייכה
לכיוון שלנו והלכה. השתעשעתי במחשבה שהבחורה שישבה מולי
והמלצרית היו מחליפות בתפקידים.
"אתה הולך הרבה לפגישות עיוורות?"
"כן, את יודעת, בגיל 30 (פאקינג 30! אני בן 30) אי אפשר להיות
רווק בלי שכל שני וחמישי יכירו לך מישהי" מי כמוה ידע. בחורה,
רווקה בגיל 32. האמת שיכולתי להבין למה.
"אתה רוצה להתחתן?"
"בשביל לדעת את זה אני צריך קודם להתאהב, דנה'לה"
"לא זכור לי שנתתי לך רשות לקרוא לי בשמות חיבה", אמרה, ספק
בצחוק ספק ברצינות. האמת שלי היא נראתה יותר כמו שרה או רחל,
לא בדיוק דנה. בטח שינתה את השם בתעודת זהות. רציתי להגיד את
זה, אבל ידעתי שזה לא יהיה במקום. בכלל, מה הטעם שיהיה לך שם
כמו דנה, אם לא בשביל שיקראו לך דנה'לה?
"עכשיו תסלח לי כי אני חייבת ללכת לשירותים" אמרה בזמן שלעסה
את הביס האחרון וקמה. מצדי לכי להזדיין. קיוויתי שלא אמרתי את
זה בקול.
הבנתי מה היא ניסתה לעשות. זה תרגיל ידוע. תיכננה לחכות
בשירותים חמש דקות, בהנחה שבזמן הזה החשבון יגיע, ואני אשלם
אותו כדי לחסוך עיכובים. לי היו אבל תוכניות אחרות. כשהחשבון
הגיע בדקתי את החלק שלי. 34 שקלים. החשבון כולו עמד על 112.
שמתי 40 שקל על השולחן ויצאתי מהמסעדה. חשבתי על הפרצוף שלה
כשהיא תצא מהשירותים, וחייכתי.

ככה זה. שני היתה מחכה שתי שניות לפני שהיא היתה מזמינה. היא
לא היתה מבקשת ממני לספר על עצמי, כי היא הכירה אותי כבר יותר
טוב משאני הכרתי את עצמי. היא לא היתה שואלת אם אני הולך הרבה
לפגישות עיוורות, כי היא ידעה שאני רואה מולי רק בחורה אחת. גם
לא היה אכפת לה אם הייתי קורא לה שני'לה למרות שזה נשמע די
אדיוטי. היא לא היתה קמה לשירותים לפני שהחשבון מגיע, כי לאף
אחד מאיתנו בכלל לא היה אכפת מי ישלם את החשבון המחורבן.
ככה זה. פגשתי את שני לפני 13 שנה. בתיכון. היום אני עדין פוגש
אותה מדי פעם. שני התחתנה ויש לה שני ילדים. כבר לא רזה כמו
פעם. אם מתאמצים אפשר לראות פה ושם קמטים על הפנים. ובכל זאת,
אני לא מפסיק לאהוב אותה.
ככה זה.