הוא עמד שם. ראשו מורכן. עיניו עצומות. גוו שפוף.
הוא עמד על הבמה לפני ההמון המריע.
החבל הולך ומתהדק מסביב לצווארו.
מחשבות החלו לצוץ ולעלות בו. האם טעה בבחירה שלו?
האם שיקול דעתו היה שגוי?
"עכשיו כבר מאוחר מדי", אמר לעצמו ביאוש. "כבר אין דרך חזרה".


חייו חלפו לנגד עיניו.
הוא ראה את הצמתים המרכזיים ביריעת חייו הקצרה.
ראה את אותו יום מר ונמהר בו הגיונו הוליך אותו שולל.
יום גורלי וארור שחרץ את דינו.

החבל כבר כמעט הדוק מדי. הוא כבר מתקשה לבלוע את הרוק.
עוד רגע תבוא ההכרזה. עוד הרף והכליה תבוא עליו.
"ואולי לא מאוחר מדי?", נצנץ לו זיק של תקווה.
אבל החבל הדוק עד מאוד והתליין כבר ממלמל את המילים הכה רשמיות
והכה נדושות. מייאשות.
והוא חוזר אחרי התליין, אומר את מילות האשכבה שלו עצמו.

ואז נשמע קול הרעם העמום. הקול שכל-כך ציפה לו וחרד ממנו.
קול נפץ מתוק-מריר.

עוד כוס נשברה. לא נורא, גבר. עד החתונה זה יעבור. אופס.