סיפורו של "פיטר פן" היה האגדה הכי אהובה עלי בילדותי.
אהבתי את סיפור המעשה ואת דמותו של פיטר פן בפרט.
פיטר פן היה מה שתמיד חלמתי להיות - ילד נצחי, מלא ביטחון
ויודע לעוף.
אני יודעת שילדות נצחית ויכולת תעופה הן המשאלות הכי נפוצות
בקרב בני-אדם, אך אצלי זה היה שונה. אני חייתי את האגדה הזאת,
הערצתי את פיטר פן בכל מאודי, רציתי  להיות פיטר פן, להיות
עצמאית בארץ משלי, לא לפחד להגיד דברים לאנשים, להילחם
ולהנהיג!
הקלטת של פיטר פן היתה הדרך היחידה של הורי להשתיק אותי, תמיד
הסכמתי לצפות, ובכך לתת לאמא לשתות קפה בעת שאני שרה בחדווה
"הוק הוא חמור ים", מסתכלת בהערצה בפיטר פן מציל את הילדים
האבודים ואת ילדי משפחת דארלינג שוב ושוב, נלחם בקפטן הוק
ותמיד מנצח!
כמעט בכל לילה חלמתי שאני גרה ב"ארץ לעולם לא". לפעמים הייתי
אחת מבנות הים, או הנסיכה טייגר לילי או וונדי ואפילו פיטר פן
עצמו! הכי אהבתי להרגיש שאני פיטר פן, הילד שאינו מתבגר, כל כך
קינאתי בו, כי אני תמיד הייתי הילדה הגדולה. לפיטר פן לא היו
אחים קטנים ממנו ואף אחד לא יכול היה להגיד לו שהוא כבר ילד
גדול, ושלא יתנהג כמו תינוק, ומה אסור לו ומה מותר לו, הוא היה
נתון ברשות עצמו ועשה מה שהוא רוצה.
לא מזמן דפדפתי באלבום תמונות ישן, אני הייתי בת שבע ואחי בן
שלוש, שיחקנו בפיטר פן וקפטן הוק, לי היה קולב ביד, הקרס של
קפטן הוק, ואחי חבש כובע שהכנתי לו מדף עיתון. התמונה הזאת
שעשעה אותי כי היא גרמה לי להבין כמה הייתי מושפעת מהאגדה הזאת
ובעצם חלק ממנה.

שנים עברו מאז שראיתי את הקלטת הזאת,
וזמן רב לא קראתי את הספר, עד שנולדה אחותי הקטנה.
כשאחותי היתה בת שנתיים וחצי ואפילו לה נמאס לצפות בקלטות
השירים לקטנטנים, שלא משנה כמה הן חדשות - תמיד יחזרו על עצמן,
הצעתי לשים לה את הקלטת של פיטר פן, אותה מצאתי במעמקי שידת
המגירות הישנה.
האמת היא שהעליתי את ההצעה מכיוון שאני זאת שרציתי לראות שוב
את הסרט, כנראה בשביל קצת נוסטלגיה, להיזכר מחדש בדמות
הנערצת.
הקלטת התחילה לרוץ בוידאו, ואני ציפיתי בכיליון עיניים להיסחף
לאגדה ולהתאהב מחדש בילד המקסים הזה.
ישבתי עם אחותי על הספה וצפיתי בכל ה"בקרובים", שהם בעצם סרטים
שיצאו להם מזמן סרטי המשך ואז "פיטר פן" התחיל.
כמובן שנסחפתי לעלילה ולא הפסקתי להעלות זיכרונות אבל משהו
נראה לי מוזר...
אחרי קרוב לחמש פעמים שראיתי את הקלטת (כנראה שאחותי הלכה
בדרכי), הבנתי מה נראה לי כל-כך שונה - פיטר פן היה שונה!
הוא לא היה מה שזכרתי, פתאום מילד מופלא, מלא ביטחון ואהוב,
הוא נראה בעיניי אגואיסט, חוצפן וגאוותן.
איפה הילד הנצחי האהוב עלי? ואיך פתאום הוא הפך לעוד ילד רגיל
ומעצבן? ואיך הוא השתנה כל כך בעיניי?
כנראה כי אני לא ילדה נצחית. כנראה שאני כבר לא ממש ילדה.
כנראה שהתבגרתי...