הקדמה קלה: אל תחפשו את כשרון הכתיבה, או את ההיגיון, כי כתבתי
פשוט מאוד את מה שעבר לי במוח (בזמן חסר הגיון) - מה שאומר:
המון שאלות - כן, מעצבן, אז מה.

אז מה בעצם היה?
זאת הריי לא הפעם הראשונה, אני כבר יודעת מה עושים.
אז לקחתי שאיפה ארוכה.
פתאום, מעין פעפוע בגרון, שם בפנים... זה מוזר הרהרתי... זה
עוד לא קרה...
הכל נראה כרגיל, סחרחורת קלה, שום דבר חדש... אני באה לקום,
אין לי מושג למה, אבל אני חושבת שהייתה לי סיבה. ואז, אני שוב
מתיישבת. קמה, מתיישבת, קמה, מתיישבת. אני שמה לב מה קורה,
מסתכלת על חברתי משמאל, שתינו מסתכלות עליי במבט מוזר, ואני
ממשיכה בדרכי חזרה אל הכיסא. מפה הכל כבר מעורפל, מה בעצם קורה
פה? עד עכשיו אני לא יודעת מה זה בדיוק היה. פחד? שנייה הולכת,
שעה באה... אבל מה זה בעצם זמן? זה קיים? אני בכלל ערה? מה
הולך כאן? אני לא יודעת. עכשיו אני רק מנסה לצאת מזה,
"להתעורר", כי, מה? זה לא חלום? אני לא מצליחה. אני מסתכלת,
מנסה להבין, אני רואה את חבריי, ושום דבר לא נראה להם מוזר...
אני שוב מהרהרת... "זה לא יכול להיות אמיתי, אם זה היה אמיתי,
הם היו שמים לב, אומרים משהו". אני רוצה לדבר אליהם, לשאול
אותם, אבל... זה לא אמיתי, אז אל מי בעצם אדבר? אני שותקת. אני
מנסה לקום, אני הולכת לחדר, ואז פתאום, אני שוב בכיסא. איך
הגעתי לכאן? לא הלכתי לשום מקום? אולי כדאי שאנסה שוב לזוז,
אולי ייקרה משהו. אני קמה שוב, כבר לא מנסה לחשוב יותר מידי.
ושוב אני בכיסא. מה קורה כאן? ו... מה בעצם היה לפני שנייה?
אני באמת קמתי? ואיך באמת עשיתי את כל זאת בשנייה? זה בטח לא
היה.
"משהו לא בסדר", אני מצליחה לפלוט תוך מלמול. "מה?" אחד מחבריי
שואל. הוא לא מבין על מה אני מדברת? איך יכול להיות? זה חייב
להיות חלום. לא לדבר. זה יעבור. אין סיבה לדבר ולנסות לברר מה
קורה בחלום. זה מטומטם ומיותר. הוא ממשיך לבהות בי. מחכה
לתשובה?. אבל אני... כבר נמצאת הרחק משם.
שוב אני שוכבת על הכיסא, מנסה להבין, להקשיב לסובבי, אך ללא
מועיל. קולותיהם נשמעים, אך לא מפה, כאילו הינם בחדר אחר,
בעולם אחר, מחוץ לבועה בה אני שרויה, מחוץ לבועה הסובבת אותי,
אבל הם פה! אני רואה אותם! לא מצליחה להבין. הכל נראה כמו סרט
רע.
לפתע, אני מתחילה לצחוק, צחוק כזה, שכבר המון זמן לא היה לי.
צחוק מוזר. משהו כאן, ללא ספק הצחיק אותי, אבל מה? רגע, זה
בכלל לא היה מצחיק! למה אני צוחקת? ושוב אני מתחילה לצחוק, ללא
הפסקה, ללא יכולת להפסיק. "זה בכלל לא מצחיק", אני ממלמלת...
אבל למי אכפת? אני בכלל עדיין צוחקת? אני לא מרגישה כלום.
לישון.
נראה לי שעכשיו התעוררתי סופית. זהו. בטוח. אני ערה. כל זה היה
רק חלום. אך כעבור שנייה, הכל חוזר על עצמו. שוב? לא התעוררתי?
חלום בתוך חלום אני חושבת לעצמי... איך קמים? מה עושים? רגע.
לנשום. את צריכה לנשום. קדימה, את יכולה לעשות זאת, רק להוציא
ולהכניס אוויר. אך פתאום, פעולה יומיומית זו, נראתה לי כה קשה,
אחת הפעולות הקשות ביותר שהצטרכתי לעשות. אני מתחילה לנשום
בכבדות, כמה זמן אני כבר נושמת כך? שעה? שעתיים? מדוע רק עכשיו
חבריי החלו להסתכל עליי? אבל מה בעצם זה משנה? לנשום. זה מה
שחשוב כאן כרגע. אני עוברת חדר, הכל נראה קטן יותר, או גדול
יותר? אני כבר לא יודעת. שום דבר חזותי לא שומר על צורתו. אני
שוכבת לי שם, זמן לא רב אני מניחה, עד שאחת מחברותיי מגיעה
לשאול לשלומי, "מה קרה כאן?" אני מעזה לשאול לראשונה. קיבלתי
תשובה. אני מתחילה לחשוב שכל זה הוא אמיתי, 'לתפוס' מה קורה
כאן. "אבל... אבל... פעם שעברה... זה לא היה..." אני אומרת לה.
"זה חזק... הרבה יותר חזק..." היא משיבה. אני מתחילה להבין. זה
טוב. הפחד דעך לו מעט. אך עדיין שם, מחכה לפרוץ החוצה. "אל
תיתני לי לעצום את עיניי", אני מתחננת, "את לא מבינה, כשהן
נעצמות, אני הולכת לאיבוד, אני לא יודעת מה קורה," אני מסבירה.
היא מהנהנת, ואומרת זאת לחברה השנייה (שכנראה נכנסה לחדר
בינתיים), החברה השנייה מלגלגת, וטוענת שזה שטויות. "היא סתם
לא יודעת מה עובר עלייה, זה יעבור". ושתיהן עוזבות. העיניים!
לא! הן נעצמות שוב!. ושוב הכל מתחיל... אז רגע? מה היה פה עד
עכשיו? למה אני לא זוכרת כלום? אני חולמת? רגע, לא חשבתי על זה
כבר? מה קורה פה? הפחד שוב כובש. זה חלום. אני בטוחה בכך. אני
מחליטה לבדוק זאת. אם אקפוץ עכשיו מהמרפסת, אהיה חייבת
להתעורר. זהו. זאת התשובה. אני מגיעה אל המרפסת, שמה רגל,
חושבת קצת, ומתחילה להסס. "מה אם זה לא חלום?", זה נראה כאילו
עמדתי שם שעה. ידיים החזיקו לי ברגליים. "מה את עושה?" שאלו
אותי. אני מנסה להיזכר, מה בעצם אני עושה שם? למה אני עומדת
במצב זה? אני מחליטה שרק רציתי לשבת. "לא שם, שבי פה על
הכיסא". אני מסכלת על הכיסא כחצי שעה (או שזה היה 10 שניות?)
ורוצה לראות מה נמצא בעברה השני של המרפסת... אבל לא, אני לא
חושבת שכדאי. אני בטח אפול. ולפתע, אני שמה לב שזאת המחשבה
ההגיונית הראשונה שעברה במוחי הערב. מה קורה פה? אני שוב מאבדת
הכל. אבל מתחילה להבין. זה נראה כמו נצח. אבל ההרגשה... היא כל
כך טובה... "וואו", עובר במוחי, ומשם נפלט לו החוצה. אני רוצה
לחוות אותה לעד... אבל רגע, נצח? אני הולכת לצאת מזה אי פעם?
זה לא נראה כך. שוב פחד. מתי אצא מזה? ומה יקרה אם לא אצא?
יאשפזו אותי? ומה יגידו הוריי? האכזבה שבוודאי תהיה... אבל למה
אני חושבת על זה? 'תפסיקי לחשוב כבר על מה שאימא תגיד', אני
חושבת לעצמי. זה לא באמת משנה כרגע. אולי אם אלך לישון זה
יעבור? אולי. אני מחליטה לנסות ללכת למיטה. אבל יש שם מישהו!
מה עושים עכשיו? למה אני לא מצליחה לחשוב? אמרתי את זה בקול רם
בכלל? כנראה שכן, כי מי שהיה על המיטה אמר שיש מקום. אבל מאוחר
מידי, הרגליים הפילוני. אני על הרצפה. נשענת על הכורסא. כורסא?
איך לא חשבתי על זה? נו טוב. אני עם הפנים אל השירותים.
שירותים? אולי אני צריכה? אבל למה אני לא מצליחה להרגיש שום
דבר? אפילו אם אני צריכה לשירותים?! אני אנסה. אבל לפני שאני
נכנסת, אני מהרהרת, אני אצליח לצאת לבד? ואם פשוט אשכב על
הרצפה ואירדם? מישהו ידע מה קורה איתי? אני חייבת לנסות. אני
נכנסת, מנסה לזכור מה קורה, מה עשיתי ומה לא. כרגע, אני סומכת
רק על חוש הראייה אני מחליטה, הדבר היחידי שעוד לא אכזב אותי.
אני מסיימת, ומסכלת על המראה תוך שטיפת ידיים. למה העיניים שלי
אדומות וקטנות? אההה... זה מה שקורה כש... אני ממהרת החוצה
(שלא אשכח), מסתכלת על העיניים של כולם, הן אדומות. לא מפליא
אני חושבת לעצמי. רגע, הם ממשיכים לעשן? הם לא שמים לב מה קורה
כאן? לא טוב. אני מנסה לקחת זאת מהם, להגיד להם שזה לא טוב,
וש... "איך נחזור הביתה כך?"
הם לא מוכנים להקשיב. אז אולי הם לא עוברים את מה שאני עוברת?
את מה שאני חווה? אולי רק עליי זה השפיע כך? אולי. ופתאום, מים
נשפכים, מה? זה נראה כמו ים! "תיזהרו", אמרתי, "שלא נטבע",
ונראה לי, שבאמת האמנתי בכך באותו הרגע. אני מנסה לברוח מהמים,
לסגת אחורה, אך הם ניצחו... אני רטובה. אני רטובה? למה אני לא
מרגישה כלום? אני מסתכלת לצד, ומבחינה שגם חברתי נרטבה, למטה
בגרביים, בדיוק כמוני. "גרביים", אני מבקשת, או שאולי הייתה
זאת חברתי שביקשה? "גרביים", אני חוזרת מבלי לזכור שאמרתי זאת
לפני שנייה. לאחר שעה (שעה?!) אני בתוך החדר, "גרביים", אומרת
שוב. זה כבר מתחיל להישמע מוכר. פתאום, נזרקו לעברי זוג גרביים
מגולגלות, פגעו ישר בראשי. כולם צוחקים, ואני, מנסה לקלוט מה
לעזאזל כרגע קרה כאן, וצחוק נפלט מפי מבלי לדעת מדוע.
"גרביים", אני מבקשת שוב, "קיבלת גרביים!" אומרים לי, אבל...
מה? איפה? אני מבחינה בזוג הגרביים על הרצפה, ושמה אותם מהר,
לפני שאשכח.
שוב אני בחוץ, מה היה עד עכשיו, אין לי מושג. לא זוכרת כלום.
אני מנסה לברר, אך כל מה שאומרים לי, זה "לא לחשוב על זה יותר
מידי", אבל איך אפשר? מה קורה כאן?
אני נשענת על הכיסא ומתחילה להשתנק, לא מצליחה להפסיק, לנשום!
קדימה!. רגע, זאת לא אני. ידידי על הרצפה הוא שנחנק, אולי...
אולי שנינו? אני שוב נחנקת, וכעבור זמן מה, מצליחה להפסיק זאת.
קר לי. כל כך קר. אני רועדת, לא מצליחה להפסיק. 'זה מהקור
בכלל? למה אני רועדת כל כך?' "נראה לי שקר לה, אולי כדאי
שתביאי לה שמיכה", אומר הנחנק לשעבר לבעלת הבית. 'איש נחמד',
אני חושבת לעצמי. כעבור זמן מה, שכבר לא אנסה להגדירו, נפלה
עליי שמיכה. נראה לי שמייד נרדמתי. או שלא?
ושוב אני עומדת, ושוב באה לשבת, אבל מי זה במקומי? "קום", אני
אומרת, אך רגע, 'זה לא יפה' אני חושבת, אך אני, כבר הפסקתי
לשלוט על מה שיוצא מפי. אני מנסה להידחס שם, בכיסא, להתכסות
שוב. הוא ישן, אני לא אזיז אותו, אז תסבלי קצת, כלום לא יקרה,
אני חושבת לעצמי שוב, ומייד קמה.
אני רוצה לדעת מה קורה עם האחרים. כולם כך? או שרק אני? הנה,
בעלת הבית מתנדנדת לה על הכיסא... אבל... זה לא כיסא מתנדנד...
אני קוראת בשמה - היא מסתכלת עליי, מחייכת, אך לא מגיבה. כנראה
שזאת לא רק אני. "תיזהרי לא ליפול", אני אומרת והולכת.
רגע מציאותי! מייד אני מנצלת זאת בכדי לשאול מה מצב האחרים.
"רק אני כך? גם הוא נראה כך..." אני אומרת ומצביעה על ידיד
השוכב על המיטה. "כולם כך", עונים לי. "אז למה זה לא נראה כך?
למה זה נראה כאילו רק הוא כך מבין כולכם? למה רק הוא משמיע
קולות מצחיקים?" (אחד הקולות שהדהד במוחי עוד מספר פעמים), "כי
הוא צוחק מוזר", ענו לי, "תפסיקי לחשוב על זה", הוסיפו. לא
לחשוב? פתרון אשר נשמע לא רע בהתחשב במצב. אך אני לא יכולה.
רוצה, אבל לא מצליחה.
שוב אני במיטה, יש שם עוד שני אנשים. שוב אני על הרצפה. עושים
קולות של חיות? נראה לי שאצטרף...
רגע! מי הולך? לא לא לא, לא טוב. שלא ילכו... הם לא רואים שעוד
לא יצאתי מזה? ואם לא אצא? הם צריכים להיות פה! להנחות! "אל
תלכו!" אני מבקשת, אבל הם ממהרים, מחר עבודה. קשה לי לחשוב,
אין ביכולתי לעשות דבר. לנהוג הביתה? עכשיו? לא לא לא. ואיך
אדע כשיצאתי מזה? הריי כל הזמן אני חוזרת למציאות למספר דקות,
ושוב חוזרת לעולמי, ושוכחת שכלל הייתי קודם במקום אחר. איך
יודעים שהפעם זאת המציאות, והיא תישאר שם, ולא תעלם שוב? אני
מחליטה לבדוק, אם הפעם, זאת הפעם. אבל רגע... שוב... הכל
נעלם... ושוב... הכל בסדר. אולי הפעם? לאט לאט, אני מתחילה
לשים לב מה קורה. אולי הפעם? אני מחליטה שאם אלך לי שוב
לשירותים, ואצליח לעבור את כל התהליך כראוי, ללא שכחה, זה
הסימן, שאני מוכנה לנהוג. אז יאללה. הכל התנהל כשורה. אני
מוכנה. (חרוז?!)
גרביים? זה היה אמיתי? אני מסתכלת אל רגליי, ומבחינה בגרביים
לא מוכרות. מוזר. זה היה נראה כמו חלום. אני מחליפה גרביים,
ויוצאת לדרך.
מגניב. עכשיו, הביתה.