New Stage - Go To Main Page

שלומי עזרן
/
זכרונות אהבה

גבוה, ללא ספק גבוה כאן ,גם אלינו הגיעו לבסוף בניני הענק האלה
המשתלטים על סביבתם ,אפשר לראות מהם עד קצה האופק, וכל מי שלא
נמצא עליהם לא רואה דבר מלבדם.
כמה יפה הכל מסביב זורם , כל כך הרבה אנשים מגשימים בדרך
חייהם את אשליית העיר הגדולה,  בין כל כך הרבה אנשים לעולם לא
תוכל להיות לבד, זה לא אפשרי, בכל רגע נתון יהיו סביבך אנשים
אחרים כל כך קרובים שאם רק תושיט יד תוכל לגעת בהם וכל כך
רחוקים שלעולם לא ישמעו את צעקותיו של לבך.
אבל אסור שדבר יסיח את דעתי החלטה זו היא פרי שנים של ניסיון
חיים בין בני האדם החיים כאן בעיר ואסור שתחושה בת חלוף תעצור
אותי מלממשה אני כאן כדי לקפוץ ולשים קץ לכאב .
גבוה ,בהחלט גבוה, מעניין אם גם אלוהים רואה אותנו כך כמו
נמלים קטנות ,כמו נחילי נמלים שאם תרצה תוכל לדרוך עליהם
ולהורגם ,אם רק תרצה , הם כל כך קטנים שלא ירגישו בדבר עם מותם
, לא תקטע שום חלום לא תגרום כל כאב רק תפסיק את זרם החיים
הפעלתני של הנמלים חסרות המזל שמתחת לסולייתך ,מי ידע, יש כל
כך הרבה מהם ,תמיד יבואו עוד וימשיכו בחיי העמל חסרי החשיבות
שלהם בתנועה תזזיתית אין סופית.
הנה רק עוד צעד קטן ולעבור בזהירות את המעקה כדי שלא ניפול עוד
לפני שנקפוץ ,מצחיק מה, אם יש משהו שיחסר לי בי זה ללא ספק חוש
ההומור תמיד ידעתי להצחיק את עצמי אבל כבר זמן רב שהכאב חודר
לכל פינה בה מסתיים הצחוק . הצחוק בין החלוף לעומת הכאב הנצחי
בין האלמוות, זה כנראה מה שהיה כאן לפני בריאת העולם "והארץ
היתה  תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" אך הבריאה לא הביאה לו קץ
רק בנתה לו מרחבים חדשים לטייל בהם אנשים חיים אמיתיים לבדוק
עליהם את כוחו.
הנה עוד צעד קטן וזהו אין לאן להמשיך מכאן רק להגשים את החלטתי
בלי שום תרוץ היא הרי לא תתקשר עוד לעולם,  קצת הגזמנו הפעם
הייתי אומר, אז קדימה לדרך למלא את הריאות ולצעוק
באאנננג'ייי.
הנה זה מתחיל איזה עוצמה לרחף כמו ציפור איזה כיף , איזו שלוה
הייתי יכול לחיות כך באושר את שארית חיי ,אילו רק ידעתי להקפיא
את הרגע ,כמו במאי של סרטים ,לעצור, להריץ אחורה ואז לצפות בו
שוב ושוב לא הייתי מתעייף מכך לעולם ,אילו רק יכולתי.
האושר ,השלווה שבריחוף המהיר בצלילה דרך האויר למטה למטה לנצח
אבל הנה מתקרב במהירות מראה מוכר, באמת במהירות, מהזוית הזאת
לא ראיתי את המדרכה אף פעם והיא הולכת וגדלה מול עיני, אותה
מדרכה שהלכתי עליה פעמים רבות מהעבודה הביתה מהבית לעבודה.
עד ליום בו כל הסיפור התחיל.

למעשה זה התחיל עוד קודם, הרבה קודם, ביום בו נולדתי והנה
אסביר
למרות שאני נראה כמוכם כמו כל אחד אחר יש לי בעיה שלא פגשתי
כמותה מעולם, אני זוכר הכל , הכל ורחוק אחורה.
כל כך רחוק וברור עד שאני זוכר אפילו את היום בו נולדתי אני
זוכר את ההמולה שטרדה את מנוחתי, הפריעה לי בשלוות הציפה ברחם
החמים, ידעתי שמשהו מתרחש בחוץ מחוץ לעולם היחידי שהכרתי העולם
שהיה כל חיי ובאיזה שהוא אופן לא ברור, לא ניתן להסבר במושגים
של העולם ההוא הבנתי שחיי הקודמים הולכים להסתיים אני הולך
לעבור לעולם הבא וכל כך לא רציתי בכך. אני לא יודע להסביר למה
אבל הייתי מוכן להילחם בכל כוחותיי ורק שלא יקחו ממני את
עולמי.
באמת אהבתי את השלוה שם,  אמא שלי מספרת שלא הייתי תינוק רגיל
מעולם לא בעטתי כמו שאר אחיי, לא הורגשתי כמעט, היה זה עבורה
ההריון הקל ביותר שאשה יכולה לעבור כל כך קל ורגוע שהייתה רצה
לרופא כל הזמן לבדוק אם ליבו של העובר בבטנה עדיין פועם, אם
הכל בסדר אצלו ודוקטור איך זה שהוא לא בועט ,לא מורגש, הוא
יהיה בסדר?
כמובן שלא רציתי לצאת ובחודש העשירי החליטו להוציא אותי בכוח.
גם כן חינוך עוד קידמה אנושית איפה חופש הבחירה,  איפה זכויות
העובר וחירותו אנשים יודעים רק לדבר במושגים אלה לעולם לא
יצליחו לתפוס את מלוא משמעותם.
אז הוציאו אותי בכוח, בחיי אם היו לי שיניים הייתי נותן לרופא
הזה ביס שלא ישכח לעולם ,  שילמד מה זה להפריע לעוברים שלווים
באמצע חייהם כל כך שנאתי אותו באותו רגע שעד ימים אלה ממש
מעולם לא הלכתי לרופא מרצוני החופשי, מעולם , וכנראה שלעולם גם
לא אלך עוד, שנאתי אותו.
ושנאה זו רק גברה עם הזמן והפכה לשנאה לכל בני מינו הגברים ,
הגברים האטומים שידעו להפריד אותי מכל רחם שאהבתי.
בשארית חיי,  בעיקר בשארית חיי הבוגרים, כל שעשיתי היה לנסות
ולהכנס חזרה פנימה, כל רחם מזדמן היה טוב ויפה  בשבילי.
ולא שלא ניסיתי בילדותי אבל נסיונות אלה העלו חרס מכיון שלא
הייתי מצויד אז בכלים המתאימים והגיעו לסופם בגן חובה כשהשכנים
מקומה ראשונה עלו אלינו למעלה ואמרו לאבא שלי שאם לא יגרום לבן
שלו להפסיק לשחק עם הילדות שלהם את המשחקים המלוכלכים שהוא
ממציא חדשות לבקרים הם יתלוננו במשטרה על אונס והוא יהיה המקרה
הכי צעיר בהיסטוריה שישב בכלא על אישומים בעבירות מין.
אונס ,אני, איזה אנשים צרי מוחין, אני שמעולם לא הכרחתי אדם
לעשות מעשה כנגד רצונו, גם לא את עצמי, אונס הם אמרו הם היו
צריכים לראות את החיוכים על פני בנותיהם בכל פעם שהייתי
בסביבה, בכל פעם שהמצאתי משחק חדש ,איך היו באות לקומה שלישית
וקוראות לי למטה לשיחים שמאחורי הבלוק , זונות, לא יכלו לשמור
את סודנו.
מעולם לא הבנתי אותן וזה רק התחזק עם חלוף השנים, וניסיתי
בחיי ,בכל מקום שלא הייתי בו בכל עלמה שפגשתי בדרך ניסיתי
למצוא דפוסי חשיבה דומים לשלי לראות מסקנות הגיוניות מעובדות
שנראה היה לי שאפשר לגזור מהם רק מסקנה אחת ,כמו למשל שתפקיד
הראי הקדמי הוא  לראות מה קורה בכביש מאחור ואסור לסובב אותו
כדי לראות איך את נראית במיוחד לא בשעת נהיגה,  גם ברכבים
מסביב יש אנשים שרוצים להמשיך ולחיות.
זכיתי פעם לשבת לצד מישהי שנקלעה בכביש צר למצב שלא הייתי יוצא
ממנו בחיים, או אותו אדיוט שעמד בצד הכביש מימין לא היה יוצא
ממנו בחיים,  כשהרכב ממול נסע באותה מהירות מטורפת כמונו
,ואותה עלמה הורידה את ידה הימנית מההגה וסידרה את השיער, היא
ראתה בראי שקפץ לה תלתל , החזירה את ידה להגה ביצעה ברגע
האחרון באמת, מן תנועה קטנה עם ההגה שהעבירה אותנו בדיוק באמצע
בדיוק של מילימקרונים והמשיכה לדבר על הא ועל דא בזמן שניסיתי
להסדיר נשימה עם איזה תרגיל שראיתי בתוכנית יוגה בערוץ שמונה
הוא נראה די טפשי כשראיתי אותו אבל באותו רגע הוא עזר לי.
ברבות הימים התייאשתי מהנסיונות להבינן הן היו יפות וטובות כמו
שהן וניתוח מעמיק של משהו טוב לא עשה אותי מאושר מעולם.
אולי היה זה רק לטובה שלא הצלחתי להבינן איך ציפיתי עם חושיי
המוגבלים להבין מלכתחילה מן יצור שכזה שיודע לעשות אותךכל כך
מאושר ,יצור המצויד במעבדה חמימה ליצירת אנשים חדשים יצור שעם
גופו יכול להביא לך כזה עונג ואם רק ירצה  יוכל לגרום לך לקפוץ
מקומה חמישים.

בפעם הראשונה בה נפגשנו לא ראיתי אותה באמת, ישבנו קבוצת אנשים
זרים בשיעור ראשון של מקום עבודה חדש בתוך חדר בקרה ממוחשב
ענקי מן חדר כזה אופייני עם שורות של ארונות שבחזיתן זכוכית
ובתוכן מהבהבות נוריות ירוקות ואדומות, בילינו ימים רבים אחר
כך בתוך חדרים  ממוזגים שכאלה אך באותו יום היה המראה החדש
מלבב .
הדבר הראשון שנעשה היה כמובן סבב שמות, הליך מקובל בכל פעם
שמתאספת לה קבוצה של זרים. השמות היו רגילים והאנשים היו
רגילים במוזרותם, מאז ומעולם אנשים חדשים, במיוחד כשהם מגיעים
בקבוצות נראו לי מאד מוזרים תמיד יש בהם משהו חדש מקורי שלא
פגשת מעולם, תחילה במראה החיצוני אחר כך בצליל הקול ובדמות
הראשונית שהם משדרים אך אחרי זמן לא רב מתגלה שבעצם הם כמו כל
שאר האנשים שהכרת, שונים לחלוטין ,קצת מוזר לא ?
אם תשימו לפניי קבוצה של קופים לעולם לא אוכל להבחין ביניהם הם
כולם יראו לי אותו הדבר, אבל אנשים במיוחד אלה שלא מזכירים לך
מייד מישהו מעברך נראים פשוט משונים, המראה קצת צורם ,הדמות
קצת לא רגילה עד לא נורמלית ,ואז אתה לומד להכיר אותם ומגלה
שהם באמת באמת שונים וצורמים,  הדבר היחידי שמשתנה הוא שהם
הופכים להיות חלק מעולמך, בהחלט מוזר.
ניהלנו בין השיעורים שיחות הכרות אופייניות שאחריהן אתה כבר
מזהה טיפוסים אחדים ומוצא בהם דברים שמזכירים לך אדם כזה או
אחר מעברך, ולזה תמיד קל להתחבר, אבל אותה לא ראיתי ,למרות
שהיא ללא ספק בלטה ,היא הייתה מין ילדה שחורה שכזו ,לבושה
בשחור מכף רגל ועד ראש כמו הילדות שהכרתי בתיכון ,הילדות שניסו
בכל כוחן להיות מוזרות ,שונות.
היו לה עשרות עגילים על האוזן ואחד בפופיק ו...  את שאר הגוף
לא ראיתי אבל לא הייתי מתפלא אם היו בו עגילים נוספים, הדבר
שהכי הפתיע אותי  היה משפט שאמרה בארוחת הצהריים המשותפת
שאכלנו היא אמרה "אני יכולה להבין את האנשים שמתמכרים לפירסינג
".
וביני לביני לא הבנתי את משמעות המשפט, רגע, כדי להבין אנשים
אחרים אתה אמור להרגיש את זה בעצמך, ואם אתה מרגיש את זה
בעצמך אתה לא "יכול להבין" אתה מבין ,ואם כבר עברת את זה בעצמך
למה אתה מדבר על אנשים אחרים כאילו אין לכם שום דבר משותף ?
סגרתי את זה במסקנה שהיא יכולה להבין את עצמה ,היא עדיין לא
הבינה אבל ברגע שמישהו יגלה לה שהיא היא עצמה היא תבין, ואני
יכול להבין אותה ,אני עדיין לא מבין אבל אם יש בי איזה שהוא
רצון להיות היא אני אבין בסוף אבל כמו שעניינים נראו אז לא
באמת רציתי בכך.
הייתי טרוד בזמן הארוחה בלעכל את האוכל, זה לא יאומן מה
שמגישים לך בכל המזללות האלה זה תמיד אותו אוכל בשמות שונים
,כנראה שנותנים להם תפריט למלא כמו שאלון עם שורות והם מרגישים
מחוייבים לכסות את כל הדף הם משלמים עבורו ,לא ? צריך לדבר עם
בתי הדפוס שיגבילו את גודל הדף המשמש לתפריט אם בטעות איזה שף
בעל שם ימצא את יעודו בניהול מזללה שכזו הוא יוסיף עוד דפים.
זה דומה לפירות שמכינים ממרציפן רק בלי חומרי טעם וריח, וזו
הסיבה שאני אף פעם לא מתלבט אני בוחר בדבר הראשון שנקלע
לעיניי כשהמלצר/ית מבקש/ת לקחת ממני הזמנה, אבל לעכל את האוכל
זה כבר סיפור באמת מעייף ועם זה אני תמיד נשאר להתמודד לבדי
ובדרך כלל לא נשארת לי מספיק השראה כדי להתפלמס על הנושא.
הייתי מרוכז בעיקר בדבר אחד  אותו יום  לבחון את נציגות המין
הנשי מהסוליה ועד הפריזורה , אני מוצא את העיסוק הזה מאוד
מעורר הוא טוב להפיח בך רוח ברגעים משעממים במיוחד  תנסו
בעצמכם ותראו, ואותה , אותה לא ראיתי.

בפעם השנייה שנפגשנו  ראיתי אותה עומדת ליד דלת הכניסה ומעשנת
סיגריה בחוץ, ימים רבים אחר כך, כתגובה לאיזה משפט אומלל
שפלטתי,  היא אמרה אל תתאר אותי כאילו הייתי איזה כלב עזוב,
ואולי בגלל זה אני זוכר שעמדה בצוואר קצת שפוף למרות שבכל זמן
אחר לא היה כמוה לזקיפות, בחיי נדמה לי שאני אפילו יכול לזכור
אותה עם אוזניים שמוטות כמו של כלבלב חום שהיה לי בילדותי.
אמרתי שלום היא הנידה בראשה ונדמה לי שאפילו חייכה או שסתם
נשפה את עשן הסיגריה ,ונכנסתי פנימה .
חמש דקות מאוחר יותר נכנסה גם היא אל החדר הגדול, והצטרפה
לחבורת האנשים שישבו רכונים אל מסכי המחשב מרוכזים כאילו משם
תגיע הבשורה.
היא התיישבה לידי והתחילה להקליד שאלתי מה את עושה היא אמרה לי
כלום ונדמה לי שאפילו חייכה לבחור החביב שבא והתיישב לידה ופתח
בשיחת חולין נמרצת, היה הרבה פאתוס בדבריו ,בטון החלטי וחותך
חצב באויר משפט אחרי משפט מטעים את המילים הרות הגורל מקפיד
לטלטל את הקצב לשבור את הרצף לעצור לשניה להטמעת הרושם של
הרעיונות העיקריים וכך אחרי עשר דקות של נאום חוצב להבות ידעתי
מה נשמע אצלו, מה נשמע אצלה ("חרא כרגיל"), ושהיו כמו תמיד
פקקים היום בבוקר בדרך לעבודה.
שום דבר חדש שלא ידעתי עוד קודם, זה שהמצב חרא כרגיל זה ברור
הרי הם היו איתי באותו מקום, וזה שיש פקקים נו טוב אני אומנם
הולך ברגל אבל מקפיד לשמוע גלגל"צ. בכל בוקר מחדש  הם מקריאים
את רשימת הכבישים בארצנו מתחילתה ועד סופה בצירוף המילים חסום
פקוק עומס כבד וכיוצא בהללו תיאורים השאולים מעולם ההפעלויות
של חלזונות   לפעמים מוסיפים כמה שבילים בגבעות גורל עליהם
זכיתי להלך בשעתו בנווטים , שאיזה בדווי נתקע בהם כשעדר עיזים
ענקי החל לחצות את הרכס מעניין אם כבר יש שם מעברי חציה מה יש
עיזים זה לא תנו לחיות לחיות .
אחרי שהוא קם הסתכלתי עליה  דרך מסך המחשב בזוית, היא הייתה
עדיין שחורה אבל היה לה מעין אף גאה אף יהודי כזה עם הרבה אופי
חזק, מן אף שמכריז אני ובלתי עוד וזה כבר התחיל לעניין אותי.
הסתובבתי אליה וראיתי שבעצם מסך המחשב די קמור ובצפייה תלת
ממדית ישירה היא אפילו יפה ויותר, שער שחור וגולש גוף יפה עם
רגליים ארוכות, גוף צעיר ומתוח כמו שהסמ"פ שלי במילואים נהג
לומר והיה לה משהו בעיניים ,הן היו חומות ועמוקות מלאות חוכמה
ורוך, על מה בדיוק אתה מסתכל היא שאלה, מי בכלל מסתכל שאלתי
בתשובה והפסקתי לנעוץ בה עיניים ,אתה היא אמרה ,אני רק הסתכלתי
על התמונה שבקיר מאחוריך עניתי ,כן היא אמרה הוא שווה אמיתי
הדוגמן הזה ,יש לי הרבה עבודה אמרתי והסתובבתי לעבר המחשב.
בסוף היום אמרתי לה שלום והיא הנידה בראשה או שסתם חטפה עווית
זה קורה כל הזמן לאנשים שיושבים מול מחשב יום שלם.
והלכתי הביתה לישון.

הלכתי הביתה לישון ובעוד אנשים רגילים מוצאים כך מפלט ממציאות
עולמם אני מגלה את חיי. בדיוק בנקודה שהמאורעות נגמרים במציאות
המשותפת לי ולמי שנקלע ליומי  שם אצלי מתחילים החיים להכות
במלוא עוצמתם,  איזה צבעים עזים לובשות עבורי אז  תמונות
היומיום.
העליתי את דמותה בדמיוני והיא היתה יפה וטובה לי, ציירתי לי את
חייה את אישיותה ומאוחר יותר גם גיליתי שצדקתי או שכמו שאמרו
לי פעם קשה לשנות רושם ראשוני למרות שבנית אותו בדמיונך.
מאותו לילה לא משה דמותה מראשי ומיום המחרת עשיתי את כל הדברים
להשגתה בדיוק לפי הספר , אתם בודאי יודעים באיזה ספר מדובר.
הייתי קצת לא מעוניין קצת מרוחק ותמיד קרוב.
ולמרבה הפלא זה עבד, אנשים לא באמת צריכים הרבה, ועם מעט תשומת
לב והבטחה מרומזת לאהבה אתה יכול לגרום להם להאמין שהם רוצים
אותך, כמובן שבאותה עת אתה צריך להיות קצת מרוחק וקצת קשה
להשגה כדי שיראו בך איזשהו אתגר או פרס שהושג אחרי מאמץ. את
הסתירה הזו הצלחתי ליישב פעם ביני לבין עצמי אבל אני לא זוכר
איך בדיוק, עכשיו אני יכול רק לנסות ולשער שסתירות הכרתיות
גורמות לבנאדם שמולך להיות מספיק מבולבל כדי שיאחז בך מתוך
מחשבה שאתה מבין טוב יותר מה עובר עליו, אין לי מושג אם לרעיון
זה יש תוקף אמיתי אבל העובדה שזכיתי בה הספיקה כדי לספק את
תשוקתי להבנה מלאה של סוגיה זו ומילאה את תשוקתי לדברים גשמיים
יותר ואת זה אני יכול להבטיח לכם היא עשתה היטב,  לפחות
בהתחלה.
את הלילה הראשון איתה לא אשכח אף פעם יצאנו לבית קפה קטן מתחת
לביתי והקשבתי לסיפוריה על אחיה שחזרו בתשובה, על רדיפתה אחרי
יחסים משמעותיים ואיך שנמאס לה ממערכות היחסים האלה שלא מניבות
דבר מלבד סקס כאילו שאין שום דבר משמעותי יותר שגבר ואישה
יכולים להשיג לעצמם,
אני מצידי סיפרתי לה עד כמה אני מאמין באהבה (ולא תיחמנתי )
וניסיתי לעזור קצת בכל מיני אמיתות נדושות ששמעתי בעבר ויוכלו
לאשש את דבריה ,  שום דבר שיכול לעורר מחלוקת .
אחרי הקפה עלינו לדירתי כדי לשתות עוד קפה והמשכנו בשיחה
שהופרעה רק פעם אחת כשהשותפה שלי וחברה הנוכחי נכנסו, עברנו
טקס קצר של היכרות רשמית שלאחריו הם פרשו לחדרה ואנו המשכנו
בעניינו .
מה אתה חושב עליי היא הפתיעה ,אני רוצה אותך היכיתי חזרה אבל
לאור שיחתנו אני קצת מפחד מלנסות ולממש את רצוני ,ידעתי היא
אמרה בליווי פרצוף מאוכזב אני תמיד מקלקלת לעצמי עם הסיפורים
שלי.
זה הספיק לי כדי לשלוח יד לעבר רגלה ומשם העניינים התגלגלו
בדיוק כפי שהם אמורים והפעם העניינים התעלו על עצמם.
למחרת קמתי עם חיוך גדול מסוג החיוכים הדביליים האלה שלא
יורדים לך מהפרצוף כל היום הייתי מאושר ונדמה לי שגם היא וכך
התחיל סיפור האהבה.
אך ,אהבה, אהבה ,כמה מילים שלא יאמרו ושירים שלא יושרו לא
יצליחו להעביר את גודש האושר שדבר כזה מעביר בך הייתי שיכור ,
מבוסם מההנאה שהחיים העניקו לי ההרגשה היא כל כך טובה עד שאתה
מרגיש לא ראוי לה ,וכנראה שבאמת לא הייתי ראוי לה כי כמו שהיא
הגיעה היא גם נעלמה, וכך יצא שמצאתי את עצמי לא מצליח להרדם
במיטתי המלאה יתר על המידה במישהי שישנה לה שנת ישרים רצופה
בחלומות טובים , בהתחלה חשבתי שקצת קשה לי לוותר על הלבד שאליו
התרגלתי במהלך חיי, ובסוף הבנתי שהבעיה טמונה בכך שאני לא רוצה
את הביחד הזה,  אותי הוא לא סיפק, הקשר הבעיר בי יותר תשוקות
משזוגתי יכלה לספק ואני לא מאשים אותה, אולי אין מישהי אחרת
שיכולה לספק מין תשוקות כמו שלי אך היא לבטח  לא יכלה, והרגשת
החנק המתוסכלת החדשה שאפפה אותי גרמה לי לאבד את שאריות חדוות
החיים שהחזקתי במלאי, ולך תגיד למישהי שרק לפני רגע גנחת
באוזניה שאתה אוהב אותה שמה שאתה באמת רוצה זה שתארוז את חפציה
ותלך.
כנראה שאני משדר יותר משאני מוכן לחשוף כך שאחרי תקופה מרגיזה
של מריבות קטנות הובנה הנקודה על ידי שני הצדדים והעלמה ארזה
את חפציה והלכה שלא על מנת לחזור.
הרגשתי הקלה עצומה כאילו השגתי את חרותי בחזרה, הייתה לי מין
תחושה של ה באייר וכמעט שיצאתי לככרות לרקוד הורה לבסוף
הסתפקתי באכילת מצה ישנה שנשארה בארון לאות שייכות לבני עמי
הגאה שיצאו מעבדות לחרות.
בתור עונש על לילה מלבב זה של בריחה מהמציאות החליטה המציאות
לאחר משפט קצר שבו לא ניתנה לי ההזדמנות לסנגר על עצמי לשוב
בגודל טבעי ולהכות בי בעוצמה הצפונה בה מאז ולעולם, כנראה כדי
להרתיע בורחי מציאות אחרים ,למען יראו ויראו.

בבוקר המחרת הלכתי לעבודה עם תקווה מעודדת בלב להרפתקאות חדשות
,כשנכנסתי לחדר היא כבר הייתה שם.
אמרתי שלום היא הפנתה אליי את מבטה עם זוג עינים אדומות
ונפוחות מבכי, הפטירה שלום וחזרה לענייניה
מי שנתן לכן את היכולת הזו לבכות מתוך אינסטינקט לא חשב יותר
מדי על ההשפעה המידית והלא הגיונית שיש לכך על בני מיני.
הקלות הבלתי נסבלת של הדמעות שזולגות מעינכן שוברת אותי בכל
פעם מחדש, לאנשים שעבורם דמעות מסמלות את קצה גבול הסבל, את
הנקודה בה הודו לעיני כל שאין בהם עוד שום יכולת להתמודד עם
הדברים, דמעות של אנשים אחרים מעוררות רצון בלתי נשלט לעשות כל
שיש בכוחם כדי לגרום לעצירתן ולא משנה מהם רצונותיהם שלהם.
ניסיתי לנחם אך לא היה את מי ,היא נסגרה בפני כאילו לא היה
ביננו דבר.
הרגשתי רע ,והרגשה זו לא עזבה אותי מאז, ראיתי את עיניה
האדומות בכל מקןם אליו הלכתי ובכל אחת עימה דיברתי, ניסיתי
בהמשך היום לקבוע  פגישה עם מישהי מהעבודה לממש אופציה שנפתחה
לפני בזמן בו היינו עוד יחד אבל לא יכולתי לומר דבר.
בערב  הלכתי לי עצוב לביתי להסתגר עם מחשבותי אבל כל שהצלחתי
לראות היו עיניה האדומות .
למחרת היא כבר לא הייתה בעבודה, כששאלתי את הבוסית היא אמרה
שמאיה התפטרה אתמול מבלי להסביר מדוע, פשוט אמרה שהיא עוזבת
החל ממחר, לא נשארתי לשמוע אותה כשהוסיפה שלא עושים כאלה
דברים, חייבים להודיע שבועיים מראש ושאר הזבל הזה.
התקשרתי אליה לפלאפון אבל היא לא ענתה, השארתי לה הודעה
במזכירה והמתנתי, אחרי ארוחת הצהרים ניסיתי שוב ,ושוב נעניתי
על ידי המזכירה ,ניתקתי והתקשרתי אליה הביתה, היא ענתה בעצמה,
אמרתי שלום היא החזירה היי, אמרו לי שהתפטרת היססתי כן היא
השיבה ,את רוצה לדבר שאלתי על מה החזירה שאלה, עלינו עניתי, לא
אמרה אין על מה לדבר עוד ,אולי בכל זאת ניסיתי, לא חתכה ואני
חייבת ללכת אז ביי.
בערב התקשרתי אליה שוב, היא ענתה לטלפון עם קול צוחק, שלום
אמרתי היי השיבה את עסוקה שאלתי כן אמרה אני הולכת ליעל ,לאן
אתן הולכות שאלתי לשבת בבית קפה השיבה אני יכול להצטרף העזתי,
לא אמרה אני הולכת לפגוש שם מישהו, מי שהו נדהמתי כן ענתה יעל
הכירה לי חבר של רן ואנחנו יוצאים ארבעתנו טוב הפטרתי ביי, ביי
השיבה וניתקה.
נשכבתי על המיטה כדי להרגיש טוב יותר את הצביטה שהייתה לי בלב,
ראיתי אותה, את פניה במיטבן, בדיוק אחרי שהיא גומרת, מין שלווה
לא שקטה כזו שלא ראיתי מעולם לפניה, אגל זיעה על מצחה עיניה
מעורפלות וגופה נינוח, כל כך רציתי לראות את זה שוב .
לקחתי לי דף ועט והתיישבתי לכתוב לה.
אחרי שנפרדנו התחלתי לכתוב לה שירי אהבה אם תשאלו למה לא עשיתי
את זה כשהיינו ביחד לא אדע לענות.
כתבתי כמו מטורף בלי סוף ,בכל רגע מכל פרץ התרגשות שעבר בי, זו
הייתה אהבה למלאכית אמיתית טהורה, בתולה , זכה ,אהבה עזה כמוות
יפה כמו שקיעה אדומה לתוך ים כחול, אהבה חזקה מדהימה  עם עוצמה
של מליון מפלים של מיליארד כוכבים נופלים.
כתבתי וכתבתי כאילו הייתה שלי עוד , רכושו של ליבי הבוער.
כל כך הרבה אהבה לא ידעתי מעודי , לא ידעתי שאושר כזה מותר גם
לי בעודי כאן ביניכם על האדמה הזו.
וכל פעם שהפסקתי לכתוב התחיל הכאב להתגנב אליי פנימה, כאב של
בגידה של דחייה של אדם שכל עולמו לא רוצה בו יותר כאילו שהוא
יכול להתנדף לו לתוך האוויר להגיד שלום ודי.  
הצביטה הקטנה בלב הפכה לדקירה כשסיפרה לי בשיחות הטלפון הבאות
על ארז החבר החדש שלה, התחלתי להתקשר בכל יום וכשלא הצלחתי
להשיג אותה ניסיתי שוב ושוב, כשעברתי על חשבון הטלפון שהתקבל
אחר כך מצאתי 16 ניסיונות רצופים שעשיתי בלילה אחד ואני לא
זוכר מתי.
רציתי אז יותר מכל להמשיך בחיי אבל פשוט לא יכולתי,לי לא ניתנה
היכולת לשכוח, גם כשיצאתי עם מישהי חדשה מהעבודה לא הצלחתי ולו
לרגע להתרכז בדבריה, חשבתי אז על כל אותם משפטים שמאיה אמרה
,ניסיתי לשכב עם אותה בחורה שהייתה חביבה לכל הדעות ומצאתי את
עצמי מפנטז תוך כדי על מאיה .
אפילו התרופה האולטימטיבית לא עזרה האקס המיתולוגית שלי הגיעה
לחדרי מתוך מטרה ברורה להשתמש בגופי, ואני לא שיתפתי פעולה,
אני לא אוהב לרחם על עצמי אבל המצב היה קשה באמת.
הזמן עבר ובשבילי דברים לא השתנו, את רוב שעותיי ביליתי בלשחזר
כל צעד שעברנו ביחד ,כל משפט ,כל מילה, כל מבע פנים שליוה את
דבריה ואת מעשיה.
לא שכחתי שניה ממה שעבר עלינו ,פרשתי שוב ושוב את השיחות, את
המעשים, את הלילות על מיטתי, בכל פעם מחדש מצאתי פירושים חדשים
למה שאמרה ,משמעויות בגוון הקול בהם לא הבחנתי אז ,הבנות חדשות
לכוונות נסתרות שלא אוכל לברר לעולם.
היה לי ברור שכך העניינים לא יכולים להימשך ומאידך ידעתי
שלעולם לא אצליח לשכוח, הרי מעולם לא שכחתי דבר , ולא עלתה
בדעתי כל דרך  לגרום לזיכרונות האלה להפסיק ולעלות.
יום אחד בדרך מהעבודה הביתה בעודי שקוע במחשבות ,עליה כמובן ,
ראיתי אותה יושבת על כיסא בבית הקפה מול הכיכר, הלב שלי התחיל
לדפוק בכזו עוצמה שיכולתי לשמוע אותו, שלום היא אמרה, ותכיר זה
ארז הצביעה על בחור חביב ומחייך שישב  מולה.
אני לא יודע לספר מה בדיוק עבר עליי אז, ותוך שאני שואל אותו
תגיד אתה לא יכולת לתת לגופה להתקרר, סגרתי עליו ונתתי לו כאלה
מכות כמו שמימיי לא חילקתי.
לא הרמתי יד על אדם מאז כיתה גימל במגרש הכדורסל כשליאור ברבי
לא השאיר לי בררה, גם כל שנותיי בצבא שהיו בחלקם המכריע בשטחים
הצלחתי ואל תשאלו איך כי לא אדע לענות לא להרים את ידי על אף
אחד, מין עיקרון שכזה, את כל שנות אי האלימות שלי השקעתי
בפרצופו של הבחור וכנראה שהצלחתי להשלים את החומר, כי מיד אחר
כך, כשרצתי מהמקום גיליתי שהחולצה שלי ספוגה בדם.  
הגעתי הביתה ,ניתקתי את הטלפון, ולא הצלחתי להרגע,  עליתי
למיטה ולא הצלחתי לישון, כל מה שהיה חסר לי זה תמונה חדשה
ומלבבת של פרצוף מדמם ששיך לבחור מופתע  שאפילו לא הכרתי לצרף
לזיכרונותיי.
הכאב העמום שסחבתי איתי מאז הפרידה הפך לצביטה חזקה כאילו
סגרו את ליבי במלחציים, ואחרי שעתיים כשכבר סגרתי כמה
קילומטרים טובים בהסתובבויות במיטה מצד לצד התחלתי לבכות.
הדמעות ככל הנראה הצליחו לצנן את דעתי, מספיק כדי שאוכל
להחליט שמחר, דבר ראשון בבוקר, אני לוקח את השליטה על חיי
בחזרה ועושה את זה בגדול.
בשארית הלילה ישבתי וכתבתי לעצמי את סיפור חיי בראשי פרקים סתם
כדי  להעביר את הזמן, ועם אור ראשון הלכתי לכוון העבודה
וטיפסתי לגג המגדל החדש שבנו ברחוב, השם מגדל היה ראוי לגוש
הבטון והפלדה הזה כך שבסוף מצאתי את עצמי עומד על גג העולם
ומנסה להסדיר נשימה.

אז מה בסוף אחרי ולפני הכל אתה סתם מפחד מלחלום לך עתיד.
היית זקוק לשניה הזו של הארה כדי להבין את זה.
למה אתה נאחז באונית העבר הטובעת כמו בקרש הצלה, היא טבעה
ואיננה וטוב שכך, היא טבעה כי זהו גורלה, כך יועד לה ואתה הרי
באמת  רוצה לטוס הלאה לאופק, לאיי התענוג החדשים.
עזוב, עזוב את זכרונות העבר פנה קצת מקום מחשבות עצום את
העינים ותחלום לך עתיד.
זה הרבה יותר נעים, לא?


ובום במפתיע בום היה הצליל האחרון ששמעתי לפני שמראה המדרכה
השחורה התחלף באור לבן בוהק הייתי גם מספר לכם שהתחלתי לרחף
אבל זה כבר לא ישמע מלהיב לאור העובדה שעשיתי את זה  כל הדרך
למטה .
ואז כבה האור, פתחתי את העיניים, וסביבי עמדו אנשים עם פרצוף
מלא סקרנות קפצתי על הרגליים במהירות לפני שהבחור החביב שגהר
עלי יתחיל בהנשמה מפה לפה .
תשב הוא אמר לי תשב תרגע הזמנו אמבולנס אני לא צריך אמרתי
ותגיד איך בכלל הגעתי למצב הזה כנראה שנפלת השיב והוסיף אתה
בטוח שאתה בסדר כן בהחלט אמרתי רק שהייתי שמח לדעת איך קוראים
לי ולאן אני אמור ללכת עכשיו ,קוראים לך שי התפרצה זקנה חביבה
שעמדה בצד תוך שהיא מקריאה את שמי מתעודת זהות כחולה ששלפה
מתוך ארנק ואתה עובד בבנין הלבן שאחרי המחלף הצביעה על מבנה
מרוחק, תודה אמרתי, בבקשה השיבה והניחה בידיי את תעודת הזהות
והארנק בו מצאתי כרטיס עובד וקצת כסף
מראה שמסיבות לא ברורות נראה לי מבטיח טובות .
ניערתי אבק מחולצתי והתחלתי ללכת לכוון אליו הצביעה הזקנה.
זה היה יום יפה והאנשים הממהרים שחלפו על פני נראו מאושרים.
כשהגעתי לבנין מישהיא חמודה להפליא קפצה על צווארי ,קראתי את
שמה מתג שהיה על חולצתה והרגשתי מן אושר חמים שכזה חבקתי אותה
חזרה ונשקתי אותה על הלחי והיא בתגובה הסמיקה, אז מה היא אמרה
אתה שוב מחייך מזמן לא ראיתי אותך כך בחיי כבר התחלתי להתגעגע
לחיוך המתוק הזה .
אני מחייך בגללך אמרתי את פשוט מקסימה ,ומה עם מאיה שאלה כבר
שכחת ממנה  מי זו מאיה שאלתי בחזרה והיא צחקה, חשבתי לעצמי
שבודאי  אגלה מי זו מאיה בהמשך נראה לי לא מעשי להתאמץ כדי
לזכור משהו ובטח לא מישהי אחרת בזמן שמולך נמצאת מן מלאכית
שכזו עכשיו ברגע זה .
בוא נכנס היא אמרה נכנסתי אחריה והתישבתי לעבוד על מסך המחשב.
היא ישבה לצידי כשהירך שלה נוגעת ברגלי הפנתי את ראשי אליה
והבטתי בה היא חייכה בעוד עיניה  ממוקדות במסך.
את יפה אמרתי, היא הסמיקה ואמרה לי תודה מבעד לחיוך שהתרחב.
ידעתי שקרה לי משהו מיוחד אותו יום אבל לא ידעתי להסביר מה או
למה,
היו בי מעט חששות לעתיד וערמות של סקרנות לדברים שהוא עוד יזמן
לי .



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/12/05 1:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שלומי עזרן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה