אמי תמיד אמרה לי להיזהר מהן. למפלצות האלו אין טיפת רחמים.
את חייבת לברוח מכאן לפני שהן יגיעו אליך. שאלתי אותה אם אי
פעם מישהי הצליחה לברוח. היא לא ענתה לי, ודמעה זלגה על פניה
החיוורות. היא לא רצתה לספר לי את האמת. אבל אני ידעתי את
האמת. האזנתי פעם לשיחה שלא הייתי אמורה לשמוע. העמדתי פני
ישנה.
"אף אחת לא יכולה לצאת מכאן."
"לצערי, יש רק דרך אחת שממנה אפשר לצאת - והיא מובילה למפלצות.
מדי פעם נכנסת מפלצת ובוחרת אחת מאיתנו. היא לוקחת אותה
באכזריות אל חדר המפלצות."
"ומה קורה שם בחדר המפלצות?"
"הן הורגות אותנו. ואז הן שורפות אותנו".
אמי אומרת לי לעצום את העיניים כשהמפלצות נכנסות לכאן ובוחרות
אחת מאיתנו - אבל אני מציצה. אמא צדקה, למפלצות אין טיפת רחמים
או רגש.
אף אחת לא באמת יודעת מה מתרחש בחדר המפלצות, אבל אף אחת לא
חוזרת משם. אולי המפלצות מתעללות בקורבן. הן בטח מענות אותה.
המקום המפחיד והחשוך שבו אני נמצאת מחולק לתאים. מהתא שלי כבר
לקחו כמעט את כולן. נשארנו רק אני ואמי.
לפתע, הדלת נפתחה. אותה דלת שמובילה לחדר המפלצות. שתי מפלצות
נכנסו. לכל אחת מהן היו ארבע זרועות מבחילות.  
אמא אמרה לי לעצום את העיניים. אך המפלצות הלכו לכיוון התא
שלנו. הייתי חייבת להסתכל. לא יכולתי לזוז. המפלצות פתחו את
התא ולקחו אותי ואת אמא.
צרחתי. בכיתי. קיללתי אותן. הן הלכו לכיוון חדר המפלצות. אמא
אמרה לי שהיא אוהבת אותי. הדמעות זלגו מעיניי ואמרתי בקול רועד
אמא... אל תעזבי אותי.
הן פתחו את הדלת והכניסו אותנו לחדר המפלצות. המפלצות לקחו את
אמא ושמו אותה בצד. אחת המפלצות השחיזה סכין. צרחתי. המפלצת
הרימה את הסכין מעל ראשה של אמי ובתנועה חדה חתכה את צווארה.
הזמן עצר מלכת. דבריה של אמי הדהדו בראשי. את חייבת לברוח
מכאן לפני שהן יגיעו אליך. הצלחתי לדחוף את עצמי דרך חלון קטן
שהיה ליד השולחן שעליו עמדתי. רצתי בשיא המהירות. לא הסתכלתי
אפילו פעם אחת לאחור.
אין סיכוי שאני אתן להן להפוך גם אותי לשניצל.