על אלוהים ועקרון ההפרדה והצמצום
(המשך להגיגיי בפורום של טרוי)
http://www.troy.co.il  

לפי פיזיקת הקוואנטום, ביקום שלנו וברבים נוספים, האינסוף מראה
לנו רק שלושה או ארבעה מימדים שלו (תלוי אם סופרים את מימד
הזמן) ושאר המימדים מצטמצמים לתוך נקודה קטנה, בלתי נראית. מה
שלא אומר שאנחנו מנותקים באמת מהמימדים הלא פיסיים של הקיום.

אם ניקח ונשווה את היחס בין האינסוף, "הבורא" ביהדות, ליקום
שלנו, "הנברא"; ליחס בין צייר לבריסטול ציור תתקבל השוואה לא
מדויקת אבל מעניינת.
גם היחס בין הצייר לדף נייר איננו היחס שבין יצור תלת מימדי
לבין חפץ דו מימדי. אפשר בהחלט לומר שלנייר יש מימד שלישי,  רק
לא כזה הנראה לעין. הנייר מורכב בסופו של דבר מאטומים ולאטומים
יש מבנה תלת מימדי מיקרוסקופי בגודלו. בעצם, לפחות ביקום שלנו,
אין באמת אובייקטים דו מימדיים, יש רק סמלים מוסכמים לשאלה איך
נראה אובייקט דו מימדי, אבל הכל סמלי וייצוגי.

באותה מידה, אפשר לומר שגם אנחנו לא באמת תלת מימדיים, אלא רב
מימדיים. העובדה שביקום שלנו כל שאר המימדים מוסתרים ואנחנו
מודעים רק לשלושה, לא הופכת את אשליית הקטנות שלנו לאמיתית.
נכון, תמיד יכול להיות שיש אי שם ישויות בעלות תודעה נעלה,
יכול להיות שיש איזה שהוא כוח חזק מאיתנו שהתחיל הכול, אבל כל
הרעיון של תודעה נעלה יותר או של כוח חזק יותר או של בורא נובע
קודם כל מהמושגים האנושיים שלנו, שצריכים להפריד הכל למחלקות
ולמדוד הכול במונחים לינאריים (חזק יותר, מהר יותר, גדול יותר,
נעלה יותר) כשבעצם הכל חלק מאותו דבר, לכולנו יש את אותו תת
מודע קולקטיבי שממנו נובעים כל הרעיונות הנעלים, חלקנו מודעים
לזה פחות וחלקנו יותר.

תדמיינו שוב את אותו צייר. אם הוא באמת משקיע את כל כולו
בציור, בסערת הנפש האופיינית לאמנים, בשלב מסוים הגיוני שהוא
יפסיק להפריד מנטלית ולשים גבולות בינו לבין הציור, יהפוך
להיות "אחד עם הציור", כמו אימרת הזן ההיא שהפכה לקלישאה.
אין יותר צייר ואין ציור, כל משיכת מכחול היא המשך של האמן,
אין יותר בורא ואין נברא, יש מימדים רבים שנוצרים מתוך אחדות
אחת. הכל אלוהים, גם אני ואתה, גם אם יש הפרדה וצמצום, כי גם
ההפרדה והצמצום הם אשליה, לא פחות מאלוהים, ממני וממך.

ובהמשך מסוים למאמר על אלוהים ומוסר, אם אתה רוצה לדעת האם
לאלוהים אכפת מסבל העולם, תשאל את עצמך האם אכפת לך ותקבל
תשובה. תשובה יותר ממצה מזו לא תוכל לקבל.