היא לא מאמינה לי... היא לא מאמינה לי לכלום...! בעיקר אבל
מפריע לי זה שהיא לא סומכת עלי בקטע של חברים, איפה אני
מסתובבת ומה אני עושה כשאני יוצאת...
אני רק יוצאת היא מתחילה עם הפרנויות שלה... עם מי אני
מסתובבת, לאן אני הולכת, מה אני עושה, מה אני מסתירה ממנה...
ובדוגרי מה יש לי להסתיר? מסתובבת עם החנאג'ים של הכיתה,
יושבים פה למטה בפארק ועושים צחוקים... ומה אני יכולה להסתיר
ממנה? אני מספרת לה הכל... אני מספרת לה הכל כמו חברה... מי
מעשן, מי ערס, מי תלמיד טוב מי לא, מה אני כבר יכולה לעשות? מה
היא לא סומכת עלי? היא חושבת שכל מה שאני מספרת לה זה שקרים,
כאילו אני מספרת לה על ילדים אחרים וזה בעצם הסוואה וזה עלי...
אבל לא, אני מספרת לה הכל על חברים שלי כי אני רוצה שהיא תהיה
כמוהם, חברה שלי, וגם היא תהיה פתוחה איתי... כמו שיחה שין שתי
חברות... מה עשית היום, מה חדש... אבל היא אף פעם לא נותנת לי
ת'הרגשה הזאת... אני מדברת עם חברות שלי והם מספרות שהאמהות
שלהן לא יודעות עליהן כלום... ואמא שלי?... יודעת עלי הכל!
מדברים שאני אוהבת ועד הרגשות מחשבות ודעות שלי...
היא מודעת למה שקורה היום... לאיך ילדים בגילי מתנהגים ומה
קורה ברחובות... אבל אם היא כל כך מכירה אותי למה היא חושבת
שאני כזאת? למה היא חושבת שאני מסתירה ממנה? למה היא לא מאמינה
בחברים שלי ובי שאני יכולה לשמור על עצמי?
אז או שהיא חושבת שאני מסתירה ממנה את ה-אני האמיתי שלי, ולידה
אני מסכה ושליד החברים שלי אני שונה...
או שהיא לא סומכת עלי... לא סומכת עלי שאני אומרת לה את האמת
על עם איזה ילדים אני מסתובבת ולאן אני הולכת ומה אני עושה
כשאני יוצאת מהבית...
נכון, יש דברים שיכולים לקרות לי שלא באשמתי ולא באחריותי...
אבל אי אפשר לנעול אותי בקופסא... אני נזהרת כמה שיותר, ויותר
מזה אין מה לעשות, ומה שיקרה (חס וחלילה) זה ביד הגורל.... אבל
אי אפשר לנעול אותי!
אני מבינה אותה מאוד... את הדאגה האימהית... אבל לא רק היא
אמא... ואמא טובה חשוב לציין, דואגת ואוהבת והכל, אבל לא רק
היא כזאת! כל האימהות ככה, גם האימהות של חברות שלי... ולהם כן
מותר להישאר עד השעות הקטנות של הלילה...
אני חושבת שכל העניין של החדשות מלחיץ אותה... בחדשות שומעים
רק את הדברים הרעים, על כמה שהנוער אלים ומשחית וכו וכו... אבל
לא היא זאת שמסתובבת למטה בין הילדים בשכונה... אולי אני קצת
אופטימית או... לא יודעת מה המילה המדויקת... שלווה כזאת.. אבל
זה בגלל שאני יודעת עם מי אני מסתובבת ואני לא מסתובבת עם
ילדים בני 17+ ושאני לא מכירה ושהיום אני אומרת לו שלום ומחר
מי יודע מה יעשה (חס וחלילה)... סה"כ אותם חנאג'ים שאני
מסתובבת מכיתה ב'! לא מעשנים לא שותים סה"כ יושבים בפארק
מדברים וצוחקים... אז מה קרה אם חזרתי מאוחר? בוא נגיד אז זה
ככה... לבד בפארק אני לא יושבת, אני עם חברות חברים, אם להם
מרשים, למה לי לא? למה לכולם כן ולי לא? למה כל כך לסגור עלי?
כל האימהות כמו גדולות הולכות לישון, רגועות מאוד.. יש בנות
שאין להן אפילו פלאפון... ואני? אם אני רק לא עונה לשיחה ישר
יורדים לחפש למטה....
מה אני שאני מנסה להגיד זה...שאני נשמרת בעצמי, ואני רק צריכה
קצת הבנה ואמון!
אמון... אומרים שזה כלל ראשון בבניית מערכת יחסים... וזה מה
שאני רוצה עם אמא שלי... אני לא רוצה רק אמא ובת.. אני לא
אומרת שאני לא רוצה את זה בכלל, בכל זאת היא אמא ואני בת...
אבל בכל זאת אמא חברה של שונה... זאת חברה הכי סולחת, מבינה,
כנה, לא אינטרסנטית.. חברה אמיתית!
אבל כרגע אמון אין... ות'אמת שאני מאמינה לה לכל מילה אפילו
שגיליתי שקרים קטנים והבטחות שלא התקיימו... אבל היא אמא שלי,
שאני לא יאמין...?
בסה"כ היא אמא שלי והיא רוצה ת'הכי טוב בשבילי ולא הייתי רוצה
שלא תדאג לי בכלל! אבל לשחרר קצת ושתאמין לי שאני דואגת לעצמי
ולא משקרת לה בכלל ושהיא מכירה אותי 100% אני...