פרק 1.2

סמטה חשוכה בתל-אביב. מכונית "סובארו" שנת 87' מוזנחת חונה
מאחורי מיכל גדול לאיסוף אשפה. בפנים יושב חאמיד, מציץ כל כמה
שניות לעבר הסמטה, חולצתו הישנה ספוגה מזיעה. הוא מביט בחטף
בשעון הדיגיטלי המראה "3:03". מכונית אחרת, "מרצדס" חדשה
ונוצצת נכנסת לתוך הסמטה וחונה במקביל למכוניתו. דלתותיה
נפתחות ומהן יוצאים שני אנשים בחליפות מהודרות. אחריהם יוצא
אדם נוסף, הנושא מזוודה. בתיאום הם נכנסים יחדיו למכוניתו של
חאמיד, נושא המזוודה מתמקם בכיסא שעל-יד הנהג והשניים האחרים
מפנים את האשפה המכסה את המושב האחורי ומתיישבים.

"נו?" שואל נושא המזוודה.
טיפות זיעה נוספות החלו להופיע על מצחו של חאמיד. "נו, מה?"
"אתה מוכן?"
חאמיד לא משיב, ולפתע הבעת פניו משתנה לזו של אדם שזה עתה
התעורר מיקיצה ממושכת.
"כן", הוא אומר, "אני מוכן".
"מצויין!" עונה לו נושא המזוודה ומניח את המזוודה על ברכיו של
חאמיד, תוך-כדי שהוא תוחב את ידו השנייה לכיסו. השניים האחרים
יוצאים מהמכונית ופותחים את תא-המטען של ה"מרצדס". נושא
המזוודה שולף מפתח מכיסו, אותו הוא מכניס לחור המנעול
שבמזוודה. צליל "קליק" והמזוודה נפתחת.
בתוך המזוודה מתגלים שטרות רבים.
"כפי שסוכם", אומר בחיוך נושא המזוודה.
"הכל הולך לאשתי ומשפחתה, נכון?" שואל חאמיד.
נושא המזוודה מהנהן בחיוב. השניים חוזרים יחדיו לשבת במושב
האחורי של ה"סובארו", בידיהם מעיל שחור וארוך, ממנו מבצבצים
חוטים וצינורות רבים בצבעים שונים.
"זה הולך להיות פיגוע הטרור הכי קטלני בהיסטוריה של ה"מדינה"
הזו. דאגנו שתצליח להגיע למקומות שאף-אחד אחר לא הצליח להגיע.
אחרי זה, יתייחסו אל הארגון שלנו בפחד ובכבוד רב. עברת הכשרה
כיצד ללבוש ולהפעיל את זה, כן?"
"כן", עונה חאמיד.
שלושת האנשים יוצאים מה"סובארו". נושא המזוודה לשעבר מסתובב
לעברו של חאמיד.
"טוב, אנחנו נשמע עלייך בחדשות, אני משער", הוא אומר.

חאמיד בוהה בו במבט ריק והאיש נכנס בחזרה אל ה"מרצדס". לאחר
מספר השניות ה"מרצדס" נעלמת.
הוא ממשיך לשבת במושבו מספר דקות. לא זז ולא נע, עדיין בוהה
במקום בו עמד האיש לפני שעזב. בתנועה חדה, שולף חאמיד תמונה
מכיס חולצתו. בתמונה מופיעה ילדה קטנה, מוחזקת על-ידי אישה
וחאמיד עצמו. הם מחייכים. התמונה חוזרת לכיסו.

'כלבים ציונים', הוא חושב.

חאמיד מושיט את ידו מתחת למושב ומכוונן את המשענת כך שיהיה
במצב שכיבה. הוא נרדם לאחר מספר דקות. בשעה 7:30 השעון המעורר
שכיוון מצלצל. הוא מכבה אותו מייד. בזהירות, חאמיד יוצא
ממכוניתו ולובש את חליפת הנפץ. הוא דואג להכניס את החוטים לתוך
מכנסיו, שלא יעורר חשדות. הוא יוצא לדרכו - לכיוון רחובות
תל-אביב. לאחר מספר צעדים, הוא מבחין שמשהו איננו כשורה. ישנן
מספר מכוניות החונות לצד הכביש, אך הן ננטשו על-ידי נהגיהן -
כשהמנוע עדיין פועל.

'כלבים ציונים', הוא חושב, 'לאן הם הלכו? לא יכול להיות
שהתריעו על פיגוע כל-כך מהר'.

לפתע, הוא מבחין באישה הרצה לעברו. הוא מושיט את ידו אל
מאחוריי גבו בכוונה לשלוף את הסכין המוסתרת במכנסיו. למרבה
הפתעתו, האישה ממררת בבכי. דם מכסה את חולצתה. היא מושכת בכוח
בחולצתו, צועקת בעברית. חאמיד, שאיננו מבין עברית, הודף אותה
ממנו. האישה נחבטת במדרכה. מופתעת מתגובתו, היא מעבירה עליו
סריקה במבטה. כאשר נדמה לו כי היא מבחינה במשהו, היא קמה
במהירות ומתחילה לברוח לעבר הכיוון ממנו בא. הוא נותן לה
לברוח. חאמיד מסתכל על מכנסיו ומבין כי חוטים אחדים מבצבצים
מבעד לחולצתו. הוא דואג להחזיר את החוטים למקומם ומסתובב
להמשיך בדרכו המקורית.

'מה קורה פה? מישהו הקדים אותי? למה לא הודיעו לי?' הוא חושב.

לאחר מספר צעדים הוא שוב מבחין בדמות הרצה לעברו. שוב פעם
אישה. הפעם, הוא שולף מיידית את הסכין. 'אין לי זמן לזה', הוא
חושב וממשיך להתקרב לעברה.

אך משהו לא נראה טבעי לחאמיד. הוא ממקד את מבטו ומבחין כי
לאישה חסרה זרוע וכי חלק מראשה חרוך, גולגולתה חשופה. היא
ממשיכה לרוץ לכיוונו, זועקת בשפה שאינו מבין, דם ניגר מבעד
לשפתיה, מבט משונה על פניה. 'ישראלים כלבים', הוא חושב.

"עצרי!" הוא צועק לה בערבית ומושיט את ידו קדימה, אך היא
מתעלמת.

לאחר שנמצאת במרחק מספר מטרים ממנו, חאמיד משסף את בטנה בעזרת
סכינו. מעיה נשפכים החוצה.
אך, למרבה הפתעתו, האישה מתעלמת משיסופה ומתנפלת עליו, תולשת
את אוזנו בנשיכה. דם משפריץ על פניה. היא מרוצה מהבשר שזה עתה
צדה. ברגע של התעשתות, חאמיד דוחף את האישה מעליו ומתחיל לרוץ
בכל כוחו לעבר אחד הרחובות הקרובים. הרחובות ריקים מאדם. הוא
שומע את האישה מאחוריו ממלמלת מספר דברים, אך למזלו, הוא אינו
שומע צעדי רדיפה. הוא ממשיך לרוץ על הכביש, שמתעקל שמאלה.
חלקים של גופות ודם מתחילים למלא את הרחוב. הגופות אינן נמצאות
לצד החלקים.

'מה תקף אותי שם?!' הוא מנסה להבין את המצב.

הוא עוצר לאחר מספר שניות. לפניו עומדים מאות יצורים שכאלו,
קטועי איברים, מדממים, ממלמלים דברים בעברית. במרכז עומד בית
ועליו עומדים כ-30 אנשים. הם נראים רגילים וחסרי-אונים - נדמה
כי היצורים מנסים להגיע אליהם, אך כל הדלתות נעולות. היצורים
לא הבחינו בו. אך למרבה-צערו, האנשים כן. הם מתחילים לצעוק
לעברו והיצורים מסתובבים בתגובה, רעבים לבשר אדם.

'כלבים ציונים!', הוא חושב ומתחיל לרוץ לעבר הכיוון שממנו בא.
אלא ששם מחכה לו הגברת שאת ביטנה שיסע לפני מספר דקות, עדיין
מנסה לאסוף את מעיה בידיה. היא מבחינה בו ומצביעה לעברו, תוך
שהיא צווחת צווחות נוראיות.

חאמיד עוצר במקום, מסתכל לעבר שני הכיוונים ומבין שאין לו לאן
לרוץ.

'ככה אני לא אמות.' הוא חושב, 'הבטיחו לי 72 בתולות בגן-עדן אם
אתפוצץ ואקח איתי כמה שיותר יהודים. מה אני אעשה שהם הפכו
ליצורים האלו?' הוא שולף את מתג ההפעלה של מטען הנפץ מכיסו.

היצורים מתנפלים עליו. כל-אחד נוגס באזור אחר, תולש חתיכת בשר,
קורע איבר ממנו. הם לועסים את גופו בתאווה. הוא מעולם לא סבל
כך.

'כלבים ציונים...', הוא חושב - ולוחץ על המתג.

---------------------------------------------
אפילוג

"...ולכתבה נוספת בעניין המתקפה על תל-אביב: חאמיד אבו-טאריק,
בן 26, סטודנט למשפטים מרמאללה, איבד את בתו לפני מספר שנים
בעת ניסיון חיסול ממוקד של אחיו, מומחה בהכנת מטעני-נפץ. בשעות
הבוקר היום הציל אבו-טאריק קבוצה של 30 אנשים, ביניהם שר
הביטחון, מהתקפת הזומבים הגדולה בתל-אביב. שר הביטחון, שכל
מאבטחיו נהרגו במהלך ההתקפה, ניצל על-ידי קבוצה של חסרי-בית
שהתבצרה על גג אחד המבנים הנטושים. אבו-טאריק, שהגיע למקום,
התכוון ככל-הנראה במקור לבצע פיגוע התאבדות אך לבסוף הוא החליט
להקריב עצמו למען האזרחים. כל הזומבים נקרעו לחתיכות מהפיצוץ
והאזרחים, כולל שר הביטחון, הצליחו להימלט ללא פגע. בתמורה,
החליט שר הביטחון כי משפחתו של אבו-טאריק תקבל פיצוי נרחב
מהממשלה. ארגוני הטרור גינו את מעשיו של אבו-טאריק."