יש אצלנו איש אחד בעבודה שלא מדבר.
בהתחלה חשבנו שהוא לא יכול לדבר. הוא היה מגיע למשמרת בדיוק
בזמן, מעביר את כרטיס העובד שלו, ועושה את עבודתו על הצד הטוב
ביותר. אבל אף אחד לא הכיר אותו בגלל שהוא לא דיבר. אף אחד לא
ידע איך קוראים לו, איפה הוא גר, שום כלום. אורלי אמרה שהוא
בטח עבריין שפוחד לדבר כדי שלא יפלוט משהו שיסגיר אותו. אורלי
תמיד האמינה ש"יצר האדם רע מנעוריו" ולכל אדם יש רוע בלב
ושמתפקידה לגלות אותו. אלון לעומת זאת היה יותר מורכב כהרגלו.
"תראו, אולי הוא פשוט לא מצא משהו חשוב או חכם להגיד", טען
אלון. שמעון אפילו ניסה להתקרב אליו, ולנסות לשמוע את דעתו על
פוליטיקה, אבל האיש רק הנהן בראשו, הסתובב והלך. אפי קרא לו
"חציל" ורונן אמר שהוא סתם טמבל.
יום אחד כל העניין הזה נמאס למנהל העבודה, הוא קרא אליו למשרדו
והבהיר לו חד משמעית כי הוא חייב לדבר, ושבשל המיתון במשק הוא
אינו יכול להרשות לעצמו עובד שלא מדבר. האיש לא ענה, הוא פשוט
הסתובב וירד במדרגות למטה.
שלוש דקות לאחר מכן נשמעה יריה. אלון הרים את עיניו למספר
שניות מהספר שקרא והמשיך בשלו. אורלי אמרה "אמרתי לכם, הוא עוד
פעם רצח מישהו", אפי ורונן המשיכו בשיחות השטות שלהם, ושמעון,
שכל הזמן התגאה בעבר הצבאי שלו (בטח הוא היה טבח בקריה והוא
סתם מזיין ת'שכל), היה הראשון שהתעשת ורץ במדרגות ושם הוא ראה
את האיש, שוכב כשמין חצי חיוך מלווה בשתיקה עוטף את פניו.
שמעון בדק לו את הדופק, כאילו שיש עדיין סיכוי שהאיש חי, כשחצי
מהמוח שלו מרוח על הקיר.
במסע ההלוויה היו רבים מחבריו של האיש. חברים מבית הספר,
מהצבא, מהאוניברסיטה. גם הם, כמוני, לא ממש הכירו אותו, והם
ליוו אותו בדרכו האחרונה בשתיקה אחת, גדולה ושקטה.

וכשעמד מול המלאך גבריאל, שתק. שתק כמו שעשה כל ימי חייו.
ואפילו שהמלאך אמר לו "צ'מע, לא עשית מספיק בחיים ואני צריך
לשלוח אותך לגיהנום", הסתובב האיש ופנה לעבר המדרגות המוליכות
למטה, לשתיקה שתימשך לנצח.