אני יושב לי פה על הספה, מסתכל מהחלון, שונא את החורף אני אומר
לכם... קררר
אני כבר לא צעיר כמו לפני עשר שנים... העצמות קצת מכאיבות
לי... אז נשאר רק לשבת כאן ולהעלות זכרונות..
אני בחיים לא אשכח את ההרגשה הזאת, שהם לקחו אותי ממנה, האמת
שאני לא בטוח שהיא כל כך התנגדה, הם פשוט ליטפו אותה והרגיעו
אותה, והיא, אימא, הסתכלה עלי במבט עצוב, מהורהר, כאילו היא
משלימה עם גורלה, היא ידעה שזה מה שיקרה, זאת לא הפעם
הראשונה.
"אימא! אימא" בכיתי, אבל היא רק הסתכלה, היא אפילו לא נהמה,
איפה את אימא שלי?
כל השאר בכלל לא הסתכלו עלי, האחים היקרים שלי.. האמת אני לא
כל כך זוכר אותם, ארבעה אחים ואחות אחת.. והם בכלל לא התיחסו
כשהם לקחו אותי...
תעזבו אותי.. תעזבו אותי! אני לא רוצה ללכת... בבקשה... אוי
לא... אני באמת מצטער, לא התכוונתי לעשות עליך פיפי, אני.. עוד
לא כל כך למדתי להתאפק...
הם צוחקים, הם לא כועסים.. הם דווקא נראים דיי נחמדים, אוהבים
כאלה, והילדה הקטנה, היא מסתכלת עלי במבט כזה מלא ציפייה,
כאילו היא כרגע קיבלה חד קרן שעושה קסמים..
היא מחבקת אותי, מדברת אלי, אני לא יודע מה היא אומרת, אבל
משהו בטון הדיבור שלה מרגיע אותי, מה אני דואג בעצם? הם לא
יקחו אותי מאימא שלי, אף אחד לא יעשה דבר כזה, אפילו לא בני
אדם.
נכון?

איזה בית גדול יש להם, הם לוקחים אותי לדשא, וואו, יותר גדול
מהדשא בבית הקודם, כמה ריחות חדשים! הילדה מביאה כדור צבעוני,
הוא באמת נראה נהדר.. וזורקת אותו לעברי הופ! תפסתי.. זה נחמד
דווקא..

לילה, אחרי שלושה כדורי שוקולד וכמה פיסות נקניק אני כבר מרגיש
מנומנם... אני מתחיל להרדם... מדמיין את אימא מלקקת אותי
בלשונה החמה ואת בטני בדגדוג נעים.. אימא... היי, זאת הילדה,
לאן... מה היא עושה? מה זה? היא שמה אותי בחדר עם שמיכת פוך
ישנה עם ריח של תינוק, היא סוגרת את הדלת... היי!! לא!! בבקשה
אני פוחד מהחושך... תוציאי אותי... אני רוצה לאימא... אימא!!
איפה את!! בבקשה תוציאו אותי מפה... בבקשה...

א..איפה אני..? מה זה? או.. אני בחדר הזה.. כבר בוקר...
נרדמתי.. אוי ברח לי פיפי שוב.. שיט.. אני חייבת להתחיל
להתאפק... אימא תכעס עלי..
אימא..
אני כבר לא כזה בטוח שאראה אותה שוב...

האמת, ראיתי אותה, אחרי שנתיים בערך, כבר מבוגר, בדיוק קיבלתי
רצועה חדשה וחגיגית, והילדה, כבר לא כל כך ילדה, לקחה אותי
לטיול, ראיתי את הפינצ'רית של השכן ממול ורחרחתי אותה לשלום,
גם את הלברדור של הזקנה שגרה בקצה הרחוב, איתו אני לא מתעסק,
הוא עוקף אותי ביותר מראש, ואני יודע כמה שמגיע לו כבוד..
וואו איזה ריח משגע... הכלבונת השחורה שוב מיוחמת.. טוב
ממשיכים ללכת, אני עוד מהרהר בשחרחורת היפיפיה שאני חייב
לבקר.. כשאני רואה זוג מטייל עם כלבה לא מוכרת, נבדוק את
העניין, כלבה חמודה, קצת מבוגרת, אבל יש סיכוי שהיא פורייה
עדיין, אני ניגש לרחרח קצת, משהו מושך אותי אליה, היא מסתכלת
עלי בעיניים גדולות ושחורות, אני מריח.. מוכר.. מוכר לי..
היא נראית מפוחדת, היא קצת מתרחקת, משפילה את הזנב ביראת כבוד
אופיינית, הפעם אני לא מנסה להוכיח דומיננטיות, אני פשוט לא
מסוגל, הבעלים שלה מדברים עם הילדה, הם מתחבקים והאישה צבטה לה
בלחי, הם מכירים. הם מעולם לא היו אצלי בבית, היא מעיפה בי מבט
נוסף וממשיכה עם בעליה, הילדה מושכת אותי ומדברת אלי, אבל אני
לא מסוגל לזוז, הליטוף המרגיע על ראשי מעורר אותי, אנחנו
ממשיכים ללכת.
זאת הפעם האחרונה שראיתי את אימא.

אני ממשיך לשבת כאן, כבר לא כל כך צעיר, בן שלוש עשרה ליתר
דיוק, בוהה בחלון, משועמם קצת, אני מניח שאימא כבר לא בחיים,
ואם כן.. בטח סוחבים אותה בעגלה... אני כבר לא זוכר איך היא
נראית, אני כל כך מצטער שבני האדם לא מבינים מה הם גורמים לנו,
לסבל שכזה... ועוד כשאנו כל כך צעירים ופגיעים..
אם הם רק יכלו לקרוא את מחשבותיי..