פוגש במילים מאובקות שהייתי פעם,
כמו מחט בחריצי זמן של תקליט ישן,
נזכר באדם אחר, שפעם רצה למות,
לא רצה כלום יותר,
רק למות.
כן.

תחת המיטה מצאתי בטעות,
מחשבות מקומטות שפעם כתבתי:
איזהו הגיבור,
הכובש את חרבו?
איזהו הפחדן,
הכובש את יצרו?

מילים שהכבידו פעם על לבי:
חידלון גוף של יום,
דיכאונו של קרב אבוד מראש,
רץ אחרי עוד טיפש שזרק אבן,
או סתם משאיר מאחור מכתב מנומס.

פעם חרטתי את מר ליבי על נייר,
הייתי מספר לכל המרבה לשמוע,
כותב על רגעי תבוסה ותובע את עלבוני,
בוכה על אכזבות לא שלי,
יורה לא כדי לפגוע.

אבל זה לא אני יותר,
אני כבר לא כותב מילים כאלה,
לא אני, יותר,
לפחות לא ככה, כלומר,
לא היום.

היום אני אדם שלם,
חרחורי גסיסה
ולא עוד.