חשבתי שהפעם האחרונה שאראה אותך תהיה כששוב אפגוש אותך ברחוב
עם אחר.
כי אתה לא כמו כולנו, אתה בחרת בדרך שלך,רק אתה העזת.
פעם אפילו הסיוטים שלי בלילה היו יותר ברורים ממך.
כשהדמעות כיסו את עיניי מתחת לשמיכות אתה לאט לאט נעלמת לתוך
הבועה שלך כשבעצם עמדת לידי, אבל אני לא הבחנתי.
הצטיירת בעיניי כאחד אותם האלים, כשבידיהם כוחות על-טבעיים, או
שבעצם זו היתה החולשה שלך.
ומה שנותר מהקשר המלוכלך שלנו זה ערמת אפר שממזמן טבלתי אותה
במים סמיכים.
(כמה ציני מצידי לומר דברי כאב בדרמטיות שרק אתה תוכל להבין.)

ואולי מתגעגעת לאותם שיחות ליליות איתך על אותו ספסל, מתחת
לאותו העץ.
ואולי הכאבת לי כ"כ שאפילו להסתכל לתוך עייניך אני כבר לא
מסוגלת, שברת לי את הלב.

כנראה שלא באמת שכחתי ו...

כמה שהדממה חודרת בתוכי, אני רוצה לחזור, אבל הרצון שלי לא
מאפשר זאת.
יש אנשים שבוכים על אלו שישנם, וכאלו שבוכים על אלו שכבר לא.
(כמה אירוני).
עכשיו מדמיינת אותך בבגדים שחורים, מאחורי אותו ארון שלא היה
אמור להיות סגור.

דומע,בפעם הראשונה בחייך.
ומנסה להאשים שוב, מישהו אחר.
משתתפת בצערך

(מוקדש ל "נצחי" )