רונן, אהובי,

אתמול שוב עברתי ליד הדירה הישנה שלך. אני יכול להישבע שראיתי
אור דולק, והייתי צריך להחזיק את עצמי כדי לא לעלות. המחשבה
שאולי שוב אראה אותך שם, שוכב על הספה בסלון ומחכה שאני אבוא.

אתה זוכר איך עוד בימים האחרונים שגרת שם, שרת לי את השיר
שכתבת עליי? אתה זוכר איך אמרת לי שהיה קשה לך להלחין אותו,
אבל כל פעם שנתקעת חשבת עליי ומיד מצאת המשך? אתה זוכר איך
בכיתי מרוב התרגשות והתחבקנו כמו שלא התחבקנו אף פעם?

כשהמשכתי ללכת עברתי ליד הגן הציבורי, זה עם הפרחים האדומים
והלבנים שנראים ביחד כמו מלאך שנפל מהשמיים ונפצע. ראיתי זוג
מהלך שם וחשבתי על איך שהיינו יושבים על הספסל הכי צדדי ופשוט
מסתכלים על השלכת.
אתה זוכר את הפעם הראשונה שהיינו כאן? כשאמרת לי בפעם הראשונה
שאתה אוהב אותי ואני ידעתי מייד שאתה האחד בשבילי? אתה זוכר
שדיברנו במשך כל אותו לילה על כל הנושאים שבעולם ובבוקר פשוט
לא רצינו לעזוב?

הגעתי לעיר ועברתי ליד חנות הצילום הפינתית. בחלון הראווה שוב
הייתה תמונה חדשה שצולמה שם לא מזמן. הפעם זה היה של ילד קטן
שלא ידע אם לצחוק או לבכות ופשוט בהה במצלמה בחוסר הבעה.
אתה זוכר כשהיית איתי בחנות הזו? אז, כשהייתי צריך לפתח כמה
תמונות ואתה ציינת שאין לנו תמונות משותפות? ושאחר כך הצטלמנו
ביחד? אתה זוכר שאמרת שהתמונה הזו אף פעם לא תעזוב את הארנק
שלך?

ליד הטיילת שוב המון יונים בחיפוש אחר פירורי לחם. חלקן ישבו
וחלקן עפו, חלקן קיפצו וחלקן הילכו. כולן נראו, כמו תמיד, כל
כך מאושרות.
אתה זוכר כשרק יצאנו, איך ישבנו על הגדר והסתכלנו על היונים?
אתה אמרת שפעם הבאה שנהיה כאן נצטרך להביא פרוסת לחם, כדי
שיהיה לנו מה לתת להם לאכול? אתה זוכר איך הסתכלת לי אז
בעיניים ואני ידעתי שהקשר הזה הולך להתפתח לקשר רציני?

רונן, אני מתגעגע אליך. אני רוצה שתחזור ויודע שזה בלתי אפשרי.
היינו אמורים להיות ביחד, כי אנחנו מתאימים אחד לשני. אתה אמרת
את זה במילים האלה ממש לפני שעזבת.

בסוף, הגעתי לבית הקברות, לקבר שלך. הנחתי את הפרחים שלקחתי
איתי כל הדרך והנחתי אותם שם.

רונן, אני אוהב אותך תמיד.

שלך לעד,
יניב.