מכשיר הDVD פלט את הסרט "אהבה קולומביאנית". צחקתי, המון. נצבט
לי הלב, עוד יותר.
קצת מוזר לא? דווקא בסרטים הכול נראה כאילו לא יכול להיות קיים
באמת, משהו לא הגיוני ולא קשור בשום צורה לפרופורציות
הנכונות.
הרי בגלל זה כל הזמן אומרים לי שאני בסרט.
הרי מה החוכמה אם הייתי אוכלת "סרט" על משהו שבאמת יכול
להתקיים?

אני לא יודעת אם זה האופי הישראלי של הסרט, השעה המאוחרת או
שאתה לידי... אבל הכול כל-כך מעורבב.
פתאום נראה כאילו הכול מאבד אחיזה, ושני העולמות התערבבו להם.
המציאות והסרט.
באותה מידה אפשר היה לעשות גם סרט עלינו ויש סיכוי מאוד טוב
שהוא היה מגיע לקולנוע והופך להיט.
בחור ובחורה נפגשים, משתדכים, שני קיומים שונים, מרוחקים
קיבינימט. הוא מפוחד, היא לומדת לשחק קלפים, שישי, שבת, מוצאי
שבת, שאר השבוע, כל לילה...
הוא, אין לו מושג מהחיים שלו, נמצא (מנטאלית) אי שם בשלהי גיל
ה-'טמבל-עשרה', לא מבין כלום מלבד כדורגל ביום שישי (לפני
שבת), חבר'ה, קפה ובחורות- ידידות... איש טוב כזה, מאלו שאתה
מסתכל עליהם ואומר: "יא אללה, איך הייתי רוצה להיות יותר
כמוהו, איזה בנאדם. מגיע לו את כל הטוב שבעולם!"  
הם בטח היו צוחקים אם הם היו מגלים שאין לו מושג מה זה ואיך
בכלל סוחבים את העול הזה.
היא? אותו דבר אבל מהצד השני של הספקטרום. הכול מבלגאן. אפ אחד
לא ממש רוצה להיות כמוה כי היא לא באמת משהו אמיתי, ברור.
לעזאזל - לפעמים אפילו היא בעצמה לא יודעת מה היא, ובטח שלא
רוצה להיות היא.

'חבילה עוברת', בבית ספר יסודי, היה המשחק הכי מרתק ומרגש.
מתחת לכל הזבל הזה, היה חבוי מחק קטן ומצ'וקמק או מחדד ירוק עם
פרפרים, והוא היה נראה, לזה שמקבל אותו, כמו הדבר הכי יקר
ושווה בעולם.
ככה גם שאלות.  
השאלה הכי מפחידה בעולם יכולה בעצם להיות סתם כמה מילים
פשוטות, אבל החיבור הדקדקני הזה יוצר בניהן קשר כל כך חשוב,
משמעותי, מחייב התייחסות. כל ניסיון להתעלם הופך מהר מאוד
לעלבון בוקע נפש, שובר לב, חודר נשמה... "אתה מבטיח שלא תקום
בוקר אחד ותחליט שאתה לא רוצה להיות איתי?" בום!
בוא ננסה את זה אחרת: "אני יודעת שאתה לא בטוח לגמרי עם כל
הסמטוחה שיש לך בקישקע אבל נכון שאתה רוצה להיות בשניים, ז"א -
אתה ואני?"
מה?! גם זו שאלת פח"ע?... טוב, אז פעם אחרונה: "טוב לנו? היום
ומחר ואחרי מחר? ז"א - כן, שנינו...? חברות...?"

אז למה בעצם אנחנו אוכלים את הסרטים האלו? מה הבעיה פשוט לשבת
מול המסך ולראות אותם? החיים שלנו בצבעוני, ולפעמים גם
בשחור-לבן. הרבה יותר מרגיע לנטרל את המוח בגופיה ותחתונים, עם
שתי שמיכות וקצת זיפים (שלו ושלה). לא חבל?

אהבה? הפאסימיות לוחשת - 'אם זה ככה? עדיף כבר לא לאהוב בכלל.
עזבי אותך - מה את צריכה את כל הבלגאן הזה, בלבול, רגשות.
שחררי בובל'ה. תני חשבון רק לעצמך'. האופטימי, משורר מלידה,
משתיק אותו וחורז בקול - 'תני ללב להיפתח - באהבות אין
ערבויות. זה משחק של נשמות'. שני יצורים מאוד מבלבלים. שניהם
צודקים...
אם אתם נתקלים בשני הלייצים האלו במקרה, תמסרו להם ד"ש ותאמרו
להם שאני נורא מתגעגעת אבל יצאתי לחופש. יצאתי לחפש משהו שאני
לא יודעת מה הוא. אני די מתגעגעת לדפיקות הלב כשאני רואה משהו
יפה ברחוב. אבל לא חסרות לי דמעות. אני חושבת שיצאתי לחפש את
עצמי שוב... מבטיחה, בתקווה, לשוב אליהם בקרוב.
חיבוק ונשיקות...