שלום, אני לא יודע למה אני כותב לחתיכת דף אבל משונה לי ואני
יכול להגיד שקצת משונה לי. ירד לי החשק המיני, ירד לי החשק
היצירתי ואני לא יודע, מוזר לי כל העניין הזה. אני לא מכיר את
עצמי יותר והיום כשהסתובבתי במרכז ת"א, נזכרתי במה שקרה בכל
מקום ואז שוב שאלתי את עצמי אם זה אני, אם עוד יש בי משהו
והגעתי למסקנה שאין יותר כלום. אין כלום. וזהו, אם אין כלום זה
אומר שאני לא חי נכון? נכון? בעצם... למה אני שואל אותך בכלל?
אף אחד לא יקרא את זה בחיים. זה שלי ורק שלי ונכון שלא יקרה לי
כלום גם אם אני ממש ירצה שמשהו יקרה. אבל אתה סתם עוד דף
מהיומן הארור והדיכאוני שלי. אתה חסר תועלת כמו כל דבר שעל פני
העולם האמיתי הזה, חבל שהחלום שחלמתי אתמול לא הסתיים.
לסיום אני מוכן לספר לך את החלום כי הוא שלי ורק שלי ואני
מקווה שהוא לא יפתח לאחרים.
אתמול בלילה חלמתי שאני נמצא אצל סבתא בבית ואני לא זוכר הרבה,
אני רק זוכר איש גבוהה יורד מהמדרות ואני לא רואה אותו, הוא
יותר מידי גבוהה ואני לא מצליח. ואז מתחלף בשניות החלום כשאני
רואה אותי יושב ליד הנהג באוטו בכניסה לכפר שבו גרה סבתא והנהג
איבד שליטה. אני לא יודע מי נהג אבל זה היה בנאדם כלשהו שגרם
למוות שלי. ראיתי את האוטו נכנס לתוך שדה נטוש ומדרדר. ככה
נגמר החלום שהוציא אותי עם הרגשה נוראית. זה היה נורא.

יום לפני שסתיו התחיל להזות ולרצות למות אני דיברתי איתו ואולי
קצת עשיתי לו רע מדי אבל עכשיו כשאני קורא את הקטע הזה ביומן
שלו, יום לפני ואני שומע שהיה לו רע גם לפני שדיברנו כי הוא לא
מזכיר אותי כאן בגלל אני יודע שזה לא הכל בגללי. טוב אולי
חלק.
שברתי לו את הלב. השברון לב הזה הרבה את הבנאדם שאני הכי אהבתי
ועכשיו מה אני כבר יכול לעשות? אני יושב מול המיטה מול המת.
בעצם אני לא מאמין שהוא מת. הוא רק בתרדמת והוא עדיין חי ונושם
איפשהו אבל הוא לא איתי ומה עכשיו יכול לקרות? אני רוצה אותו
איתי, קרוב אליי, בלילות של ירח מלא כשיורד גשם ואי אפשר לראות
את הנוף שבחוץ ושבת סתם ככה, להסתכל על השמיים ולראות את
הכוכבים שמציפים את שנינו באור גדול וחזק.
רציתי לקרוא עוד עמודים מהיומן שלו ולהבין מה קרה אבל לא
הצלחתי להבין למה הוא התאבד במקלחת כשהמים הציפו אותו והעלו
אותו כמו שמעלים מלאך לשמיים. הוא היה בנאדם טוב, הוא היה עוד
שלי עד שקראתי שהוא חושב שהוא עבר אותי אבל אז פתאום גילתי
שהוא עוד מבולבל כי הלב שלו פונה אלי, חושב עלי, סתיו בילבל
אותי עם היומן הזה שלו ועכשיו איך אני אדע שהוא באמת אהב אותי,
איך הוא בכלל ידע שאהבתי אותו? אני חייב לעשות משהו, אני משאיר
את כל המחשבות שלי אליך במכתב שאני מקווה שיגיע היום ותקרא
אותו. אם לא כאן אז במקום שאתה שייך אליו.

מאוחר מדי. הצילו אותי. אבל ניר לא כאן כדאי לחבק אותי.
ככה לפחות סיפרו לי אנשים.
כשקמתי כולם חשבו שזה נס שהם עשו טוב וגם אני חשבתי ככה כי
בעצם אני לא התאבדתי, אני רק נסחפתי אחרי הרגשות שמילאו אותי
וגמרו לי לאבד כוחות ולרצות למות. הייתי מרוכז יותר מדי בעצמי
כשלא ראיתי את האמת מעל פני השטח. אבל עכשיו זה מאוחר, הוא
התגנב לחדר שלי בלילה אתמול ונישקתי אותי נשיקות אהבה בכל הגוף
עד שבאו השומרים. הוא לא הסכים לעזוב את החדר שלי. האקדח כוון
אליו אבל הוא הוציא מהכיס חפץ כלשהו שכנראה היה קופסת כדורים.
ניר ברח מהחדר וכדי שהוא ימות הוא פרץ לחדר כלשהו עם מזרקים
והזריק לו אוויר ורעלים כדאי שהוא ימות בכמה שניות. כנראה שביד
הוא החזיק מכתב שהתמלא ברעל החומצי שכפי שזה נראה הוא הוציא
מהכיס בזמן שברח החדר.

הוא לא השאיר לי כלום. כנראה שהוא כבר לא הרגיש כלום.
אחרי כמה שיחות עם הפסיכיאטר סתיו הרגיש רע עם עצמו, הוא הרגיש
שהחוסר אהבה זה רק בגללו ולכן תקף אותו שוב הדיכאון אבל הפעם
סתיו היה במקום מסוכן. במקום שבו יש כל כך הרבה כדורים שהוא
יוכל לבלוע ולמות שזה מסוכן. אז רציתי להעביר אותו הביתה,
למקום בטוח יותר. אני לא יכולה לדעת מה קרה לו אבל כשאני ועוד
כמה חברים באנו להגיד לו שהכל יהיה בסדר הוא ביקש להישאר איתי
בחדר. סתיו לא אהב להגיד את זה אבל אני הייתי הידידה הכי טובה
שלו רצתה רק לטובה למרות האמת המרה, אבל הוא רק אמר לי כמה
שהוא אוהב אותי והראה התנצלות לא מובנת על תקופות שונות שאני
לא זכרתי שהן עוד בראש שלו.
יצאתי מהחדר וברגע שיצאתי שמעתי צעקה לא מובנה ואורות התחילו
לצלצל. אורות אדומים ומסנוורים פרצו לתוך המסדרון. תוך דקה
איבדתי את ההכרה, ההלם הזה דחף אותי.
אחרי כמה כמה דקות קמתי מהבהלה ואז הבנתי. הבנתי שהחבר הכי טוב
שלי הלך בלי שום הסבר. בלי הודעה מפורשת. בלי שום ידיעה.
ואין יותר סתיו כי הוא הלך לי סתם ככה. הוא ניתק את עצמו
ממכונת ההנשמה ומכל דבר אחר שהחזיק אותו בחיים. אני עד עכשיו
לא יכולה לעכל שזה מה שקרה לו.
תוך דקה הבנתי הכל, תוך שעה זה כבר היה לי ברור אבל זה היה
מאוחר מדי, האהבה של ניר הרגה אותו. אני מקווה שטוב לו שם
למעלה, הוא חסר לי, הטלפון מצלצל פחות אבל אני לא יכולה לשכוח
את האור האדום שלקח אותו אליו.

התחלה חדשה להמשך הסיפור, לחלק הראשון.
וסוף עצוב.