איך נוסעים מהר יותר מן האור?
חפא ענה לי על זה תשובה פשוטה: "מבטלים את היקום".

אבל איך מבטלים את היקום?

זו השאלה המסובכת, שאלת השאלות, שהספריה של היקום מלאה בסיפורי
פתרונותיה השונים, המסמנים ציוני דרך בתולדות המסע בחלל של
תרבויות מפותחות, מיליארד שנה ויותר לפני שהמין האדמי בכדור
הארץ התחיל לשאול את השאלות הראשונות שלו בנושא הזה.
ללא ביטול היקום, כלומר, ביטול החלל והזמן, לא יתכן מסע מהיר
מן האור, ולא תיתכן התרחשותם של מאורעות מן הסוג שתיארתי
בחלקים שונים של  ההסטוריה האלטרנטיבית.

אבל לא מספיק לבטל את היקום.
צריך, אחר כך, להחזיר אותו בחזרה.

לא כל הנוסעים שהצליחו לבטל את היקום, הצליחו גם להחזירו חזרה,
ואלה שלא הצליחו, נשארו מחוץ ליקום ולא שבו לעולם.

החיים של אדמדבורה הם מאד קצרים.
בשנה הראשונה עדיין לא מקצצים לנו את הכנפיים, אבל אנחנו ממילא
לא מסוגלים בגיל הזה לעוף בהן יותר מדי רחוק, רק אל השדות
שמסביב לכוורת, שם היינו יונקים מן הטל שעל האבנים השחורות, מן
הבזלת, מן העפרות שבקרקע הקשה, מן המיץ של הצמחים.
כך היינו עפים עד שכיפת השמים נעשית פתאום שחורה לגמרי, וקצוות
האופק מסביב מתתמלאים בזוהר שמסנוור יותר מן השמש.
אז חזרנו הביתה לכוורת, להביא את מה שינקנו. זה היה נעים לעוף,
וכל הזמן רדף אחרי זיכרון אבל היה לי נעים מכדי להניח לו להשיג
אותי.

עם המעופפים יכול אדמדבורה להימנות רק בשנת חייו הראשונה.
אז הוא עובר להיות במלקטים.
קושרים לו את הכנפיים, אבל עדיין לא כורתים אותן. בשנה השניה
כבר לא מרשים לנו לצאת מן הכוורת, בתוך האפלה של פנים הכוורת,
בין פתחי היציאה לתעלות, אנחנו מחכים כל היום, עד שהמעופפים
ישובו ויקיאו את יניקתם על קרקע הכוורת. וכשהם מסיימים, אנו
מלקטים את הכל, אוספים לטיפות הגדולות, כדי להעביר אותן לפתחי
התעלות של המלקקים.
בשעות ההן, בהן לא עשינו דבר מלבד להמתין באפלולית עד שישובו
המעופפים, ידעתי שיש זיכרון שאני צריך להזכר בו, כדי להבין מי
אני בדיוק ואיך הגעתי לכאן, אבל הזכרון נשאר מחוץ לכוורת כי
הוא לא יכול היה לחדור דרך האפלה הכבדה והסמיכה.

בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שכנפי קוצצו, וגם העוקצים שמשני צדי
ראשי הוחלפו בדברים עגולים וקשים, שידעתי רק שהם לא עשויים
מאבן. ראשי התחיל לכאוב ולא הפסיק.
שנה שלישית התחילה, והועברתי אל המלקקים.
המלקקים נעים כל היום בתעלות מתעקלות, המקיפות את לב הכוורת.
המלקק הראשון אוסף בלשונו את מה שהניחו לפניו מלקטי האתמול,
ומעביר זאת בלשונו אל גבו של המלקק שלפניו. תוך כדי כך, מצטרף
מלקק מאחוריו החוזר על מה שהוא עשה, וכך שרשרת אינסופית של
מלקקים נוצרת, ואסור לעצור, כדי שהגוף יפריש זיעה ונוזלים,
הנשאבים לתוך צינורות הנמצאים מתחתינו ונמשכים אל לב הכוורת.
בשארית המחשבה שעוד היתה בראשי הכואב הבנתי שגם הדברים שהוצמדו
אלינו במקום עוקצים, שואבים מאיתנו. הם שואבים לנו את המחשבה,
ומעבירים גם אותה ללב הכוורת. כשאנחנו מגיעים לקצה התעלה, עומד
שם משגיח, אדמדבורה גדול גוף, השולח אותנו חזרה להתחלה להתחיל
מחדש את השרשרת, עד סוף היום. אז אנחנו נרדמים, בתוך התעלות.
אין זמן לזכור את מה שאני רוצה כל הזמן לזכור, ואני גם לא יכול
כי לא נותרה בי מחשבה.

כל כך קטנים אנחנו, עלובים וצהובים, אבל ברור לי שהייתי פעם
גדול יותר.

בסוף השנה השלישית של כל אדמדבורה, יעצור אותו המשגיח ממלאכתו
כדי לקבוע את גורלו. המאושרים יזכו להארכת חיים שתוסיף לחייהם
עוד  שלוש שנים, בהן יעברו אל לב הכוורת ויצטרפו למשרתים,
המשרתים את מלך הכוורת שאת פניו לא ראינו מעולם אבל דיברו עליו
הרבה, בשנה השנייה. אחרים ילכו להזדווגות, ומיד אחריה ימותו.
אלה שלא הולכים לא להארכת חיים ולא להזדווגות, הם יומתו מיד.
ידעתי שזה אחד הימים האחרונים שלי כמלקק. הגעתי בפעם האחרונה
אל סוף התעלה. אדמדבורה גדול, שלא היה מוכר לי כי לא ראיתיו אף
פעם בין המשגיחים, עמד שם.
הוא נתן לי סטירה שהעיפה מראשי את שני שואבי המחשבה.
המחשבה חזרה והיתה כולה שלי, לא של אדוני הכוורת.
ואז נזכרתי מי אני, ונזכרתי איך ביטלתי את היקום, בהיסטוריה
האלטרנטיבית.
כאשר מבטלים את היקום עשויים להגיע לעולמות הקרובים ביותר
שבתוך מחשבתך.

הבנתי שאני נמצא בעולמם הקדום של אדמי הדבורה, ושהאיש
שבסטירתו החזיר לי את המחשבה והזיכרון הוא הלוחם הקדום תמקט.