כל הזמן שואלים אותי למה אני בכסא גלגלים. זה הסיפור - בתיכון
הייתי "הזיין" של השכבה. היינו מתערבים על זה. אני והחברה
היינו בוחרים בחורה והיא הייתה הופכת למשימה שלי. להכניס אותה
למיטה.

כשאחד מחבריי בחר בלילך כמטרתי הבאה, צחקתי כי ידעתי שהיא
דלוקה עלי מאז כתה ב'. זה יהיה קל. לא עבר יותר משבוע והרווחתי
את הארוחה שלי. חגגנו עוד עסקה מוצלחת והתחלנו לחשוב על המטרה
הבאה. אני, שפי היה מלא 400 גרם אנטריקוט, לא שמתי לב באותו
רגע, שהפעם הייתי מאושר במיוחד. הייתי ככה כבר כמה ימים, בעצם
מאז שהייתי עם לילך.

למחרת לילך התקשרה. הצלחתי להתחמק ממנה, אבל בפעם הבאה
שהתקשרה, העמדתי אותה במקום. הסברתי לה שמה שקרה היה חד פעמי
ושאין לי כוונות רציניות כלפיה ובטח שלנו אין עתיד ביחד. זה
עבר חלק, בלי בעיות, אך למרות שעשיתי את שיחת ההתנתקות הזו
עשרות פעמים, הפעם זה היה מוזר. לא הייתי שלם עם זה. כל הזמן
רציתי להתקשר אליה, לשמוע ממנה ולא העזתי. רציתי לספר לחבריי
ולא יכולתי. לא הבנתי מה קורה לי ואני מניח, שבאיזשהו מקום לא
רציתי להבין.

בחודשים שבאו אחרי, ההרגשה הזו הספיקה להתחזק ולאחר מכן לדעוך
לאט לאט. חזרתי לעצמי והייתי מאושר. הרגשתי שעברתי תקופה קצת
קשה, קצת מוזרה, השתניתי והשתפרתי. שבתי להיפגש עם בחורות
בצורה אינטנסיבית והחיים הטובים חזרו למסלולם.

הכל השתנה דווקא ביום שנכנסתי לקופת חולים כדי לקנות טיפות
עיניים. זה היה תרגיל ידוע שלי. בעזרת הטיפות הייתי מדמה
דמעות. משהו שהיה הכרחי עם בחורות קשות במיוחד. בפעם הזו לא
הספקתי לקנות טיפות, מפני שאיך שנכנסתי לקופ"ח, ראיתי את לילך
שהייתה בדרכה החוצה. היא נראתה שונה. חשבתי שהיא חייכה אלי, אך
היא לא. עצמות לחייה בלטו יותר מפעם ומרחוק זה נראה כמו חיוך.
היא הייתה כל כך רזה, אבל לא בצורה סקסית אלא רזה מדי. היא
נראתה חיוורת ושערה דליל ומבולגן. ניגשתי לומר שלום, אך אמה
הרחיקה אותה ממני והשתיים יצאו במהרה. בשלב זה לא יכולתי
להתעלם מרגשותיי. הגעתי הביתה וטלפנתי לשרון, חברתה הטובה של
לילך. שרון סיפרה לי שלילך סובלת מבולימיה. במהלך השיחה הבנתי
שזה התחיל בתקופה שלאחר הקשר שלנו.

אני הרגשתי משהו חדש שלא זיהיתי משום סיטואציה בעבר - משהו רע.
היה לי כל כך קשה עם זה עד שהחלטתי שהגיע זמן לשינויים בחיי.
אני צריך להיות יותר אמפתי לאנשים סביבי. בגלל שבזכות לילך
השתניתי, החלטתי שאני אעזור לה. התקשרתי כמה פעמים בניסיון
לחדש את הקשר איתה. הייתי כל כך נחוש בדעתי וכל כך מלא בטחון
שאני אעזור לה, שלא הפסקתי להתקשר עד שהיא הסכימה שנפגש.

תכננתי הכל. כשהיא תכנס לרכב, אני אקח אותה לחוף הים לראות את
השקיעה ואספר לה את כל האמת, מה שבטח ישמח אותה ויחזיר אותה
למוטב. היא נכנסה לרכב והתחלנו לנסוע. ישר דיברתי, בלי מניעות
או מעצורים, שפכתי הכל. סיפרתי לה איך החברים תמיד מצפים ממני
להיות ה"זיין", איך אני הרגשתי מוזר אחרי שניתקתי איתה קשר
וכמה שרציתי לדבר איתה על מה שאני הרגשתי בחודשים האחרונים.
כנראה שדיברתי עליי כל כך הרבה, שלא שמתי לב אליה, אל האישה
המבוגרת ונכדתה שחצו את הכביש. דווקא לילך היא זו, שבקולה
הרועד והחלש, צעקה והזהירה אותי וגרמה לי סופסוף לפתוח את
עיניי למה שקורה סביבי. סטיתי ימינה וכל מה שאני זוכר לפני
שאיבדתי את ההכרה, הוא שכל כך שמחתי שנכנסנו בעץ ולא הרגתי אף
אחד.

כך נכנסתי לכסא גלגלים. זה די אירוני שהגעתי למצב הזה כי הייתי
"זיין". היום אני כנראה כבר לא אוכל לזיין יותר. אבל למדתי
הרבה מהחוויה הזו. עכשיו כשאני צריך אנשים סביבי יותר מתמיד,
הבנתי כמה תלות רגשית יש בין אנשים. ושהאושר שלי לא שווה כלום,
כשהוא בא על חשבון אחרים. זה מצחיק שהייתי כל כך בטוח שאני
רוצה ויכול לעזור ללילך, כשבעצם כל מה שרציתי היה להפסיק
להרגיש אשם.
לפחות היום אני יודע את כל זה. היום אני חייב להיות בנאדם טוב
יותר. רק חבל שלא הבנתי את זה לפני שנה, כשלילך עוד הייתה
בחיים. אולי אז הייתי יכול להציל אותה.