אתם מכירים את הזוג המושלם הזה?  זה שכל הבית הספר מודע לכך
שהוא קיים?
הזוג שביחד במסיבות? בהפסקות? בשיעורים?
הזוג שכולם יודעים עליו יותר ממה שהוא יודע על עצמו?
ככה אני ויריב היינו.

היינו חברים קורב לשנה.
כינו אותנו "הזוג המושלם".
אהבתי אותו והוא אותי.
הייתי מוכנה לעשות הכול בשבילו,
הוא היה הראשון שלי.
לפני ארבעה חודשים, כשחגגנו חצי שנה יחד, נסענו יחד לים...
אלו היו העשרים וארבע השעות המושלמות בחיי.
שם זה קרה, הרגשתי מוכנה וידעתי שזה הזמן.
אהבתי אותו והוא אותי, זה היה כל כך קסום, רומנטי.
לרב הבנות יש את הפנטזיה של חוף הים ויריב הגשים לי את שלי.
זה היה לילה מושלם... לילה ראשון שבו מימשנו את אהבתנו.

ראיתי בו את הבן אדם היחיד שרציתי שיהיה חלק מחיי לנצח, זה
שאחיה למענו.
הוא היה כל כך יפה, פנים של ילד...
החיוך שלו, חיוך שובב ושפתיים מדהימות.


היה לו חבר מאוד טוב, מאור.
אני ומאור היינו יחד, לפני שלוש שנים, הרבה לפני שיריב הגיע
לבית הספר.
לא היה בנינו משהו רציני במיוחד, היינו בני 15...
כשהכרתי את יריב, והם הפכו לחברים קרובים, אני ומאור החלטנו
שאין סיבה שיריב ידע מהקשר שהיה בינינו.

הכול קרה ביום ההולדת של יריב, יום ההולדת השמונה עשר.
תכננתי לו מסיבת הפתעה, ובלילה שכולם יעזבו, מסיבה פרטית
יותר...
לבשתי את החצאית הלבנה שיריב כל כך אהב, וגופיה שחורה עם מחשוף
עדין,
התרגשתי יותר ממנו.
כולם הגיעו באותו היום ומאור היה הראשון...
כשהוא נכנס הוא תקע בי מבט מוזר, עמדנו ופטפטנו כמה דקות בנוגע
לשעה שבה יריב אמור להגיע,
לפתע הוא שאל אותי: "את אוהבת אותו?"
לא הבנתי מה זה קשור אבל מיד עניתי שכן.
ואז הוא אמר : "אותי אהבת?"
צחקתי... "היינו בני 15, ידענו מזו אהבה?", עניתי.
הוא הסתכל לי ישר בעניים, חצי חיוך עלה על שפתיו והוא אמר "
אני ידעתי"...
נבהלתי.
לפני שהספקתי להגיב, לשאול למה הוא התכוון הוא הסתובב ויצא.
נעמדתי לכמה דקות, מנסה להבין...

לקראת סוף הערב, אחרי שרקדנו, ושתינו כל דבר אפשרי שהיה שם...
מאור קרה לי, בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות, אך כשהתקרבתי אליו
נזכרתי בשיחה הקודמת שלנו.
יריב המשיך לרקוד, עם עוד חמישה אנשים בודדים שהיו שם...

אני ומאור נכנסנו לחדר שם היה קצת יותר שקט.
נדף ממנו ריח חזק של אלכוהול.
הסתכלתי עליו וחיכיתי שיתחיל לדבר, אך הוא רק הסתכל עלי.
"שבי", הוא אמר.
ישבתי, מנסה לחשוב מה כל כך חשוב שבגלל זה אני צריכה לעזוב את
המוזיקה...
מאור לא הפסיק להביט בשעון, כאילו הוא ממהר לאנשהו.
"עומר... הגיע הזמן שתדעי" אמר.
"מה? שאתה מריח כמו בקבוק וודקה?" עניתי וצחקתי...
"לא, שאני עדיין אוהב אותך."
בהתחלה חשבתי שלא שמעתי, אך הוא חזר על זה שוב.
קמתי, עמדתי שם, קפואה...
הוא קם יחד איתי, התקרב ובלי שהספקתי להגיב תפס אותי בחוזקה
והצמיד את שפתיו אליי...

"נו עכשיו שתיים, מה ההפתע..." יריב נכנס...
לפני שהספקתי להבין מאור כבר היה על הרצפה...
"הוא תמיד אמר, הוא אמר לי ואני לא הקשבתי", יריב אמר ואני
התחלתי לבכות...
"מה? אני..." ניסיתי להסביר.
"אני שונא אותך... בחיים לא פגעו בי ככה" אמר וטרק את הדלת.
נשארתי שם, עומדת, בהלם...
מאור היה עדין על הרצפה, מדמם מהשפה...
"בן זונה..." אמר וניסה לעצור את הדימום.
"בן זונה אתה!", שנאתי אותו עוד יותר באותו הרגע.
"זהו אתה שמח??? הכול היה מתוכנן הא? אתה אמרת לו לבוא בשתיים
לחדר כי ידעת שזה מה שיקרה?
אתה לא מבין? אני אוהבת אותו, בחיים אני לא אוהב אותך,
בחיים!"
יצאתי משם, הבית היה ריק... המילים של יריב מהדהדות בראשי "אני
שונא אותך" ...
התחלתי ללכת, בוכה... איך הוא יכל לחשוב שבגדתי בו? להגיד שהוא
שונא אותי...
ידעתי. זה נגמר סופית.

עברו כמעט חודשיים, עוד חודש אנחנו מסיימים ללמוד.
נתקלנו אחד בשניה כמה פעמים במסדרון אך אף אחד מאיתנו לא אמר
מילה...
כולם סביבנו כבר ידעו, כל הבית ספר דיבר על הפרידה שלנו.

לפני יומיים נפגשתי עם מאור, בספריה...
בהתחלה לא הסתכלתי עליו, איך הוא יכל? בשביל בחורה לריב עם
החבר הכי טוב שלו?
הם היו ממש כמו אחים.
הוא הפריד בינינו סופית, יריב שנא שבוגדים בו ועכשיו הוא חושב
שאני עשיתי את זה.
מאור ניגש אלי,
"אני צריך לדבר איתך, זה בנוגע ליריב"
"קרה לו משהו? הוא בסדר?" , נלחצתי, ונזכרתי שקרוב לשבוע לא
ראיתי אותו בבית ספר.
"תבואי בשעה שתיים עשרה לחדר תקשורת", אמר ויצא.

לירז עברה לשולחן שבו ישבתי והתיישבה על הכיסא הצמוד אליי,
היא שאלה מה הוא רצה, תמיד היא רוצה לדעת הכל...
אין לי שום דבר נגדה, חוץ מזה שהיא אוהבת להתערב בכל מה שלא
נוגע לה...

בשתיים עשרה הגעתי לחדר תקשורת, בדיוק כמו שקבענו.
מאור כבר היה שם...
"נו מה איתו? קרה לו משהו??" שאלתי.
מאור סגר את הדלת ונעמד מולי.
"הוא יהיה בסדר..."
"עומר... אני רוצה שנדבר עלינו"
"עלינו?" שאלתי.
"כן, למרות שאת לא חושבת ככה, אני יודע שאת אוהבת אותי..."
לא הבנתי, התאפקתי שלא לצחוק.
"איך אתה מעז? לא מספיק שבגללך איבדתי את הבן שהיה הכי חשוב לי
בחיים? הוא היה חבר שלך! זה לא מזיז לך???"
"לא, את יותר חשובה לי"
מאור התקרב אלי ושלח יד אל פניי...
התרחקתי... "תזוז ממני!"
"דיי... מה את משחקת אותה בתולה קדושה? אני החבר הכי טוב שלו,
אני יודע הכול, שכחת?"
"מה אתה רוצה?" , פחדתי.
"אותך".
"אתה לא מבין שאני לא אוהבת אותך? שהשקר הדפוק שלך הרס לי את
חיים?"
"השקר הזה יחזיר אותך אליי..."
הוא תפס אותי בחוזקה...נלחצתי וניסיתי לצעוק, לבקש שיעזוב
אותי.

פתאום הדלת נפתחה.
זה היה יריב.
הוא הוריד את מאור מעליי, והם התחילו לריב.
כל השכבה היתה שם... "מחממים" אותם אחד על השני.
אני שוב בוכה, פוחדת, ניסיתי להרגיע את יריב... כל כך התגעגעתי
אליו.
מאור נפל על הרצפה, ויריב היה זה שדימם הפעם...
יצאתי משם, לא יכולתי להיות שם יותר.
בחוץ עמדה לירז. היא ניגשה אלי, "אני מצטערת... לא ידעתי שזה
מה שיקרה, רק רציתי שאת ויריב תחזרו להיות ביחד..."
הסתכלתי עליה, והתחלתי לרוץ... רציתי לברוח, מהכול ומכולם.

הלכתי לכיוון "הצוק" זה הכינוי שאני ויריב שמנו למקום מחבוא
ישן, שנמצא ליד הפארק.
ישבתי על הדשא, ודמעות זלגו מעיניי מבלי שרציתי.
חושבת עליו, על הפעם ההיא בים, על הנשיקות, על השיחות עד אור
הבוקר...
שמעתי צעדים מאחוריי, "ידעתי שתהיי כאן".
זה היה יריב.
הוא התיישב לידי, מצד אחד כל כך רציתי לחבק אותו, להסביר לו
הכול אבל מצד שני, כל כך כעסתי שהוא לא האמין לי או נתן לי
הזדמנות להסביר לו באותו הרגע.
הוא סובב אותי אליו.
"אני מצטער. היית צריך להקשיב לך, בחיים לא חשבתי שמאור מסוגל
למשהו כזה, בכלל לא ידעתי שהייתם חברים..."
"הסתכלתי עליו, מנגבת את הדם שהיה על פיו..."
"כואב לך?" שאלתי.
"עזבי, זה יעבור"
"עומר, אני מצטער... את יודעת שאני אוהב אותך נכון?"
כל כך רציתי לנשק אותו...
"את הבחורה הכי חושבה בחיים שלי..." הוא ליטף את שערי...
"אני אוהבת אותך", לא יכולתי להתאפק יותר.
התנשקנו דקות ארוכות.
הוא חיבק אותי ואמר...
המסיבה הפרטית שתכננת ללפני חודשיים עדיין בתוקף?
חיכיתי והתחלנו ללכת, לכיוון הבית שלו... או יותר נכון החדר.