עת הייתי נער צעיר עד מאוד, טוב נו, ילד, חשה אימי שלא בטוב.
אחרי בדיקות רבות שונות ומשונות, בחסות קופת החולים
של ההסתדרות, הגענו לשלב המומחה!

האוטובוס מגיע ואבי שולח את אמי לעלות ראשונה.
"כמה עולה כרטיס?" היא שואלת. אבי מוציא כמה לירות ונותן
לה שתשלם על כולנו. הנהג מסביר לאמא שלי שזה בקושי מספיק
לכרטיס אחד, שלא לומר לשלושה.
אמא מביטה אחורה. אם מבט יכל להרוג. אבא מחייך. אני במתח.
התיישבנו ואמא שלי פורצת בצחוק. "מפגר, תתבגר כבר."
לאחר נסיעה של כשעה הגענו אל יעדנו, אל המומחה בחיפה.

כבכל משפחה של עולים חדשים, הילד, שכבר שולט שבשפה, משמש רבות
כמתורגמן. לא קל הדבר, שלא לדבר על הפאדיחה של הורים שמדברים
שפה `זרה`, `מצחיקה` ולא cool -ית, בלשון המעטה.

אז מתיישבים אצל המומחה, ולהצדיק את סכומי העתק, הוא שוב
מעיין
בתוצאות (כאילו דא, מה עשית עד עכשיו?),  מצקצק מעט בלשונו,  
ואומר:

"ממממ... מענין... במקרה אני יליד המזל הזה!"
הסתכלתי עליו בחשד מה, ואמרתי לאימי: התגלה שאת בתולה!
רגע, ומה זה אומר עלי? האם אני גלגול של ישו?
מחשבות אלו נגדעו באיבן, עת המומחה אמר כי למעשה הוא יליד מזל
סרטן...
אז סרטן. "נו ביג דיל," אמרה אמי, "נאכל אותו בלי מלח".
ושוב המומחה התערב לנו בשיחה ואמר, "אז זהו שלא, נהפוך הוא.
במקרה זה, הסרטן הוא זה שאוכל אותך!"
לאחר תקופה, היה ברור כי הסרטן קרוב לסיים את סעודתו,
עודף מידע אמנם, אבל לקח לערס חצי שנה לאכול.
דיברנו על העניין קצת, ואימי ניסתה לעודד אותי. טענה שעלי
לחשוב על ההיבטים החיוביים. כשביקשתי דוגמא, אמרה:
"למשל, תחשוב כמה צרות יחסכו לך מעצם זה שלאשתך לא תהיה
חמות!"
לימים, כשזוגתי ביקשה שאמנה חמש סיבות טובות, שבגללן לדעתי
כדאי לה להינשא לי, זה היה אחד הנימוקים כבדי המשקל שמניתי!
אבל אני קצת סוטה (כאילו מה חדש אתם אומרים?).

אז הנה נשארתי עם אבא שלי בבית, והאח הגדול באוניברסיטה.
יש המון יתרונות ללהיות כל היום לבד בבית עד שאבא שלך חוזר.
אתה יכול לא לעשות שיעורים, לשחק, לשמוע תסכיתים ברדיו,
ועוד המון נזקים שזה לא המקום למנות. אולי בהזדמנות אחרת.
כאילו לא די בכך, וכשכבר הבנאדם חוזר הביתה, פתאום בתשע
במיטה.
רבאק, מי הולך לישון בתשע בערב?! אבל מצד שני,
אם מסתכלים על הרווח, מי יגיד לי לא לראות הוואי חמש אפס?
או סטרסקי והאץ` או אפילו את המלאכיות שלי (שגנבתי מצ`ארלי)?
וכמובן, הדובדבן שבקצפת, מכבי תל אביב, ימי הזוהר.
מכבי על המפה. שיקום אחד שלא רואה! אז זהו שהוא לא יכול לקום
למה הוא ישן. אך אנה ישא את הבושה? איך יכול אבי להגיע לעבודה
ביום שיש בבוקר ולהגיד שלא צפה במשחק?! הגענו להסכם, הוא הולך
לישון
כרגיל, אני צופה במשחק ורושם לו את התוצאה על נייר, ככה שלפני
שהוא
תופס את ההסעה של שש בבוקר, הוא כבר עם התוצאה בכיס.
מה לעשות שיש לו עסק עם בן מניאק? באחת הפעמים, למרות שמכבי
מפסידה,
אני מחליט להפוך את היוצרות על הדף. ממממ... יום שישי בצהריים
אני
מנסה לא להיות באזור כשהוא חוזר מהעבודה...
"תגיד, אתה בטוח שמכבי ניצחו אתמול?" הוא שואל אותי ומייד
מתפוצץ מצחוק.
"היית צריך לראות באיזו התלהבות תיארתי את הניצחון המזהיר. על
סל הניצחון
של לו סילבר הרעפתי שבחים ואז מישהו קטע את שמחתי באיבה", אמר
האב מאושר.

לימים כנראה גברו געגועיו של אבי אל אמי, והחליט לעשות מעשה
ולרכוש
חלקה בסביוני קדישא, ממש ליד אימי. אך צריך שניים לטנגו. החברה
אומרים
שאין יותר מקום, הכל נמכר, זהו, סגור. נו מה? כמו תמיד צריך רק
להאמין
בנסים. הנס הפעם עלה כמה אלפי שקלם מתחת לשיש והופ, יש חלקה
ובמקרה
אפילו ממש ליד אימי. אם כבר אז למה לסמוך על אחרים. האב מחליט
שכדאי
שכבר תהיה גם המצבה במקום. וכך בביקור השנתי במקום אני מגלה את
שמו
חרוט על המצבה ורק חסר התאריך. "תגיד אבא, ברצינות, לא חבל על
ההוצאה
הזו? כאילו מה הלחץ? למה למהר? כולה אפילו לא שישים!"
עושה עצמו חושב ופתאום אומר לי, "ואללה אתה צודק, אני חושב
שאני אפרסם
מודעה ואציע חלקה להשכיר. רק צריך להדגיש שהפינוי הוא מיידי
במקרה
הצורך. אולי ככה אני גם אחזיר את ההשקעה."
השתכנעתי. טפו טפו טפו, כבר עברו מאז שנים, אבא שלי כבר בן
שמונים,
ויש לו השלמת הכנסה (הרי אי אפשר לסמוך על ביבי!).

בפעם האחרונה הגעתי לבית הקברות עם הבן, בן 7. לא מצאתי דרכי.
קצת הרגשתי נבוך משהו. איך שוכחים את הדרך לקבר של אמא שלך?!
לקח לי עוד רגע להבין שמבצע המכירות נמשך ויש רבים שנדחסו
בשבילים
ובמעברים. לפי קצב ההתרבות נראה שבעולם הבא יש להם חיי מין
מאוד מלאים.
בסופו של דבר הגעתי אל החלקה הכפולה והדלקתי נר. הילד שואל
המון
שאלות של ילד סקרן. ממה אמא שלך מתה? מתי? ועוד הרבה אחרות.
פתאום הוא מודד בעזרת ידיו את אורך השיש ובידיו הפרושות לרווחה
פונה
אליי ושואל, "אבא, אמא שלך הייתה כזה גודל?"
הרבה זמן לא צחקתי ככה.
"כן, בערך", עניתי וחיבקתי אותו.

היום הותשתי. יום ארוך עם שלושת הקטנים.
היו לי הרבה תכניות להערב.
לראות סרט, לכתוב אולי איזה סיפור שמסתובב לי בראש כמה זמן,
ואולי אפילו מי יודע, שמא יתמזל מזלי...

שמונה ארבעים וחמש. שלושת הילדים כבר במיטה.
גם הראש שלי מאותת למיטה. מחר עבודה.
נכנס למיטה עם הספר ומציץ בשעון, תשע.
רבאק, מי הולך לישון בתשע בערב?!

אני לוחש "לילה טוב אבא", ונרדם עם חיוך על הפנים.