"אלטע זאכען. אלטע זאכען, קונה הכל רהיטים.
ארונות, ספות, שולחנות, כסאות,  הכל רהיטים. אלטע זאכען..."
כך מתפרץ קולו של הערבי, שצורח למגפון על גג הטרנזיט, מבעד
לחלון הפתוח.
הקול שלו קצת מביא לי את הסעיף בחום הזה.
ובכלל, מה זה ה-"אלטע זאכען" הזה בערבית?
ירדתי למטה. בדרך עצרתי אצל דני, שתי קומות מתחתי.
סבו של דני טען שהערבי, שצעק "אלטע זאכען", דיבר אידיש.
חשבתי שבקצב הזה עוד יתגלה שהרצל היה ערבי.
דני סיפר לי הרבה על סבו, איש נחמד. הוא אמר שהסב המבוגר
קצת מנותק והוזה. ירדנו למטה, מצחקקים על הסב והחוזה.

יצאנו אל המדרגות שמול הבניין, שם ישבו החברה.
עוד לא נרגעו אוזני מהאלטע זאכען, והבא בתור הוא סוס, רתום
לעגלה.
בעל הבית זועק בקולי קולות, ומכריז על מרכולתו,
"אבטיייח על הסכין! אדום ומתוק!"
משולש זעה נקווה בחולצתו, ולראשו כובע בסגנון עדות קזבלן.
החברה מחליטים ללכת על אבטיח ,אחד גדול.
"בחיאת יעיש, תביא אחד מתוק בשביל החברה", ובטרם הספקנו להגיש

את הבקשה רשמית, ננעצה סכין באבטיח שהשמיע קולות של בקע סורי
אפריקאי,
מה שהעיד לדברי יעיש על איכותו, ללא שום ספק. ובכל זאת, הושיט
לנו את
הסכין עם המשולש האדום הנעוץ בקצהו, כאילו לאשר את אבחנתו. וכן
עשינו.
בכל זאת, חפצי חיים אנו. פירקנו לאדום המתוק הזה את הצורה,
והתדפקנו על שערי גן עדן.

עוד האדום המתוק הזה נוזל על הסנטר, ישראל הופיע, עם כדור בוהק
בין
ידיו. מייד עולה הרעיון המקורי, לשחק כדורגל. יוסי ואני
מתנדבים
לבחור שתי קבוצות, אם רק נצליח קודם להגיע להבנה למי זכות
הבחירה
הראשונה בדראפט. שהרי ידוע כי הראשון יבחר באבי. אנחנו מחליטים
על
צעדים. מתרחקים אחד מהשני מרחק של כמה מטרים, ובפוזה של דו קרב
מתחילים
להתקדם אחד לקראת השני, כאשר כל פעם תורו של האחר לשים את כף
רגלו
שמאחור ולהביאה מלפנים, כאשר היא צמודה לכף רגלו השנייה.
הראשון שידרוך לשני על כף הרגל, ינצח, כלומר יוכל לבחור ראשון,
את אבי.
במרחק של חמישה צעדים כל אחד מנסה לבחון איך יוכל לנצח. אולי
כדאי לכווץ
מעט את הבוהן, או שמע לגנוב איזה סנטימטר ולא להצמיד לכף הרגל
שמאחור.
פישלתי בתכנון ויוסי עלה לי על הבוהן. אבי איתו. בחרתי את ז'אן
פייר.
אחרי היסוסים והתלחשויות בשתי הקבוצות, את מי כדאי לקחת ועל מי
אפשר,
ואף כדאי לוותר, הורכבו שתי קבוצות. בעיה פעוטה. יש מספר אי
זוגי ואחד
נותר בחוץ. ישראל. מה לעשות וכישורי המשחק שלו כנראה לא
מוערכים מספיק
ע"י שום צד. נזרקת הצעה לשחק עד ארבע ואז ישראל יבחר לו קבוצה
מהמפסידים.
כל העיניים מופנות לכיוונו של ישראל. בלי לומר מילה, ישראל
מסתובב ופונה
אל תוך הבניין, אל המעלית. משלחת ייצוגית רצה אחריו בניסיון
לשכנעו לחזור
ופתרון כלשהו כבר ימצא. ישראל החלטי יותר מתמיד,
"הכדור שלי. אם אני לא משחק, אין משחק!"
עוד אחד נהיה לי עודד מכנס.
מאוכזבים השתרענו על הדשא.

שמש גדולה וכתומה החלה להתנתק מהיום, אל הים, כשמהרדיו של
השכנים
נשמע קולו של מייק ברנט. כעבור מספר דקות ההתנתקות הושלמה
כשג'ו דאסן מלחשש משהו על קיץ אינדיאני.

ערביה זקנה חלפה לידנו עם סלים, ולחשה, כאילו בתקווה שמישהו
בכל
זאת ישמע, ואולי אף יקנה -
"נענע, שיבא, כוסברה, פטרוזיליה.  נענע, שיבא..."
היא הביטה אלינו במבט של מאה אחוזי עייפות, ולחות של סוף
הקיץ.
דני אמר, "גם היא בטח מדברת באידיש".
כולנו צחקנו.