7:00 בבוקר ישבתי על הכסא במטבח, לבושה בבוקסר בלוי ,גופיה
רופפת ומבט מזוגג המתמקד בנקודה מסויימת בקיר, לא זז,לא מרפה,
לא מסוגל להמשיך הלאה.

תחילת יום, סוף שבוע, והוא איתי, הוא תמיד איתי. הזיכרון שלו
לא עוזב אותי לרגע. לפני כ-20 דקות שתיתי את הקפה שלי, הוספתי
לו קצת ליקר - לשפר את הטעם, ופתאום זה פגע בי. הזיכרון שלו -
יושב איתי על הספה, מחבק אותי, לוגם מכוס היין שלו, מסיים אותה
וממלא מחדש, עד שהבקבוק נגמר.
ישבתי שם, הסתכלתי על הבוקסר הבלוי ונזכרתי בבוקסר ההוא,
הצבעוני, עם הפסים האדומים והכתומים ואולי כחולים? אני לא
זוכרת את הצבעים המדוייקים, רק את התמונה הכללית: אני מגיעה
אליו, לבושה בג'ינס צמוד מדי - במיוחד בשבילו. חם רצח, הוא
מציע לי להחליף בגדים, אני נענית ברצון, ניגשת לארון שלו
ושולפת את הבוקסר האהוב עליי, הבוקסר הצבעוני שהוא אמר שהוא גם
ככה לא לובש אז אני יכולה לקחת. רציתי, כל-כך רציתי לקחת אותו,
ללבוש אותו בבית, להיזכר בו, בניחוח שלו, בחמימות שעוברת בי כל
פעם שהוא נוגע בי, רק נגיעה קטנה, בטעות, כשהוא חולף על פניי,
אפילו זה מספיק כדי לגרום לי לחייך.

אפילו עכשיו מעצם הזיכרון שפתיי מתעקלות בחיוך חמים, ואז מתחיל
המחנק בגרון ושוב הדמעות מתעקשות לצאת, להביע את דעתן, להדגיש
את עמדתן ולהזכיר לי שהוא לא שווה את הדמעות. זה לא עובד.

לא לקחתי את הבוקסר,לא רציתי מזכרות ממנו, כי ידעתי שאם משהו
יקרה בינינו אני בכל מקרה לא אזדקק לשום מזכרות כדי להיזכר
בו.
אני זוכרת בבירור את ההרגשה של המגע שלו, של הזיפים שלו
שמתחככים בי, של הרגליים שלו שמחבקות אותי, הידיים שלו מלטפות
אותי, השפתיים שלו שמתקרבות לאוזניי, לוחשות משהו, מעבירות
אוויר חם, מנשקות, מלקקות, מגרות בטירוף, מביאות אותי לשיא -
ואז הוא נעלם. הוא עוזב אותי כל פעם מחדש, נסחף לבועה שלו,
מתרחק ממני, משאיר אותי עם הרגשה מגעילה, הרגשה של "לבד" -
למרות שהוא איתי. אני זאת שמחבקת אותו, הוא בסה"כ שם עלי יד.
אני זאת שמנשקת אותו, הוא כבר מזמן לא שם. כנראה שהגיע הזמן
שגם אני אקום ואלך, אעזוב, אמשיך הלאה. אני חייבת להתרחק ממנו,
מהזיכרונות, מהכל.

אתמול ראיתי אותו, התנהגנו כאילו הכל בסדר, כאילו השיחה שמלפני
יומיים בכלל לא התקיימה. חיבוק, נשיקה, ממשיכים ללכת, רק שכל
אחד הולך לכיוון אחר.
אני חייבת להתרחק, לשכוח, לסלוח לו שגרם לי להתאהב, שגרם לי
לראות לנו עתיד משותף. ביחד. הוא קם והלך, הרס הכל, את כל מה
שקיים ולא הספיק עוד להתקיים.

היום אני נפגשת איתו, רק כדי לקחת משהו, היום בפעם הראשונה זו
באמת כל הסיבה, כבר אין תירוצים.
אני לא אתפתה לקוות שמשהו ישתנה היום, אני לא מצפה, לא מקווה,
רק לוקחת מה שאני צריכה והולכת. הולכת רחוק, הולכת במטרה לא
לחזור, הולכת רק כדי ללכת, ללכת ממנו, אולי חלק מהדרך לרוץ,
לברוח מהזכרונות שרודפים אותי, מהכאב שלא מאכזב - הוא תמיד שב
ומופיע, רק ללכת, להתרחק, זאת הדרך היחידה.

הגעתי למשרד. אני יושבת לבד בפינה, עם כוס תה ביד. בוהה בחלון
בנקודה מסויימת עם עיניים מזוגגות, כי כרגע זה כל מה שנשאר.