מהעבר ההוא של פתח הנרתיק ובפני המוות והלילה,
שווים כל בני האדם:
ההולדת והתום ידועים בחיבתם לטיפה המרה ולשרירותיות אבל
הלילה,
הלילה לא אוהב סדר, (ןכש לכ אל שארמ עובק רדס) וכמו ג'אז
הוא כאן בשביל חופש בחירה ואילתור ווריאציה - סקובי-דובי-דו:
כמעט להתריס, אם כן, ובאמצעים שמעצימים את אור הגרמים השמימיים
-
ונטיות הלב,
בין מבואות הרחם משם לפאתי מועדון הלבבות השבורים מכאן -
כתיאטרון לנפש, כערב הקראת שירה לה, כקברט -  
הלילה ניצב - ואנחנו, אדונים וגבירות,  
שבויים ביד הדרניו.

על דלתות החשיכה צובאים, ומידפקים, ומתרפקים,  
יתומי המאה העשרים ואחת ואבודיה:
מסיכות לממשלת ביום  
ונפשם משומרים לבוקר, שומרים לבוקר, נסה:
ברחנים של ערביים, אנשי מחתרות, תינוקות שנישבו,
מתחבאים ומתמכרים, פליטים כולם, והלילה,
הלילה להם מחנה.  

הזונה והזאב, המלכה והעבד, חיילי המדרכה והמהלכות מעדנות,
האחים והאחיות, כולם, בצילה של המכונה,
מציצים או מציגים, מתלבשים או מתפשטים, בכף היד
או לא עוד לבד,
הנוודים העירוניים של העת החדשה
נקשרים בכבלים ונדקרים במחטים ונזכרים בדברים
שעוד לא נולד היום שישכיח:
להצל על המכונה, מעל ומעבר לה, לפניה, מקדמת דנא,
עכברים אלמותיים מכרסמים
בחבלים המחזיקים את הנפש שבויה על האדמה, הנפש רוצה לעוף,
הנפש היא כדור פורח מעוטר בכתובות לכבוד האביב
והלילה, הלילה הוא האחד באפריל שלה.