23.7.04 ה' באב תשס"ד
אני בחיים לא אשכח את הלילה הדפוק הזה.
הלכתי לחברה שלי, מאורגנת כבר למסיבה והתיישבתי על המיטה
בחדרה. צופה בה ובעוד חברה שלנו מתכוננות... ופתאום אמרתי...
"תקשיבו, לא מתחשק לי ללכת..." לא בכעס או משהו כזה, פשוט לא
רציתי...
הלכתי הביתה...משכתי מעליי את השמיכה ונרדמתי... כעבור כמה
שעות העירו אותי...
"מה?... תנו לישון..." מלמלתי.
העירו אותי ונתנו לי את הטלפון...
"הלו?" אמרתי בעייפות...
מה שאני זוכרת מהשיחה הזאת זה קטעי משפטים...
"אני לא יודעת איך לספר לך את זה..."
"... מה קרה..." שאלתי.
"ידיד שלך נהרג בתאונת דרכים..."
"מה?... על מה את מדברת... מה קרה?... מי?"
"סער", היא אמרה.
"סער?..."
שתיקה שנייה...
"אהה... בסדר..." גמגמתי.
ואז התחלתי לשאול פרטים, איך מי מתי ומה ובעיקר למה.
אני זוכרת את הלמה חסר התשובה הזה...

איך??? איך יכולתי להגיד "אהה... בסדר" עליך??? זה אוכל
אותי... מה אני, מכונה? צמח? אין לי לב? כל כך אהבתי אותך...
עדיין... אני כל כך מתגעגעת...
לא היינו החברים הכי טובים... לפני שנה וחצי בערך היינו יותר
קרובים מאשר לפני ש...
(לפעמים אני מרגישה שאין לי זכות לבכות אותך כי לא... לא היינו
אחים כאלה, בלתי ניתנים להפרדה...)
אבל עדיין... אפילו על בנאדם שאני שונאת אני לא יכולה לדמיין
את עצמי אומרת: אהה... בסדר...   איך? איך? זה לא נתפס...
אמרו לי שהייתי בהלם...
אבל עדיין! איככססס... מגעילה את עצמי...

אחר כך זה נפל עלי... בבום כזה.
מאז הכל השתנה... כולם השתנו... לא רק אני.
בדיעבד אני חושבת שיכולתי להציל אותך...
יכול להיות שאני מצפה מעצמי ליותר מדי... מעמיסה את כל העולם
על הגב שלי... ומרגישה אחראית לכל...

הפעם האחרונה שראיתי אותך היתה בפסטיבל... (אולי בגלל זה היה
לי כל כך קשה שם השנה והעדפתי לבסוף ללכת לבד כדי לא להיות
למעמסה על כולם בשמחה שלהם...)
לכל החברים אמרתי שלום בפסטיבל... גם לאלה שלא ראיתי שנים...
ראיתי אותך. נראה לי ביום האחרון וצחקת עם כמה אנשים...
ולא רציתי להתקרב... לא יודעת למה או איך להסביר אבל לא רציתי
להגיד לך שלום... לא כעסנו ולא רבנו... אז למה? איך אתה מסביר
את זה? למה התחמקתי ונעלמתי מהמקום...
ידעתי? ולא רציתי להיפרד...? הלוואי וזו הסיבה... כנראה שלעולם
לא נדע... לא נשארת מספיק כדי שנברר...
יש יותר מדי צירופי מקרים שקשורים למוות שלך ושל קינן...
אומרים שידעת שזה בא... אני מקווה מאוד שלא! כי אם ידעת אז מה
זה אומר... שרצית למות? שהסכמת ככה לעזוב אותנו?! אני לא
מוכנה...
אני מתגעגעת אליך... אתה יודע שרק לפני כמה ימים הצלחתי לבכות
עליך??? הייתי כל כך מאושרת... היום... או כבר אתמול... שנה
לזכרך...
ביקרתי אותך... אני מקווה שאתה יודע...

אם היינו מתחלפים ואתה היית פה על הקרקע ואני מרחפת אי-שם...
גם אתה היית בוכה וכותב לי מכתב...?
בחיים שלי לא כתבתי למת... גם לא לאמא...
אתה מיוחד, סער... אז למה אתה? למה לא איזה רוצח? או מישהו
שעושה דברים נתעבים?
מתפוצצים לי הראש והלב מרוב מחשבות כבר... בבקשה תחזור... אני
לא אבקש שום דבר יותר... לעולם.