אני חושש לדבר, לבקש מה שמחשבתי עולה, אבל בי אדוני, אולי ברוב
רחמיך וטובך תוכל לרצות בקרבתי, אך פטור אותי מן הבדים העוטפים
והטוטפות והכיפות והקשרים וריבוי המילים שיש לומר בכל יום, בכל
זמן, והגינונים שיש לשנן בסדרים קבועים ומרובים, אנא פטור אותי
ותן לי להיות קל כצבי ועז כנמר כי אני - אין בי טבע של חייל
ופטרו אותי מזה בצבא ההגנה ונפטרו ממני, ומאז כמה עוד נלחם
אהיה בעצמי ולא אתפנה להיות שר שירים וחושב מחשבות ורוקם אהבות
ומוליד שמחות וכונס תוגות ומושיע את נפשי בניגון ושיחה שהיא
תפילה כידוע ועוזר את אשתי לאהוב כנגדי ומשחק את ימיי ללא כעס
ורוגז, שופך את חרוני, כל כך מגוחך, על ילדי. מה לי כל זה, מה
לי רבנים, מה לי ספרי הדרכה והוראה, הרי מכל מלמדי השכלתי
ומלמדי רעי היו ולי כל מילה כל משפט, נהגים או כתובים, משקל
עצום לשאתו, צריך אני את השהות וכל קצב שאני מגביר מעבר למידתי
דעתי נטרפת. כמעט אבדתי לגמרי, רסיסי פיסות, קרעים נותרו ממה
שיש בי ממך, שאתה ממה שאתה, מי שאתה באמת קורא לו בא בשמחה
תמיד בחיבה. אנא בטל מעלי כל הדינים וגרש ממני כל הדיינים, מה
לי בבית המשפט וחטא ועוון ושרצים. אנא כלכלני ברצון לברור את
חרותי המגומגמת וקח ממני את גופי, ממילא אינו שלי. השאר לי
במחילה ממך רק את מפח נשמת אפך ואהיה שוב לנפש חיה ולא אתבושש
לעבדה ולשמרה.