ואלוהים אמר לך:
"אברהם, הקרב לי את בנך יחידך"
ואתה בלי להסס, בלי לחשוב, בלי לשאול
הייתי מוכן לשלוח בנך אל השאול
ועלית עם יצחק להר המוריה
להקריבו לאלוהים כעולה
היית מוכן להרגו למען האמונה

ומעל בנך הנפת את הסכין, לשפוך את הדם
אך אלוהים פתאום בהיסטריה צעק:
"אל תשלח ידך אל הנער! הנני מתעב קורבנות אדם"
ואתה, שהיית להוט להוכיח את אמונתך,
אפילו במחיר היקר ביותר לך, יכולת לפנות אל המנוחה.
אך אוי, אברהם,
לו רק יכולת לדעת אז על הנזק שנגרם

כי אלפי שנים אחרי לכתך
אלפי מאמינים הולכים בדרכך
לוקחים דוגמה מאיך שהיית מוכן להקריב את בנך
וגם הם מקריבים את משפחתם
למען האדמה הקדושה, על-פי האמונה

ילדיהם מתו מפצצות וכדורים
נשותיהם נורו בכבישים הארורים
על טירופם נפלו לובשי המדים
ועל מזבח האדמה הם עוד עלולים לשפוך דם אחים

וקולו של אלוהים נדם
אין הוא צועק,
כמה מתועבים בעיניו קורבנות אדם
האם גם בנפשו האדמה קדושה מן החיים?
ואולי הוא צועק, אבל הם אינם שומעים
ואין רואים את השה לעולה, אברהם.