New Stage - Go To Main Page

חן שזר
/
מה שהיה חסר

אימא לא  אהבה את הרעיון, אבל לא אמרה כלום. מה לעשות, בת בצבא
כבר יכולה לעשות מה שעולה על רוחה, טוב, רק כמעט אבל גם
ה'כמעט' הזה שווה הרבה, אתם לא חושבים? אבא לעומת זאת כיווץ
גבות, ניפח חזה כאילו עומד להכות מישהו, ומלמל משהו שנשמע כמו,
"אבל אם דודה שושנה תבוא היא תשאל עליך." לא הגבתי. רק הלכתי
לארוז והתקשרתי למרגלית.
"זה בסדר, ההתנגדות לא הייתה נוראית."
"אז אנחנו נוסעות?"
"כמובן שאנחנו נוסעות, אמרתי לך השבחג הזה אנחנו באילת. תהיי
אצלי בעוד חצי שעה, ביי."

טוב, זה  לא היה כל כך פשוט. ראשית, אימא לא נתנה לנו לארגן
שום דבר לבד. קודם כל צלצלה לחברים שלה באילת ולפני שהספקנו
ללחוש ממה-מיה, היה לנו חדר אצל הגולמנים שהבת שלהם נמצאת
בדרום אמריקה, שנית כל סידרה לנו מקום באוטובוס היורד בחצות,
מזוודה עם מה שצריך ולא צריך ואפילו קפה חם בלי סוכר בטרמוס
הגדול  ושלישית כל הכינה כמה סנדוויצ'ים לדרך. לא שהיה צורך,
גם ככה אנו שתינו יותר מדי מלאות. אבל אכלנו את הכריכים ואת
התפוחים וגמרנו את הקולה. את הסוכריות השארנו לדרך חזרה.

לא הייתה לנו בעיה למצוא את החברים של אימא. אפילו היו נחמדים
דורית גולמן ובעלה אפרים. אבל אתם יודעים איך זה. ירדנו לעשות
חיים, אני ומרגלית ונתקלנו בזוג הורים מיובשים כאלה והיינו
צריכות לדווח לאן, מתי, כמה ולמה ולסדר את המיטה ולשטוף כלים.
אחרי שני לילות סיננה לי מרגלית, "אני גמרתי. רוצה הביתה."
כמובן ששכחה כיצד הסתחררה אתמול בלילה עם בועז מקיבוץ שפיים
ואחר כך הקיאה את נשמתה ואיך חזרנו בשתיים לפנות בוקר אל
הפרצופים המלבניים של דורית ואפרים, שכבר שכחו מה זה להיות
צעירים, והעמידו אותנו במסדר. לא שדרשו לדעת היכן היינו ומה
עשינו, רק דורית שאלה בקול עייף "ומה אני אגיד לאימא שלך? אפשר
לדעת, מה? מה אני אומר לה אם לא היית חוזרת." אז החלטנו לחזור,
כאילו שהייתה לנו ברירה.

הודענו להורים שיבואו לקחת אותנו מתחנה מרכזית, ארזנו הכל
וניגבנו את האבק. אני אפילו מתחתי את הכיסוי כך שיראה מסודר.
נשקנו קלילות לדורית ואפרים ואני התנצלתי אולי חמש פעמים, לא
שזה עזר להרגשה, אבל עלינו על אגד צפונה.

בתחנת הביניים בחצבה ירדנו. מרגלית עדיין סבלה מבחילה ומבט קצר
בפניה הבהיר לי שאם לא תגיע לשירותים מהר, יהיה לא טוב. לא
הספקנו להיות ראשונות. מרגלית שהתה שם די הרבה זמן ואני
התפוצצתי. בתורי השארתי מאחור ומקדימה את כל מזכרות אילת,
אפילו את השרימפס מעורב בפיצה ברוטב אדמדם, שטפתי את הפה
טוב-טוב והצטערתי שלא ירדתי עם מברשת השיניים שלי אבל כשיצאנו,
הצטערתי עוד יותר כי לא היה זכר לא לאוטובוס ולא למזוודות
שלנו.

באותו רגע הבנתי את המונח דמי קפא בקרבי. טוב, תמיד אמרתי שמכל
דבר אפשר ללמוד משהו. הרגשתי כל כך לא, עד שמזל שמרגלית שהייתה
לצידי החלה לבכות. אז לא הייתה לי ברירה וצלצלתי לאבא. כצפוי
החל לצרוח עלי מה שאיפשר לי לצרוח עליו בחזרה. צעקתי עד שגרוני
איבד כושר נביחה. אבל לא היתה עלי אפילו לא אגורה אחת לקנות לי
משקה. אחר כך מרגלית צלצלה הביתה והבכי שלה העמיד את ההורים
שלה על הרגליים.

בתחילה רצו גם הם לצעוק אבל מיד התעשתו. אימא שלה דיברה בטון
כל כך רגוע שאפשר היה  לראות כיצד הנשימות של מרגלית הופכות
סדירות. וכיצד היא הולכת ומתנמנמת. אמרו לנו להישאר בחצבה ולא
לדאוג. מ'זאת אומרת לא לדאוג? אין עלינו שום תעודה, הכיסים
ריקים. אנחנו ונייד ונדמה לי שהבטרייה עומדת להיגמר. השד יודע
מתי יהיה עוד אוטובוס לצפון ואם יהיה  לנו מקום עליו.  ומה
יהיה עם המזוודות והמתנות והמצלמה הדיגיטאלית והמכתב של בועז?

אחרי שגמרתי לצעוק ומרגלית גמרה לבכות, חשתי כיצד האדרנלין
זורם בעורקים. בדיוק מה שהיה חסר לי ביומיים האחרונים באילת.
מזל שפגשנו את אולי ומשעי, או שמשי, אני כבר לא זוכרת, שהזמינו
אותנו לכוס קפה ועוגה וסיפרו בדיחות והציעו לנו לרדת איתם
לאילת לנופש אמיתי. אבל זה היה הרבה אחרי.

אה, ולמי ששואל - המזוודות נמצאו, גם הארנקים שלנו. לא לקחו
לנו כלום, אפילו הדיגיטאלית הייתה שם, אבל הזיכרון היה ריק.
מעניין, מי מחק לנו את כל הזיכרון?



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/10/05 14:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה