טירה

נתן קול הביט בשעון המעורר, שעמד לצלצל את צלצולו הדיגיטאלי
הרפה, ותהה בשביל מה בעצם הוא צריך את השעון המיותר והמגוחך
הזה, כאשר
קרוב לעשרים שנה הוא מקדים את הצלצול המעורר בעשר דקות שלמות.
אבל נתן קול לא היה הטיפוס המהרהר, לפחות על פי דעתו, והוא קם
בנחישות אופיינית לקראת היום החדש.  אשתו עוד ישנה לידו והוא
מיהר ללחוץ על כפתור השעון הדיגיטאלי, בטרם תספיק המכונה
להעירה. כך הוא נהג כבר קרוב לעשרים שנה, והיא באמת מעולם לא
התעוררה מצלצולו של שעון.  הוא הביט באשתו רגע נוסף ותהה על
שערה האדמוני הקצוץ.  כל-כך משונה היה בעיניו המינהג הנשי
לצבוע שיער, ועוד באדום כהה. לפעמים, באותם פעמים נדירות בהן
יצאו יחד לבלוי, היה מביט בה מתאפרת, מורחת צבע על כל אזור
אפשרי בפרצופה ומעווה את פניה בהתאם למיקומה של מברשת הצבע,
ותוהה אם לא מילאה, באחד
מגלגוליה הקודמים, תפקיד של ראש שבט אפריקאי צמא דם וקר לב.
שוב אתה מהרהר, רטן לעצמו, ותהה מה יש בבוקר זה שהוא נתפס
להרהורים קטנים, תפלים וחסרי משמעות.  הוא מיהר לשרותים
להשתין. בעודו מרוקן את מועקת הלילה, חש בכאב הצורב באזור
השערות שעיטרו את איבר מינו החצי קשה.  הכאב החד והצורב ליווה
אותו כבר שבועיים, והחל להטריד אותו. גם הכאב העמום בברך,
כשעלה מדרגות, הטריד אותו והוא מצא עצמו מונה לפחות ששה אזורי
כאב בחלקי גופו השונים, כאבים שיצרו עננה של מועקה מעל לבוקר
צלול ומלא שמש של סוף חודש מרץ.  ויום ההולדת. אה נכון, הפטיר
לעצמו. יש לי יום הולדת היום - ארבעים וארבע, משך בכתפיו מנער
את גבריותו המדולדלת, מוודא שהטיפות האחרונות לא יפלו על אזור
הישיבה של מכסה האסלה - דבר שהיה יכול לגרור את אשתו לאחד
מהתקפי הזעם היותר קשים שלה.
גם הקשת אינה כפי שהיתה, ציין ופסע למטבח להכין לעצמו כוס
קפה.
הוא הילך בשקט במסדרון המחבר בין האמבטיה למטבח, עובר את חדרו
של
ערן בפסיעה מהירה, כאילו ניסה לפסוח עליו.  אני בן ארבעים
וארבע והוא בן ארבע-עשרה,  נחמד, הפטיר לעצמו והדליק את הרדיו
בעוצמה נמוכה. השקט העיק עליו והוא העדיף זמזום סתום של מלל על
פניו. פעם מזמן, כשערן ושני היו עוד קטנים הם היו באים למיטתו
בבקר יום ההולדת שלו, עטופים בריחות הלילה המתוקים של ילדותם,
והיו מכסים אותו בחיבוקים ונשיקות.  בקולם המתוק היו שרים לו:
היום יום הולדת לאבא, ואשתו ששערה היה עדיין ארוך וצבוע שחור,
היתה מביאה למיטה עוגה שאפתה עבורו ערב קודם, ומצטרפת לשירה
בעיניים נוצצות.
כן הילדים היו אז קטנים והיחסים עם אשתו היו גדולים. עכשיו
דברים פשוט התהפכו הילדים גדולים והיחסים עם אשתו קטנים. דרכו
של עולם, חשב.  אני צריך למצוא איזה לוג, שיהפוך את הקערה על
פיה, חייך לעצמו, והאיץ את מהלכי התארגנותו, כדי שיוכל לצאת
מהבית ולהקדים להגיע לעבודה ארבעים וחמש דקות, לפני שאר
העובדים, כמנהגו מזה שנים.
לפני צאתו הוא כיבה את צלילי הרדיו, ושקט חזר לשרור בדירת
הקומותיים המרווחת ועמוסת החפצים העתיקים, והכמו עתיקים, שאשתו
רכשה בכסף רב בשווקי הפשפשים של לונדון, דבר שהכביד לא פעם על
חשבונם בבנק.  הוא לגם מהקפה לגימה מרה אחרונה, והעיף מבט בפתק
ורוד שהיה מונח על השולחן: יום ד' בעשר פגישת בנות במועדון ה -
SHAPE, היכרות עם מאמן כושר חדש, לא לשכוח להביא מגבת. מזל
שחמי מנהל מחלקת העו"ש והוא מכירים שנים אחורה, אחרת ברז
האשראי היה נסגר מזמן - חשב לעצמו, בשעה שסגר את דלת הבית, בלא
שזו תשמיע חריקה.  כדי לשלוט באופן מלא על סגירתה הדמומה נהג
לשים את אצבעו במרווח בין הדלת למשקוף.  מהחרך הקטן שנוצר היתה
מנשבת רוח פרצים, שהיתה מביאה עימה את ריח הבית. הוא אהב את
משב הרוח הריחני הזה, ועשה לעצמו מנהג קבוע לדחוף את אפו לחרך
הקטן טרם סגירת הדלת, ולשאוף את אוויר הבית פעם נוספת, לפני
שיפליג לעיניניו במשך ארבע-עשרה השעות הבאות של אותו יום.
אוויר בוקר אביבי ומעט צונן קידם אותו, והוא כמנהגו העיף מבט
חטוף אל נוף העמק וההר הנשקף אליו.
בפסיעות זריזות עלה את ששים המדרגות, שהפרידו בין מפלס דירתו
למפלס הרחוב בו חנתה מכוניתו. המדרגות לא הפריעו לו, להיפך,
האלונים הנטועים לצידם והצל שהטילו העניקו לו כל בוקר, למספר
שניות חטופות, תחושה של רוגע ושלווה.  הדרך בה עטפו בצילם הרחב
את המדרגות ואת השביל הצר המוביל  אל החניה, מלאה את ליבו
בתחושה קלה של נעימות לא מוסברת, שנתן לא נתן עליה מעולם את
דעתו.
אך פתאום באופן לא צפוי, וללא הסבר משכנע, מצא עצמו נתן עומד
באזור המדרגה הארבעים, נושם עמוקות אל קרבו את צל האלונים
הקריר והריחני.
הוא הניח את תיקו על מדרגת האבן ושיפשף את זרועותיו.  רעד קל
של התרגשות לא מוסברת עבר בגופו, בשעה שידיו שפשפו את בד הז'קט
הכחלחל והאיכותי שלבש.
הוא הביט פעם נוספת לעבר הנוף. מולו הזדקר רכס הכרמל המערבי,
שאת חלקיו הגבוהים עיטרו המלונות ובשיפוליו השתרע גן החיות,
טובל בירוק עמוק ודשן. הוא רצה לעמוד כך עוד דקות ארוכות,
לנשום לתוכו את ברק האור וליטוף הצל. לנשום את הירוק הדשן
ואווירו הרווי של הבוקר, אך הוא היה באיחור.  היום הוא כבר לא
יתייצב בעבודה ארבעים וחמש דקות לפני אנשי הצוות שלו.
הוא כבר בזבז חמש דקות מיותרות של קשקושי טבע ואלונים. במקרה
הטוב הוא יקדים להגיע רק שלושים וחמש דקות לפני השאר, וגם זה
בתנאי שלא יהיו פקקים בדרך למשרד. מאז שהעבירו את החברה
למבואותיה של טירה, הבקרים נעשו לחוצים יותר. למרות שרק שלושה
קילומטרים לכיוון דרום הפרידו בין מיקומה החדש של החברה
למיקומה הישן במת"מ. מועקה קלה הצטברה בחזהו. נראה מה יהיה
לארי להגיד על כך חשב לעצמו, וקומתו מעט נתכופפה. למרות שארי
היה צעיר ממנו בכמעט שמונה שנים, הוא לא הפגין אליו יחס של
כבוד. להיפך הוא מדי פעם צעק והעליב אותו בפרהסיה, בפני הצוות
שלו במיוחד.
אך אין מה לומר ארי היה בוס מעולה. מקצועי מהמעלה הראשונה.
הצוותים שהוא ניהל השיגו את היעדים שהועמדו להם, ופיתחו
פרוייקטים מדהימים. יעילות ותחכום היו שני הפרמטרים הבלעדיים,
שעמדו לנגד עיניו של ארי. אז אם הוא נזף במישהו, או העליב,
היתה לו סיבה טובה לכך. ובאמת בעולם של היום כבוד לגיל זה דבר
משני. העולם שייך לצעירים. צריך רק לדעת איך להישאר כזה, לא?
ארי היה צעיר, וככל הנראה הוא גם ישאר כזה, חשב נתן. למרות
שלושים ושש שנותיו הוא נראה לכל היותר באמצע שנות העשרים של
חייו, חסון, נמרץ וחסר פשרות.
נתן נאנח וקטע את הרהוריו. בצעדי ריצה מהירים פנה למכוניתו,
התניע ונסע.

ריח דחוס של פלסטיק מעובד, שטיחים מקיר לקיר ומזגן שעובד מסביב
לשעון, קידם את פניו של נתן, בשעה שנפתחו דלתות המעלית. ריח
ההייטק. ריח שמלווה אותו כבר כמחצית מחייו. נשימתו מעט קשתה
עליו ובאפו נצטברה ונדחסה נזלת מעיקה. היתה זו תגובתו הקבועה
של גופו לאוויר המשרדים הדחוס, אך נתן לא נתן עליה כלל את
דעתו.  נוזף בעצמו על השתהותו המיותרת על המדרגות, בצל
האלונים, הבחין באור הבוהק העולה ממשרדו של ארי. הוא בטח נמצא
כאן כבר משש וחצי, מלמל לעצמו מוטרד ותחושת המעוקה, זו שליוותה
אותו מרגע יקיצתו, החלה
לזחול במעלה גופו. הוא פסע בצעדים מדודים אל משרדו, שהיה בקצה
השני של הקומה, מנסה לצמצם את מימדי גופו כמה שניתן. צריך
להמציא תכנת מזעור למהנדסים מאחרים, הפטיר לעצמו בשעה שקרב
לפתח חדרו של ארי.  כל בוקר הוא התפלל שהחדר המואר יהיה ריק.
שארי יאחר, ילך לשירותים, יחלה. אך בשלוש השנים האחרונות, מאז
הגיע ארי לחברה, הוא תמיד היה.  משמש דוגמא ליעילות ותחכום ללא
פשרה.
נתן הגדיל את פסיעותיו, צעד רחב ושליש צעד זה כל מה שנדרש
ממנו, כדי לפסוח על דלתו של ארי. מי שפוסחים עליו ניצל ממכת
בכורות לא? חשב לעצמו ובאותה נשימה הצר על העובדה שהוא לא מלאך
אלוהים. אין ספק שהוא היה בתפקיד מלאך נקמות.
מבטו של ארי היה מופנה לעבר הדלת. נתן הרגיש שארי ממש חיכה לו
עם המבט הקפוא והקשה, שעל פניו דקות ארוכות.
איחרת! חתכו מילותיו של ארי את אוויר החדר. נתן נעמד והביט
בתמונות הפרסום למוצרי החברה  שהיו תלויות מעל לראשו של ארי.
בוקר טוב גם לך, אמר נתן בליבו במרירות. אני קבעתי לעצמי את
הנוהג להגיע  ארבעים וחמש דקות מוקדם יותר לזמן ההתחלה הרשמי.
מעולם, עד שאתה הגעת, לא היה אדם בחברה הזו שהקדים אותי.
אגורה אני לא מקבל על הזמן הזה, ואתה מעז לומר לי שאחרתי? נתן
רצה, מאד רצה להגיד את כל הדברים האלה לארי, אך הוא עמד שותק
ונזוף מול האיש השזוף, שעיניו הקרות הפיקו לעג. הוא ידע שמילה
אחת של ארי והוא בחוץ. הוא זכר את איציק וכטר מותיקי החברה
שהעז להתווכח עם ארי, כדי להעמיד אותו במקום, כמו שהוא ניסח את
זה. צריך להעמיד את הצעיר המתיימר במקום, הדהדו מילותיו של
איציק באזניו של נתן.  בסוף היום ארז וכטר את חפציו האישיים
ופניו לא נראו יותר בחברה.  השמועות על אשר עלה בגורלו התרוצצו
במסדרונות החברה חודשים ארוכים. אף אחד לא ידע בדיוק מה עלה
בגורלו. דיברו על גרושים, עיקולים, העלמויות.  אף אחד גם לא
ממש טרח לדעת. כשוכטר הלך הוא שמע
לראשונה על האופציות שמפוטר הייטק בן ארבעים וחמש יכול לממש:
להצטרף להסתדרות ולהקים ועד עובדים, או להתאבד.
כן אני יודע מצטער, ענה נתן בקול רפה, עדיין מביט בתמונות
רכיבי המחשב שהתנוצצו מבעד לכרזת הפרסום המבהיקה מעל לראשו של
ארי. מהוקצעים, מושלמים, שיאה של יעילות ותחכום אנושי. עשר
דקות איחור לראש צוות, שמאחר כבר שלושה ימים שלמים בהגשת
הפרוייקט... ארי עצר לרגע, ניפנף בידו כמסמן לנתן שאין לו יותר
מה לעשות בחדרו והוסיף - זה יותר מדי. אני נמצא כאן כבר משש
בבוקר.  
מועקת הבוקר, שהיתה בתחילתו רק עננה מעיבה, הפכה עתה לגוש עבה
וסמיך של זעם, השפלה ואשמה, שזרמו באיטיות סמיכה לכל חלקי גופו
של נתן.
הוא עזב את חדרו של ארי בצעדים כבדים. בטרם הספיק לעבור את סף
הדלת הוא שמע את קולו חד החיתוך של ארי: בעשר תעלה
לרובינשטיין.
בסדר, ענה נתן בקול נכאים.
ובלי איחורים, הוסיף ארי, ותסגור אחריך את הדלת.
חרה קטן ומושתן, מילמל לעצמו נתן ופנה למשרדו, שהיה בהתאם
למעמדו
מורכב רק ממחיצה, וללא דלת.
ארכיטקטורה של חארות שצריכים להרגיש עליונות, זעם.  אם רק היתה
לי דלת, הייתי יכול לטרוק אותה וקצת לארגן לעצמי את היום הדפוק
הזה. אבל למה שתהיה לי דלת, אני רק ראש צוות, לא מנהל צוותים.
למנהל צוות מספיק משרדון קטן עם מחיצת פוליגל. ככה כל אחד יכול
לבוא ולהשתין עליו בלי לדפוק בדלת.
מנהל צוותים לעומת זאת, דפק נתן בזעם על שולחנו, צריך שידפקו
אצלו בדלת ואז הוא יחליט מי יכנס, אם יכנס, מתי, כמה זמן הוא
יחכה או לא יחכה, מי חשוב ומי לא, מי ייכתב  ומי ימחק, מי
לחיים ומי לביזיון. הכל עניין של דלת מזוינת הכה נתן על שולחנו
פעם נוספת. עם רק היתה לי דלת הייתי היום במקום אחר.
הוא שקרן, שמע לפתע נתן קול מוכר.
נתן הרים את ראשו בהפתעה,  אה לידיה חייך אליה נתן בחום.
לידיה המנקה עמדה בפתח משרדו עם שואב האבק המשרדי.
הוא סתם שקרן, חזרה על דבריה.
מי שקרן?
זה, הארי הזה, עיוותה לידיה את פניה בסלידה.
באמת? פער נתן את פיו, בעיניו ניצת אור קטן של ציפייה מהולה
בשמחה
לאיד.
כן הוא בא לפניך בדקה שתיים לא יותר. בשש בבוקר רק אני ושני
זבובים היה פה. הוא התיישב בשולחן שלו, איך שאתה באה מתוך
מעלית.
הה, דפק נתן על שולחנו בשמחה, שקרן מנוול. תודה לידיה עשית לי
את היום.
כן אני יודעת, הביטה בו המנקה ומשכה את שואב האבק הכבד קרוב
אליה. אתם הגברים, המשיכה להביט בנתן במבט כחול, רק מלחמות יש
לכם בראש. לא פלא שאתם נופלים ומתים כמו הזבובים בגיל הצעיר.
לידיה המשיכה לדרכה ממלמלת עוד מספר הגיגים ברוסית על אופיים
הלוחמני של הגברים,  אבל נתן כבר פנה לשאר עיסוקי היום. רוחו
היתה טובה עליו וחיוך קל התפשט על פניו.
הוא קידם בפנים מאירות את אנשי הצוות שלו, וציין לעצמו שישיבת
הבוקר היתה יעילה ומאד פורייה. קצת שמחה לא תזיק למחלקה הזו,
חשב. כמה שזה תורם ומועיל.
לישיבת הבוקר של מחר אכין איזו בדיחה, ואולי אביא משהו לכרסם.
כן, חשב בלבו בשמחה, למה שלא נכניס קצת חיים למקום הקודר הזה.
קצת שמחה קצת טעם, אין ספק שהכל ישתנה בבת-אחת והצוות יעמוד
בלוחות הזמנים העתידיים. אז אוכל גם לבקש שיסדרו לי דלת למשרד,
צהל נתן למחשבה. בכל זאת אני מוותיקי המהנדסים בחברה, והצוות
כבר שמח וכולם מחייכים ואנחנו עומדים ביעדים - זאת אומרת נעמוד
בהם, אז למה שרובינשטיין לא יסדר לי דלת? כמה דבר כזה עולה?
ולחברה זה ממילא הוצאה מוכרת על בינוי.
צפצוף החדשות קטע את שטף מחשבותיו הדוהרות.
השעה עשר והרי החדשות, נשמע קולה של הקריינית.
לא! זעק נתן וניתר מכיסאו. הוא דהר לעבר המעלית, מספיק לקלוט
מבעד לזווית העין, את חדרו הבוהק והריק של ארי. לעזאזל, קילל
בקול, איפה המעלית? הוא דפק בעוצמה על כפתור העליה למעלה, מניח
לאצבעותיו  לטופף על הכפתור בעצבנות.
נו כבר מעלית מזוינת, רטן בזעם עצור. היה צריך להמציא איזו
תוכנה
שתזהה אנשים לחוצים שממתינים למעלית ותזמן אותה מיידית, מלמל.
מעלית מזוינת, זעם בקול רם פעם נוספת, כשהביט בחוסר אונים על
צג מספרי הקומות. לפתע קלט את מבטיהם של האנשים שעמדו בסביבתו
בהמתנה למעלית.  הוא בלע את רוקו והמשיך להביט במספרי המעלית
המקפצים להם לאיטם מהקומה העשירית לכיוון מטה. תרגע, ניסה
להרגיע את עצמו, תירגע. אסור עכשיו שיקרו דברים, אנשים
מסתכלים. נתן ניסה לשלוט ברוחו הסוערת, הופך את גופו לפקעת של
דריכות עצבנית. ככל שהתארכה הגעתה של המעלית, כך הוא חש, שהכל
נמצא בסכנה.  
כמה זמן? סינן בקול נשבר. למה היא עוצרת בכל קומה? דמעות החלו
להיקוות בזוויות עיניו וידיו נקפצו בצידי גופו לאגרופים. למה
זה תמיד קורה לי? שאל בלחש.  נתן הרגיש שהוא עלול לאבד את
השליטה על גופו, ולשאוג במלוא גרונו. הוא ניסה לבלום בכל כוחו
סידרה של קללות ארסיות. ביחוד חשש, שמיכסה ראשו ישתחרר. מעבר
לכתפו נשמעו ליחשושים.  הוא ידע שתגובותיו להשתהותה של המעלית
מושכות את תשומת ליבו של הקהל הממתין למעלית.
דלת המעלית נפתחה, וזרם של אנשים עצבנים נדחק אל המעלית
וממנה.
צריך לתלות את האידיוט שלחץ על כל הכפתורים מקומה עשר ועד
לחניון מינוס ארבע, שמע נתן את הדוברים.
כשליבו הולם בקרבו בעוז, ועיניו שורפות מדמעות שהצטברו בהן,
ירד נתן עד לקומת מינוס ארבע של החניון, מביט בזעם בדלת הנפתחת
ונסגרת חליפות. ראייתו נטשטשה, ומסך אפרורי של דמעות עמד מול
עיניו. היה צריך להמציא תוכנה להשמדת... מלמל לעצמו, אך הוא לא
ידע להשמדת מה.
המעלית יורדת, שמע לפתע מישהו שפנה אליו.
אה, אמר נתן כמתעורר מחלום, הגענו לעשר?
כן.
דלתות המעלית עמדו להיסגר. נתן דחף את גופו ברווח המצטמצם,
מצליח לדחוק את רגלו ולהניחה על רצפת קומה מספר עשר. הוא הביט
בשעון: עשר ושמונה דקות.  הוא משך בכתפיו בייאוש מנסה למצוא
תרוץ הולם לאיחורו.
אתה מאחר, שמע את קולה הנוזף של תמי, המזכירה של רובינשטיין.
כן כן אני יודע, ענה קצרות. איזה מנוול לחץ על כל כפתורי
המעלית.
תמי הביטה בו במבט אדיש ומגנה, וחייגה את מספרו הפנימי של
הבוס.
הוא כאן, אמרה בטון מאשים.
תכניסי אותו, שמע נתן את הקול המתכתי.
תיכנס, ירתה תמי.
נתן נשם נשימה עמוקה והחליט לתרגל חשיבה חיובית, כפי שפעם למד
באיזה קורס ליחסי אנוש. הוא עטה על פניו חיוך מעושה, זקף את
קומתו ונכנס נמרץ למשרדו של הבוס.  
שמונה דקות איחור מה? שמע את קולו של ארי.
שקט בבקשה ארי, היסה אותו רובינשטיין, בחיוך.
שלום נתן, פנה מנכ"ל החברה לנתן, פניו חתומות והבעתן ריקה.
אני מתנצל רובינשטיין, אבל נתן חייב היום כבר שמונה-עשרה דקות
שלמות לחברה, התפרץ ארי, בקולו נשמעת תרעומת ספוגה בצדקנות.
אני לא מבין את החשבון שלך ארי, אבל אני סומך עליך, פנה אליו
רובינשטיין ארשת פניו רצינית. חישובים זה השטח שלך לא?
כן זה השטח שלי, ציין ארי בסיפוק.
נתן עמד בפתח החדר מעט כפוף. מהבעתו החיובית נשארה עווית קלה
של כאב.
שב בבקשה, החווה רובינשטיין בידו לכיוון אחד הכסאות, הנה כאן
על יד אבי.
אבי גנור מנהל כח אדם, מה הוא עושה כאן? תהה נתן.
נחכה לסיני או שנתחיל בלעדיו, שאל רובינשטיין מפנה את שאלתו
לשאר הנוכחים בחדר.
אה אם מחכים לסיני הכל בסדר, נרגע מעט נתן. בינו לבין סיני,
סמנכ"ל
המו"פ, שררו יחסי ידידות על רקע השנים המשותפות שלהם בחברה.
הדלת נפתחה וסיני בחיוך חיובי, שיער מלא ושחור ופנים שזופות
צעד פנימה. נתן הביט בו, וצביטה קטנה של קנאה עברה בו. בן
ארבעים וחמש ונראה עשר שנים צעיר מגילו. שערו היה מלא כשל נער
בגיל ההתבגרות, וצבעו שחור מבריק, ללא שערה לבנה אחת. היו
שמועות שסיני עבר השתלת שיער ושהוא צובע. ושמועה מרושעת אחרת
טענה שהוא ערך סדרה של ניתוחים למתיחת פנים. בכל מקרה הוא נראה
נפלא. מחייך, צעיר לגילו ובוטח בעצמו.
נתן חייך אליו בידידות, אך סיני התעלם ממנו ומחיוכו והתיישב
קרוב לרובינשטיין, בכסא שהיה ברור, כי נשמר עבורו.
נתן נעלב אך הוא לא הספיק להפוך בדבר, כי רובינשטיין פתח
בדברים ודווקא בו.
נתן, פנה אליו רובינשטיין בטון צונן, מה שלומך הבוקר?
בסדר, גמגם מעט נתן, נבוך מתשומת הלב של בכירי החברה דווקא
בו.
יש בזה משהו חיובי לפתוח ישיבת סכום פרויקט בציון יום הולדתו,
חשב.
יופי, ציין רובינשטיין ביובש.
או אני רואה שכבר עשר ושתים-עשרה דקות, הביט רובינשטיין
בשעונו. בעוד כחמש דקות תגיע המשלחת היפנית, בואו ניגש יש
לענין מה דעתכם? שאל רובינשטיין את הנוכחים.
כולם, כולל נתן, הנהנו בחיוב, דבר שהעלה קצה חיוך על פניו של
ארי.
ובכן הענין הוא כזה נתן, הביט בו רובינשטיין, והשהה את מבטו
האפור על פניו של נתן, כאילו היה נתון בחלום כלשהו - הענין הוא
שאתה מפוטר.
נכון חברה? פנה רובינשטיין לנוכחים, אני צודק?
כל היושבים הנהנו בראשם לאות הסכמה. רובינשטיין חזר להביט
בנתן, מבטו עדיין הזוי. תראה נתן, הנתונים שהציג בפנינו ארי
בישיבת ההנהלה האחרונה, לא מספקים, בלשון המעטה, בנוסף אני
מבין שאתה לא עומד בלוח הזמנים שהוצב לפרויקט שלך. אין מה
לעשות, זה לא משאיר לי הרבה אפשרויות. רובינשטיין עצר לרגע
מניח לנתן לאמר דברים להגנתו, אך נתן החיוור הביט במנכ"ל מנסה
לעכל את הנאמר. שתיקתו דירבנה את רובינשטיין להמשיך בתוכחות,
כאילו הודה נתן בשתיקתו באשמה המותכת כלפיו. ואני מבין שרק
היום אתה חייב לחברה שמונה עשרה דקות. טוב, פנה לרובינשטיין
לאבי גנור מנהל כח אדם, תנכה לו את זה משכרו, מהפצויים לא משנה
מאיפה רק שלא יקח איתו הביתה את השמונה עשרה הדקות שלנו.
זהו אני צריך לגשת ליפאנים. רובינשטיין קם מכסא המנהלים המיוחד
שנשלח לו מהמרכז בקונטיקט, כורסת מנהלים  גבוהה בצבע שחור
עשויה עור צבי רך, או כפי שנקראה בפי המנהלים הזוטרים כורסת
מאה  האתיופים.
אה ועוד דבר, פנה לארי, תדאג שהוא יקבל את שעון החברה - זה
מהסוג של הכרום.
נתן התכווץ בכסאו. במעמדו ועם הוותק שלו בחברה הגיע לו שעון
בצפוי זהב. שעון בצפוי כרום קיבלו, בדרך כלל מהנדסים זמניים
שהגיעו לחברה דרך חברות כח אדם.
רובינשטיין המשיך לעמוד רגע נוסף, מהורהר. אבי, פנה למנהל
מחלקת כח אדם, אחרי שתגמור איתו את הסידורים תגיע לחדר הישיבות
ותצטרף אלינו.
הוא יצא מהחדר ואחריו, כמו שובל שקוף קל ואוורירי הלכו ארי
וסיני.
נתן ישב שם, גופו מוטה בעווית קלה כלפי היציאה, ממלמל בפיו
שלום רפה ליוצאים. הצרבת הידועה שהטרידה אותו כל חייו געשה
ועלתה מקרביו אל גרונו. הנימוס חייב אותו להגיד שלום למי שעוזב
את החדר - אז הוא מלמל שלום, אך הכאב שחרתה בו הצרבת מנע ממנו
לעמוד על רגליו.
אתה צריך עזרה לקום? שמע נתן את קולו של אבי גנור שעדיין ישב
בחדר,
והביט בנתן בדאגה מסוימת.
לא אני בסדר, ניסה נתן לשוות לקולו צליל של עסקים כרגיל. נתפס
לי
שריר בגב לפני יומיים. רצתי ששה קילומטר בים ועכשיו אני משלם
את המחיר, אתה יודע איך זה.
ששה קילומטר כל הכבוד, שיבח אבי את נתן בהתפעלות מעושה. בכמה
זמן עברת את המרחק?
אה אני חושב משהו כמו ארבעים דקות, אולי קצת יותר.
זה ממש ברמה אולימפית, חייך אבי בעוקצנות.
כן טוב אולי אני לא מדייק.
אולי, ענה אבי בטון נוזף.
נתן הביט בחברו לעבודה רגע ארוך. לך תזדיין חתיכת אפס מלקק תחת
שכמוך, רתחו המילים במוחו. למה בעצם לא להגיד אותם הוא הרי
בחוץ, זהו. ואבי, הכלב הצבוע הזה יכול לכשכש בזנב כמה שהוא
רוצה, אני לא חייב לו כלום, חשב נתן.
בוא נרד למשרד שלי נתן, אין לי זמן לפטפוטי קפה ועוגה זירז
אותו אבי, אני חייב להגיע לפגישה עם היפאנים.
כן בטח בטח אין זמן, ענה נתן בקול פייסני והלך בעקבות אבי
למשרדי מחלקת כח אדם.

משרדי מחלקת כח אדם ישבו בקומה התשיעית, מתחת למשרדי ההנהלה
הראשית. היו אלו משרדים מפוארים במיוחד. כשהגיעו למשרדו של אבי
התיישב נתן בכבדות על הכסא האפור, ואז הבחין בכורסת מאה
האתיופים של  אבי.
אוה אני רואה שגם אתה קבלת את כורסת מאה האתיופים, ציין נתן
בהתפעלות.
אה זה, חייך אבי. זאת לא כורסת מאה אתיופים, כזאת יש
לרובינשטיין. שלי נקראת כורסת מאתיים אתיופים.
אבל אני לא רואה שהיא יותר שחורה משל רובינשטיין.
אבי פרץ בצחוק קר.  נתן מה יהיה הסוף אתך? אתה לגמרי לא
בעינינים.
הכורסא נקראת כך לא בגלל הצבע השחור שלה, אלא בגלל שבמכתב
הוראות התחזוקה המצורף לכורסא, מודגש שיש לשמור עליה ולטפל בה
עקב עלותה הרבה לחברה.
נתן הינהן בראשו עדיין לא מבין. אז איפה הקשר לאתיופים?
בפרוספקט מצויין שמחירה שווה למשכורת שנתית ממוצעת של מאה
אתיופים, ציין אבי בעצבנות.
אז למה שלך נקראת כורסת מאתיים האתיופים?
נו למה? הגיון פשוט, כעס אבי. הכורסא שלי חדשה. העלויות של
הדברים האלה רק עולים ובאתיופיה המשכורת השנתית הממוצעת רק
יורדת, זה למה.
מי ערך את החישוב הזה? שאל נתן מופתע.
הבנתי שהמחלקה לריהוט משרדי בקונטיקט אחראית על החישובים האלה,
אבל מה זה משנה, מה אני אחראי על הכלכלה האתיופית, מצידי
שיחזרו לגור על העצים.
נתן משך בכתפיו, האמת שזה די הצחיק אותו כל הענין עם האתיופים,
אבל הצרבת בגופו קרעה את קרביו ובראשו החל לרוץ זמזום טורדני,
שדמה לזימזום מזגנים ישנים.
צלצול הטלפון, שעל שולחנו של אבי, העיר אותו מהרהוריו. אבי ענה
לטלפון מסתובב על כורסתו מצד לצד. הוא הניח את השפורפרת והביט
בנתן.
טוב תשמע ידידי, אין לי זמן לטפל בך עכשיו. אני אעביר אותך
לאיריס הפקידה שלי והיא תסגור אתך את העינינים.
אבל יש הרבה דברים שצריך לסדר לא? שאל נתן בקול נכאים. אתה
יודע, פיצויים אופציות וכל אלה.
היא יודעת הכל מיהר אבי לקום מהכורסא, היא יודעת יותר טוב ממני
תאמין לי, והיא חתיכה שווה, אתה יודע, קרץ אני בשובבות של
מילואימניק חרמן.
אתה בטוח?
בטח בטח, הכל בסדר. אבי טפח על שכמו של נתן. יהיה בסדר. תראה
שהכל יסתדר אמר, ונבלע בעומק מסדרון הפוליגל שיצרו מחיצות החלל
הפתוח.
טוב אז מה עכשיו חשב נתן. איריס, איריס, איריס, איריס.
הוא נשאר לשבת מספר דקות נוספות על הכסא האפור כשראשו הכבד
ריק ממחשבות. הזמזום בראשו הלך וגבר. לפתע ללא כל התראה מוקדמת
נפתח חלקו העליון של ראשו כאילו היה מכסה של קופסא. לעזאזל
רטן, עוד פעם קפץ המתג שפותח לי את מכסה הראש. נתן ניסה לסגור
אותו, אך לשווא. המכסה היה פתוח ולתוך ראשו של נתן החל לזרום
באיטיות כסא מאתיים האתיופים של אבי. לאט לאט נמתח הכסא והחל
להימרח על השולחן מכסה בשחור את הטפסים והחפצים היקרים שעל
שולחנו של אבי. זה נראה ממש כמו קרם השוקולד של עוגות יום
ההולדת של הילדים, חשב נתן בשמחה. הוא הושיט את אצבעו וליקק
מעט מהקרם.
הטעם היה מוזר. מעט מלוח, מעט מתקתק. בחילה קלה אחזה בו, אך
איזה רעב בלתי נשלט דרש ממנו לטעום מהנוזל השחור עוד ועוד.
עכשיו הגיעה הנוזל השחור למרגלות רגליו ואיים לעלות על כפות
רגליו.
נתן נתן שמע קול מרחוק. נתן הביט בקול הדובר ובאותו רגע קפץ
הנוזל השחור כמו נמר גמיש ופראי ישר לתוך ראשו, ורגע אחר-כך
שמע נתן את קליק הסגירה של מכסה ראשו.
נתן! מה אתה עושה על הכסא של אבי? הוא הביט בדמות הזועקת, מנסה
להבין את מצבו. הוא הביט סביבו, למבוכתו לא היתה קץ. הוא ישב
על כסאו של אבי, כסא העור השווה משכורת שנתית ממוצעת של מאתיים
אתיופים. מסביבו ברחבי המשרד היו פזורים ניירות שולחנו וחפציו
היקרים של אבי, כאילו רוח סערה עברה בתוך החדר.
תגיד לי אתה בסדר? צעקה איריס העוזרת של אבי.
נתן התקשה לענות. הוא התיישב על הרצפה והחל לאסוף את הניירת של
אבי.
תעזוב תעזוב אני אסדר את זה. צא מיד מהחדר  ותחכה לי במסדרון,
המשיכה לצעוק עליו.
איריס, מה קורה פה? נשמע קולה של בחורה נוספת.
מה אני אגיד לך יעל, אנשים מטורפים יש פה בחברה הזו.
אני מוצאת את האיש הזה, זה ששם עומד במסדרון ההוא המפוטר,
מסתובב סביב עצמו, כמו מוכה אמוק, על הכסא של אבי, מתנגש לו
בשולחן, בקירות, מעיף את הניירות לכל עבר.
תראי מה קרה לכסא, אמרה בחשש הבחורה שעזרה לאיריס לסדר את
המהומה בחדרו של הבוס - הוא נפגע בכמה מקומות.
אני לא מאמינה החווירה איריס. אבי ייטרף מזה. יו כל המחלקה
עכשיו בסיכון. את לא יודעת מה יקרה כאן.
למה? שאלה הבחורה בבהלה.
הכסא הזה עולה שלושים אלף דולר. מי שמקבל אותו מתחייב לשמור
עליו מכל משמר, ענתה איריס כשהיא מתנשפת ממאמץ והתרגשות.  אם
הכסא נשרט, יעל, אפילו טיפה, יורדים למנהל נקודות COMMITMENT,
שזה אסון לכל מנהל, אבל על אחת כמה וכמה לטיפוס כמו אבי, שלא
מכיר את המילה, כשלון.
אבל לעזאזל זה כסא, אמרה יעל בקול מתוח.
הכסא הזה גברת, אמרה איריס בכעס הוא טקס קבלה להנהלה הראשית.
הקטע פה זה לשמור על הכסא מכל משמר. מן סיפור כזה מופרע שנקרא
FIRM COMMITMENT.  הם מתחייבים לאבי, שהוא יתמנה למנהל בדרג
עולמי, והוא מתחייב להם לשמור על הכסא ועל עוד דבר "קטן",
גיחכה איריס. נזק כזה כמו שיש לנו פה, יעל,  יכול לגמור לאבי
את הקריירה כאן.
כולה כסא שנשרט קצת, מלמלה הבחורה.
רואים שאת חדשה, גנחה איריס, כשהתכופפה להרים קלסר זרוק
מהרצפה. זה לא מעניין ת'אמריקאים.
אמרת שאבי מחויב לעוד דבר "קטן", ואמרת את זה בציניות, ציינה
יעל.  
איריס חייכה. את קולטת דקויות יפה, אני אוהבת אנשים שקולטים
ניואנסים קטנים.
יעל חייכה בסיפוק, והמשיכה לאסוף את ניירות העבודה שהיו זרוקים
על הרצפה.
הדבר "הקטן", שאבי מתחייב אליו נקרא: TOTAL COM. קיצור של
טוטאל קומיטמנט. זה אומר שאבי מתחייב להם בגופו, בנפשו, באשתו,
בילדים שלו, בהכל. הוא מאותו רגע שייך לחברה, רכוש שלה.
אני לא מצליחה להבין את מה שאת אומרת, מילמלה יעל.
איריס הזדקפה ויישרה את גבה. גם לי קשה להבין את זה, וחלק ממה
שאני יודעת ניזון על שמועות. אבל אם לדוגמא, החברה אומרת לאבי
לקפוץ מהגג, כי זה האינטרס הכלכלי הטהור שלה, הוא מחוייב לעשות
את זה.
זה נשמע כמו מתוך סרט על המאפיה, אמרה איריס בפנים משתאות.
זה לא מאפיה, זה נקרא, בז'רגון של המנהלים:  THE  J.  BOND.
קיצור של: JUNGLE BOND.
זה חולני, פסקה יעל.
בעיני זה בעיקר עצוב, יישרה איריס את גבה.
מה עצוב בזה, הביטה בה יעל, זה חולני, חזרה על דבריה.
זה עצוב, כי אבי ומנהלים כמוהו, הם בעצם ישויות משוללי זכויות.
הם עבדים דה-לוקס, שחבל תליינים מזהב שתלוי על צווארם, מניע
אותם.
היום אני מתפטרת מהחברה הזו, אמרה יעל בכעס, אוספת את הניירות
האחרונים שהתגלגלו על רצפת החדר.
איריס משכה בכתפיה. שתתפטר. את מי זה בכלל מעניין, חשבה, אוספת
את שברי רסיסיו האחרונים של פסלון קריסטל יקר ערך.  
אתה חולה, שמע נתן את קולה, כשחלפה על פניו בדרך לשולחנה.
תגיע לפה, קראה לו קולה כעוס.  
נתן התיישב על כסא כחול מול איריס, כשזיעה קרה מבצבצת ממצחו.
תתבייש לך בן-אדם מבוגר שכמוך. אם הבן שלי היה עושה דבר כזה
הייתי מורידה לו בפרצוף סטירה כזאת ,שהיה זוכר אותה כל החיים.
אני מאד מצטער, מילמל נתן מעביר את ידיו במבוכה בשיערות ראשו
המאפיר .
מצטער זה לא מספיק ענתה איריס בכעס, ידיה אוחזות בזעם אצור את
השולחן המשרדי האפור. אתה פגמת את הכסא של אבי ועכשיו כולנו
נאכל אותה בגללך.
למה? מה הוא יעשה? שאל נתן בחשש.
זה לא ענינך. אבל תדע לך שעכשיו אני לא אראה את הבית ואת
הילדים לפחות שבועיים.
מה? שאל נתן בתדהמה.
כן. הוא יחזיק אותנו כאן כל יום עד אחת-עשרה בלילה. מהבוקר
משבע וחצי עד
אחת-עשרה בלילה, ולא נוכל להגיד לו כלום. והכל בגללך.
נתן הביט בברכיו שרעדו, ולא ידע מה להגיד.
תצטער תצטער חביבי, אבל ככה זה. עד שהוא לא יוכיח לבוסים שם
למעלה שהוא יעיל ומנצל את כח האדם שלו עד תום למען החברה, ועד
שבעצם הוא יידע שהוא לא עף מכאן אין לנו חיים. אתה מבין?
נתן לא הספיק להבין, כי מאחורי גבו הוא שמע את קולו המרוגז של
אבי.    
מה קורה איריס, למה יעל צלצלה אלי לחדר הישיבות, והוציאה אותי
מהישיבה עם היפאנים?
איריס הביטה באבי ואחר-כך בנתן. היא בלעה את רוקה, מתקשה לדבר.

נו, האיץ בה אבי מחכה לתשובה.
הכסא, אמרה איריס בלחש.
לא שמעתי אמר אבי, הבעת פניו מתקשה.
איריס כחכה בגרונה. הכסא אבי הכסא שלך. היא כחכחה בשנית -
נפגם, השלימה את המשפט בשקט.
מה את אומרת לי? שאל אבי בלחישה, שגרמה לנתן להתכווץ בכסאו.
איריס מחתה מספר אגלי זיעה ממצחה ומשכה בכתפיה, כמאשרת בתנועת
גוף זו את שאין לבטא פעם נוספת במילים.
איך זה קרה? שאל אבי, קולו מקפיא את זרימת הדם בגופו של נתן.
איריס השפילה את מבטה לעברו של נתן. מצאתי אותו מסתובב על הכסא
שלך כמו מטורף, נוסע איתו ברחבי המשרד, פוגע בשולחן, מעיף לכל
עבר נירות ודברים. מה אני אגיד לך.....
ובזאת סיימה איריס להעיד את עדותה הישרה והאמינה.
קומי, ניגש אבי לשולחנה של איריס.
מה?
קומי חתיכת מטומטמת, צרח עליה אבי. את לא מבינה עברית.
איריס קמה בבהלה, מפנה עצמה מפני זעמו של הבוס שלה.
אבי התיישב על כסאה של איריס, פניו הקשות מבהיקות באור הניאון
האטום שנשפך עליהן.
איפה ה- FILE  של מנהלי הצוותים? שאל בקול בקצרה.
תכנס ל-  FILE  שכתוב LOW MANAGEMENT  ושם תמצא קובל קול KOL.
אבי אני באמת לא....ניסה נתן בקול רפה.
 תסתום! היסה אבי גנור ראש מחלקת כח אדם את נתן בגסות. כל
מילה שתוסיף מיותרת.
אצבעות ידיו של אבי ריחפו על גבי מקלת המחשב, נעות בזריזות בין
עכבר המחשב למקלדת, מתיזות רשפי זעם בתנועתן המיומנת, הקרה.
רוב ההקשות התרכזו במקש ה- DELELTE .
זהו, נבח אבי לחלל הפתוח. עכשיו PRINT  וגמרנו איתך.
אצבעות ידיו של אבי טופפו על שולחן המשרד האפור באותו קצב בו
היקשו אצבעותיו על המקלדת שניות קודם לכן, בשעה שהמתין ליציאתו
של הדף מהמדפסת. על פניו שהבריקו באור הניאון הכחלחל התפשט
חיוך שהיה נראה לנתן כסדק צר ההולך ונפער, מגלה לעולם חשיכה
שחורה.
צמרמורת עברה בגופו. לרוע מזלו מיכסה ראשו עמד להיפתח בשנית.
המחשבה האיומה שאבי יוכל לראות שכסאו לא רק נפגם, אלא בעצם ישב
מרצון בתוך ראשו, גרמה לנתן חרדה קשה, והוא הידק את אצבע יד
ימין אל אזור רקתו, המקום בו שכן לחצן מכסה הראש. ככל שחיוכו
של אבי התפשט על פניו, וככל שהתארכה ההמתנה ליציאתו של הדף
מהמדפסת, כך הרגיש נתן שהוא עלול לאבד שליטה על מיכסה ראשו
והוא עלול לקפוץ ולהיפתח.
הוא הידק בכח את אצבעו לרקתו וסובב אותה, כך שהלחצן יתברג
פנימה אל ראשו.
אז אני מטורלל מה? שמע נתן את קולו של אבי. צליל זר ומתכתי
ליווה את דבריו, ונתן שהזיע על כסאו נאבק בכוחותיו האחרונים
לעצור את מכסה ראשו מלקפוץ.
לא לא, גמגם נתן, יש לי כאב ראש נוראי.
כן בטח. אתה חושב שאני אדיוט. אתה חושב שאין לי עיניים בגב?
אני יודע שיעל נמצאת מאחורי, ושאתה מסמן לה בידך שאני מטורלל.
לא לא באמת שלא, התחנן נתן.
לא משנה נתן, לא משנה מה שתגיד. אתה גמור, מחוסל.
הנה, שלף אבי בתנועת יד רחבה את הדף שנפלט מהמדפסת.
כאן, הצביע אבי באצבעו הארוכה, תחתום כאן למטה, וכאן בצד תחתום
בראשי תיבות.
מה זה? שאל נתן בקול רפה, יש פה רק את הפרטים שלי ו...  
לא לא, חייך אבי את חיוכו השחור אלו הם תנאי הפרישה שלך. יש פה
את פרטייך האישיים, משפט תודה, זהו. פצויים תקבל לפי חוק.
איפה האופציות? שאל נתן בקול רועד.
 אופציות? אופציות? צווח אבי. אתה רוצה אופציות, על מה? על זה
שהרסת כסא של שלושים אלף דולר. על זה שהרסת לי את הקריירה, את
החיים. השפלת אותי לפני האמריקאים. הרסת לי את ה - FIRM
COMMITMENT  שלי ואתה רוצה אופציות? תגיד תודה נתן, רכן אבי על
השולחן מקרב את פניו לפרצופו של נתן, שאני לא מועך אותך,
ומחייב אותך בפיצויים לי ולחברה.
אני יכול להזמין משטרה אתה יודע? ניגב אבי את שפתו התחתונה,
שרוק לבן ודביק הצטבר עליה - על חבלה ברכוש בזדון. יש לי
עדים.
עיניו החומות של אבי ריצדו מול עיניו הכבויות של נתן,  ונדמו
בתנועתן המהירה מצד לצד, כאצבעותיו הזריזות שהיכו על מקשי
המקלדת.
אבל מה עם האופציות? סינן נתן. הן שלי אתה לא יכול לקחת לי את
האופציות.
אני יכול גםיכול, התרווח אבי על כסאה של איריס. אני מנהל מחלקת
כח אדם, או בתרגום לאנגלית סגן נשיא אינפינינטל ישראל לעניני
כח אדם. אתה יודע, רכן אבי בשנית מנמיך את קולו, אפילו
רובינשטיין מפחד ממני. יש לי עליו כזה תיק. אבי פשט את ידיו
לצדדים מנסה להמחיש לנתן משהו בעל שיעור גודל משמעותי. אני
מנהל כח אדם תזכור את זה.
אבי נשען לאחור מתנשם בכבדות, פניו עדיין בוהקות וחיוכו תלוי
על פניו כחריץ מפותל.
תחתום נתן תחתום, ירה אבי את המילים. יללא קדימה נגמר, בלי
חוכמות.
אני לא חותם, לחש נתן, עיניו מושפלות. האופציות האלה הן שלי.
קרעתי את התחת שלי תשע שנים ארוכות וארורות בשבילהן.
אתה כמו איריס מה, קם אבי על רגליו בעצבנות. אתה לא מבין
שמדברים אליך בשפה שלך. אין לך אופציה, אלא לחתום, וגם אין לך
אופציות. אתה מבין? המילה אופציה אומרת בפרוש מה שזה, רק
אופציה.
נתן השפיל את ראשו, מנסה לשלוט בסערת הרגשות שגעשה בתוכו.
אם אני נותן לך לממש את האופציות שלך, האופציות שלי הולכות,
המשיך אבי בהסבריו, מנסה לשלוט בקולו.
מי יכסה את עלות הכסא הא? מישהו צריך להקריב למען החברה.
האמריקאים ירצו דם, ואם הדם לא יבוא ממך, אז הוא יבוא ממני.
במוקדם או במאוחר רובינשטיין ישים את היד המלוכלכת שלו
באופציות שלי וימצא משהו, כדי לא ממש אותן.
זה לא בסדר, מלמל נתן ראשו עדיין מורכן.
תבין נתן אני מנסה ללכת איתך בטוב, התנשם אבי בכבדות. תבין
בן-אדם, אופציות זה רק אופציה, זה לא מחייב, ומי שסוגר לעצמו
אופציות שילך קיבינימאט, הבנת?
אני לא חותם, זה לא חוקי, המשיך נתן להתעקש.
אבי חבט בעוצמה את כף ידו במצחו, והתחיל להסתובב סביב עצמו.
אני לא מאמין. אתה מפגר? צעק.  אין לא לחתום. יש כסא ועכשיו
אין כסא. יש אופציות ועכשיו אין אופציות. יש אמריקאים ויש
ישראלים. יש אדונים ויש כלבים ככה זה בחיים. תחתום, שאג.
נתן הרים את ראשו, היישיר מבטו לאבי ואמר בלחישה, ידו הרועדת
לוחצת בחוזקה על רקתו הימנית. אני לא חותם.
בעיניו של אבי ניצתה אש פראית, ופניו הבוהקות הפכו אפורות. הוא
הביט בנתן ובידו הרועדת על רקתו, ופלט נשימה ארוכה. או-קיי
גבר. אני תמיד האמנתי, שהתפקיד שלי בחיים זה להעניק משמעות
למקום שבו אין משמעות. עם משפט סתום זה נעלם אבי ברגע.
לאן אתה הולך? היפנה אחריו נתן את מבטו.
הוא הלך לחדר שלו, מלמלה איריס.
למה? שאל נתן, בקולו ניכר חשש.
אין לי מושג. אתה הוצאת אותו לגמרי מהכלים, מי יודע מתי זה
ייגמר.
איריס ונתן הביטו לכיוון חדרו של אבי, אך לא יכלו לראות את
המתרחש בפנים. התריסים הוונציאנים הכחולים-אפורים של חדרו היו
מוגפים, מסתירים את המתרחש בפנים.
לפתע הופיע אבי בפתח החדר, וחיוך רחב על פניו. ידיו היו צמודות
לגופו התמיר והחסון, שהצליח להסוות את ארבעים שנותיו. הוא חצה
את המרחק הקטן בין חדרו לכוך של איריס בפסיעות רחבות ונמרצות.

זהו, נעמד אבי לימינו של נתן.  באתי להעניק משמעות חדשה לחייך
נתן, ובעודו מחייך שלף אבי מכיס מכנסיו אקדח ארבעים וחמש
מילימטר כסוף, שהבהיק באור הניאון הכחלחל. הוא הצמיד את האקדח
לרקתו של נתן.
נו אז מי מטורלל עכשיו, אני או אתה? שאל אבי בחיוך רחב.
נתן העייף והמותש החל לבכות, וחפן את פניו בידיו.
שב זקוף, או שאני יורה בך, היתרה בו אבי. פעם אחת בחיים שלך
תהיה גבר.
אתה כזה סמרטוט נתן, כזה פתטי, שבא לי ממש למחוק אותך
מהפרטוקול.
נתן זקף את גוו, ובשארית כוחותיו נשען על מסעד הכסא.
יפה, ציין אבי בסיפוק וניפנה להביט סביבו.
תסגרי את הפה בהמה, צעק לפתע על איריס, שעמדה קרוב לנתן. מה
קרה? לא ראית אף פעם אקדח?
איריס ניסתה לענות, אך פחד תמיר שיתק אותה והמילים נתקעו
בגרונה.
לא נאה לך לענות לי מה, חתיכת כלבה. את יודעת שיש נשים שגומרות
על המקום כשהן רואות את האקדח שלי, צעק אבי. על המקום הן
גומרות, לא כמוך חתיכת זונה מיובשת.
איריס סגרה את פיה אט אט. היא החניקה את הדמעות שהצטברו
בגרונה, דמעות שאיימו לפרוץ החוצה בסערת רגשות וללא שליטה. היא
ידעה שאסור לה לבכות, שאסור לה לאבד שליטה.  
אני שונא נשים שהן לא נשים, את מבינה על מה אני מדבר, או שגם
את זה קשה לך לתפוס, שאג אבי.
איריס הינהנה בראשה לאות שהבינה, ואבי נרגע מעט.  
תזדקף, פקד אבי על נתן, שבינתיים חזר לכופף את גבו.
נתן הזדקף בשנית.
יפה, ציין אבי. אתה רואה בן-אדם גרמתי לך לזקוף את גבך פעמיים
תוך שתי דקות, מה אתה צריך להגיד לי על כך?
תודה, לחש נתן, מבטו מושפל לרצפה.
אני לא שומע, רעם קולו של אבי.
תודה, הגביר נתן את קולו.
אני עדיין לא שומע, צעק אבי.
תודה, שאג נתן ובכיו התגבר פעם נוספת.
עכשיו תראה לי בדיוק בדיוק איפה אתה שם את האצבע שלך, כדי
להראות לעולם שאני מטורלל.
נתן חיפש באצבע רועדת את הכפתור למכסה ראשו, וכיוון את אבי
במדויק למקום בו הוא נמצא.
כאן, לחש נתן.
מצוין, ציין אבי בסיפוק. הוא לחץ את קנה האקדח לראשו של נתן,
וסובב אותו על צירו מצד לצד.
אז מי מטורלל עכשיו? שאל אבי בצחוק רועם.
נתן לא השיב. שקט מופלא התפשט בגופו. אבי לחץ בדיוק על הכפתור
ובעוצמה כזו, שלא היה סכוי שהוא יקפוץ וישתחרר. מגעה הנחוש של
המתכת הצמודה לראשו, הישרה על נתן שלווה עמוקה. סוף כל סוף
בפעם הראשונה בחייו, הוא ידע שהוא בטוח, ששום דבר נורא או מביך
לא יכול לקרוא לו.  אין סכוי עכשיו שהוא יאבד שליטה על משהו,
לא רק על מכסה ראשו, אלא על כל דבר אחר. אבי גילה את הכפתור
המרכזי ששולט על כל המנגנונים שנתן נלחם כל חייו שיהיו בשליטה,
והפליא להדק אותו פנימה כך שלא יקפוץ.
נתן נשם לרווחה, וציין לעצמו שאחרי הכל אבי כנראה האיש הנכון
במקום הנכון, הוא באמת מבין בכח אדם. הוא חייך ונשם לרווחה פעם
נוספת. הוא לא שמע את הרעם העצום שפילח את חלל המחלקה. הוא גם
לא ראה את החור העצום שנפער במצחה של איריס. ראשו נפתח וכל
שהיה בפנים, כל מה שהוא נלחם שנים שלא יפרוץ החוצה, פרץ בזרם
דם אדום ובנתזי בשר, שהתפזרו ברחבי המחלקה.
גופו קרס על שולחנה של איריס, עיניו פקוחות לרווחה ועל פניו
חיוך קל של רווחה.
אז מי מטורלל עכשיו? צהל אבי, שהחל לשוטט ברחבי מחלקת כח האדם
שלו יורה למוות בחמישה עובדים נוספים.
אז מי מטורלל עכשיו? התיישב אבי על כסאו מכיל לקרבו את הכדור
האחרון שנותר במחסנית אקדחו.
שקט עמוק ירד על מחלקת כח אדם בחברת אינפיניטל ישראל.
רק קול טרטורו של שואב האבק הכבד, שאיבד את היד העדינה שמשכה
אותו, נשמע מתריס אל מול דממת המוות שכבשה את המקום.

פסגות


שריקות הכדורים פילחו את מרחביו הגולשים של רכס שומרוני
טיפוסי, שהיה עטור בבתים פרטיים מפוארים ואדומי גג. מידי פעם
נשמע קול נפץ של זגוגיות חלון, וזעקות בהלה מקוטעות היו מלוות
את קולות הנפץ, כהד מתגלגל.
עוד מעט יקראו לנו לעמדות התהפך עידן על גבו.
לא לא נראה לי, ענה לו טל חברו לחדר של עידן וחברו ליחידת
הצלפים.
עידן התגלגל על צידו, שולח חיוך לגלגני לעברו של טל. הלו
ורסצ'ה תתעורר, ירי מטורף בחוץ ואנחנו מאוננים כאן בחימום, מה
קרה לך התחרפנת?
טל רובינשטיין או ורסאצ'ה בפי חבריו ליחידה לא אהב להתווכח עם
עידן.
הוא לא אהב להתווכח באופן כללי ובטח לא עם אחד כמו עידן, שרגשי
הנחיתות שלו גררו אותו באופן קבוע לווכחנות מתישה על כל נושא
שבעולם.
עידן הביט בטל. הוא שנא את האדישות של הצפוני המלוקק אבל הוא
ידע, שוויכוח יפרוץ רק עם טל ירצה בזה.  שבועות שטל היה יכול
להיות אדיש להערות ולהתגרויות שלו, ולא פעם מצא עצמו עידן
מתווכח עם עצמו, רק כדי לפרוק קצת מלהט הווכחני שהיה שרוי בו.
אבל לפעמים ורסצ'ה היה מחליט,
בלי שום סיבה נראית לעין, לענות לו, ואז הם היו נכנסים
לוויכוחים שהיו מסתיימים בצרחות, בקללות ולפעמים גם במכות,
שהיו יותר האבקויות גופניות
על אחת המיטות, מאשר מכות רציניות.
טל הביט בנקודה נעלמה על הקיר מעבר לעידן, שהפך שקוף כמעט
לגמרי.
נו ורסצ'ה התגרה בו עידן, מנסה למשוך אותו לתוך אחד מריביהם
התגרניים,
מפחד לענות מה?
עידן נשמע פתטי, מעורר רחמים בנסיונותיו הנואשים למשוך אותו
לתוך הוויכוח.
ככל שעידן התייסר יותר וניסה לפתות אותו להיכנס לוויכוח, כך
נשאר  מבטו
האדיש מרוחק וקר.
אתם האשכזנים פשוט לא יודעים להלחם, אין לכם את זה, שמע טל את
קולו הרחוק של עידן.
ואתם השחורים, חשב טל לעצמו, מזל שאתם קיימים, אחרת היה צריך
להמציא אתכם. נחותים, תגרנים, חרוצים, שאפתניים.  טל צחק לעצמו
על המילה שאפתניים. הוא נזכר בדברים של אביו, שתמיד סיפר איך
הוא משבץ איזה שחור, עדיף עירקי כי הם הפרענקים הכי מוכשרים,
בתפקידים הכי קשים והכי כפויי טובה.  תן להם קצת מעמד, תן להם
להרגיש קצת חשובים והם שלך לכל החיים. יעבדו בשבילך אפילו
שמונה - עשרה שעות.
אז מה ורסצ'ה אתה חולם על חופשת הסקי שאבא הבטיח לך? שמע טל את
קולו המקניט של עידן.
טל ניעור מחלומו, התמתח על המטה והישיר מבט לעידן. לא אני מנסה
לחיות בשקט עם הטמטום שלך.
עידן קפץ כנשוך נחש על מיטתו, עובר לתנוחת ישיבה דרוכה. האות
ניתן. אחרי שבועות ארוכים של יובש.
הטמטום שלי מה? אולי של אחותך מה דעתך?
טל חייך חיוך קטן. קל מאד להוציא את עידן משלוותו והוא אהב
לעשות את זה.
מה אחותי קשורה לכל העסק הזה, יא אפס. אם יורים בחוץ זה לא
אומר שגם אנחנו יורים.  לנו יש פקודות ברורות:  צליפה בחארות
שמפגינים, שזורקים בקבוקי תבערה על המחסומים, מה לנו וליריות
מסביב.  טל קימר את גבו משנה מעט את תנוחת גופו, עובר למצב של
התקפה. חוץ מזה שעכשיו אין הפגנות בחוץ. עידן ידע שטל צודק.
הוא ידע שהצורך הכפייתי שלו להתווכח איתו בכל מחיר גורר אותו
לקרבות אבודים מראש. והוא יוצא תמיד המטומטם.
פקודות שמפקודות אתה תראה שיקראו לנו. ואחותך כן קשורה לעסק,
כי אני מת לזיין אותה, הה ורסצ'ה? סיים עידן את המשפט בטון
מתגרה.  טל גיחך לעצמו, כי באמת לא היה אכפת לו מאחותו או
שעידן יזיין אותה. הוא התכוון לענות, אך דפיקות עזות על דלת
חדרם קטעו את הוויכוח.
תפתחו קדימה תפתחו, נשמעו הצעקות.
אהה, צהל עידן וקפץ ממיטתו, כמי שנקרא לבמה של שעשועון טלויזיה
לזכות בכרטיס טיסה סביב העולם.
הוא פתח את הדלת ולחדר פרץ גבר בלבוש אזרחי, עיניו קרועות
לרווחה וכיפתו הסרוגה היתה שמוטה על לחיו.  שפמו העבה והבהיר
רטט מתחת לאפו, והוא ניסה בכח לכבוש את הרעד, שאחז בשפתיו
ובידיו עקב התרגשותו הרבה.
תגידו לי אתם בסדר? התנשף הגבר. מה אתם נועלים את הדלת, אתם
חיילים בשרות, ממתי חיילים נועלים על עצמם את הדלת?
טל, שעדיין ישב על מיטתו, הביט בגבר הנרגש והמפוחד וציין לעצמו
ניצחון נוסף
על עידן, שהתיישב על מיטתו מובס, פניו נפולות ומבטו זועם. טעם
הניצחון היה מתוק. הוא אהב את טקטיקת המוצר הנבחר, כפי שקרא
לה, שאימץ מול עידן. עיקרה של טקטיקה זו היה, לצאת לשוק רק שיש
ודאות מלאה לניצחון מתוק, כזה שייזכר טוב במשך השבועות הבאים
לשהייתם המשותפת.
אם המוצר שלך עומד לצאת מפס היצור בינוני תגנוז אותו, היה אביו
מציין בפניו את תפיסת עולמו. יש לי צוותים שעובדים חודשים על
פרוייקט,  אם הם מאחרים בפיתוח או שיש בעיות אחרות, שמורידות
את איכותו של המוצר - אין מוצר וגם אין יותר עבודה לצוות, היה
אביו מסיים את נאומו הקצר והחשוב לאורך המנה הראשונה, בדרך כלל
של ארוחת יום השישי. בינוניות שווה רפיסות ורפיסות צריך למחוק
מהפרוטוקול, היה אביו של טל מדגיש את דבריו, תזכור את זה
תמיד.
טל הביט בגבר שהתפרץ פנימה לחדרם. הוא עמד שם באמצע החדר מנסה
להרגיע את החרדה העצומה שאחזה בו. חולצת הבד המשובצת שלו
התנפנפה
מעל מכנסי הג'ינס המהוהות, שנקנו ככל הנראה באחד הדוכנים של
איזה שוק בירושלים. הציצית הצהבהבה, שהשתרבבה מפינות שונות של
גופו, הגבירה את עליבותו המגוחכת.
מוצר בינוני חשב לעצמו טל , בינוני ביותר. חבל שפתחנו לו את
הדלת.
עידן הביט בטל מחכה למוצא פיו. הוא קלט את מבטו המרוחק והקר,
מבט שאמר: אני לא מתכוון לעשות שום דבר, מצידי שימות העולם.
בוא תשב הציע עידן מקום לאיש הנרגש. אתה רוצה לשתות משהו חם?
קר?
האיש התיישב וסרב בנימוס להצעתו של עידן. הכל כשר כאן חייך
עידן חיוך עקום, אין לך מה לדאוג. האיש עדיין סרב בנימוס.
איזה יריות זה טרוף מה שקורה שם בחוץ, הביט האיש סביבו מנסה
ללקט אהדה וסימפטיה לעוצמת החרדה שעדיין היה נתון בה. יורים לי
על הבית, כמעט נהרגתי.
כן זה טרוף, ענה עידן מהנהן בראשו לחיזוק דבריו.
תגיד לי, פנה האיש לעידן בנימת דבריו מהולה חקרנות ותוכחה
כאחד, למה הדלת שלכם היתה נעולה?
טל קלט את הנימה, שכמו אמרה מסתירים משהו מלוכלך מה? והחליט
לספק את
הסחורה, כי הרגיש שיש לו מוצר שיימכר טוב.
אוננו ביחד הקדים טל את עידן, שהתכוון לענות ברצינות על שאלתו
של האיש.
הגבר שפרץ לחדר ועידן הביטו בטל. על פניו של הגבר הופיעה הבעת
הפתעה שחרוטים בה: הידיעה, הבושה והתוכחה.
על פניו של עידן התפשט מעין חיוך, מעט מבוהל, והוא הרגיש שפניו
נעשות חמות מעט יותר.
לא הבנתי את מה שאמרת הביט האיש בטל.
מה יש פה להבין. אוננו ביחד אתה מבין אוננות. הוא עשה לי ביד
ואני עשיתי לו ובגלל זה נעלנו את הדלת.
ידעתי, ציין לעצמו האיש בסיפוק, ידעתי.
עזוב אותו הוא סתם עובד עליך, אל תאמין לו, פנה עידן נרגש
לאיש. יש לנו פה ציוד בעשרות אלפים, הפקודות מחייבות אותנו
לנעול את הדלת.
לא יודע, העביר האיש את ידיו בזקנו העבות. משום מה נראה לי
שההוא אומר את האמת.
עזוב אותו, ורסצ'ה אף פעם לא אומר אמת.
שקרן כרוני? שאל האיש מביט בטל בענין הולך וגובר.
לא לא מה פתאום, הוא לא שקרן כרוני הוא פשוט עובר באמצע כזה.
עובר באמצע כזה, למה אתה מתכוון?
לא יודע בן-אדם. עזוב מה אתה מתרגש ממנו. הנה בוא תראה. עידן
כפף את גוו לכיוון הרצפה ושלף מתחת למיטתו ארגז ארוך. הוא פתח
את הארגז לרווחה.
וואו איזה כלי, התלהב האיש, מה זה?
זה רובה צלפים, ענה עידן בגאווה.
אה אתם מהצלפים? הבנתי, וזה ציוד יקר מה?
מאד, ענה עידן, שליטף את הכלי השחור, מוריד ממנו שאריות אבק,
שהצטברו עליו באזורים שונים.  
עיניו של האיש שוטטו בהתרגשות על פני הכלי המאורך, שהיה מונח
למרגלות רגליו. הוא הושיט את ידו ובקצה אצבעו נגע במתכת
השחורה, אצבעו מחליקה על פני הרובה מרפרפת, בוחנת, חשה ומלטפת
את קימורי המתכת הקרה.
זה יפהפה, לחש האיש, פשוט יצירת אומנות.
רק שלא יגמור לנו על הכלי, חשב טל לעצמו, משנה מעט את תנוחת
הישיבה על מיטתו.
זה עושה את העבודה טוב מה? הביט האיש בעיניים נוצצות סביבו,
מנסה לרכוש פעם נוספת אוהדים לרגשות ההתלהבות שגאו בו למראה
רובה הצלפים.
טל הביט בעניין בפניו של האיש. איזה בזבוז עם המתנחלים האלה,
חשב לעצמו. אם הוא היה מתלבש קצת יותר טוב, מוריד את הזקן ואת
השפם המכוער הזה הוא היה כנראה גבר יפהפה. כמות הגברים היפים
שהוא ראה בהתנחלויות היתה עצומה. בזבוז, ציין לעצמו. פיתוח
תרבותי לא יעיל.
זה עושה את העבודה מצויין השיב עידן מחווה בתנועותיו שהגיע
הזמן להיפרד
מהיפה ולהחזירו למקומו המוצנע מתחת למיטה.
אתם עושים עבודת קודש חברה, ציין האיש מניע את פלג גופו העליון
מעלה ומטה, כדי לתת תוקף לדבריו. עבודת קודש.
אז מאוננות עברנו לקודש, גיחך לעצמו טל, זה היה מהר.
מה קדוש בעבודה שלנו הגיב עידן בביטול. אנחנו חיילים בצה"ל,
לא למדנים באיזה ישיבה.
חביבי גם אני משרת בצה"ל, ענה האיש בכעס. עכשיו אני פה בהגמ"ר
ובסדיר שרתתי בשריון, במסגרת ההסדר.
נו ואתה מרגיש קדושה כל פעם כשאתה מתגייס למילואים? שאל עידן.
כל פעם, ענה האיש מחזק את דבריו בהבעות גוף נמרצות. כל פעם.
איך שאני
לוקח את הנשק ביד אני מרגיש תחושה של התעלות רוחנית.
מה אתה אומר ורסצ'ה אנחנו עושים פה עבודת קודש? שאל עידן לקולו
מתגנבת נימה של ליגלוג.
טל משך בכתפיו ועיווה מעט את פניו, כמי שהשיחה הזו אינה
מעניינת אותו כלל.
תגיד לי, פנה האיש לעידן, הוא גם מדבר לפעמים?
כשהוא רוצה, ענה עידן - אף פעם לא כשהוא צריך, רק כשהוא רוצה.
ואולי כבודו יחלוק עימנו מעט ממחשבותיו הנעלות, פנה האיש בנימת
דבור לעגנית לעברו של טל.
טל היישיר את מבטו אל האיש ונתקל במבטו הכחול. מבט יפה של איש
יפה.
הוא בלע את רוקו מציין לעצמו שהאיש הזה שווה תשובה.
אני חייל ענה טל, ואני ממלא פקודות לא יותר לא פחות. עיניו של
טל נלכדו בעיניו הכחולות של האיש. מבוכתו הלכה וגברה, אך זה
היה גם מעניין.
אז מה אתה מכונה? שאל הגבר המזוקן עיניו לא מרפות מעיניו של טל
- ננעלות
בתוכן מחפשות חודרות לתוך נשמתו, סורקות אותה ביסודיות מחפשות
אחרי דבר מה.
אני לא מכונה ענה טל באיטיות, מודד את דבריו, אני רוצח ברשיון
ואני נהנה מזה. חיוך התפשט על פניו כשראה שהגבר המזוקן נשאר
ללא מענה הולם.
הלהט בעיניו הכחולות הלך וכבה והוא הסיר את מבטו מטל.
אמרתי לך, גיחך עידן, אי אפשר איתו.
תשאל אותי, המשיך טל, עדיין מביט באיש המזוקן, מה אני רוצה
לעשות שאהיה גדול.
מה אתה רוצה לעשות שתהיה גדול שאל האיש? בחוסר התלהבות.
אני רוצה להיות רוצח אפוף בהדרת קודש.  אני מת להרגיש פעם
התעלות רוחנית.
להיות רוצח אפוף בהדרת קודש, חזר האיש על דבריו של טל. אני
מבין שאתה עושה ממני צחוק.
לא, ענה טל בפשטות, אני מדבר ברצינות.
האיש המזוקן הישהה את מבטו על טל מספר רגעים. הנשמה שלך באה
ממקום כל-כך נמוך ילד, שלא נראה לי שאי פעם תחווה התעלות
רוחנית, מזל שאתה יהודי אחרת אלוהים ישמור. האיש המזוקן הביט
בטל במבט מיוסר.
אז עכשיו אתה לועג לי? חייך טל לעברו של האיש.
איזה חטא רובץ עליך הרהר האיש בקול. מתעלם מהערתו של טל. תגיד
לי ורסצ'ה, מאיפה השם הזה?
עידן רצה לענות ולספר לאיש המזוקן את השתלשלותו של הכינוי
ורסאצ'ה ביחידת הצלפים, אך טל הקדים אותו.
זה על שם סבא שלי. אמר טל בטבעיות.
אה שם מעניין, לא ממש שם יהודי. עידן השתדל לא להביט בטל, כדי
שלא לפרוץ
בצחוק פראי והעסיק את עצמו בשפור הפק"ל האישי שלו.
סבא שלי היה דוד של אחיו של האפיפיור, המשיך טל פניו נשארות
חתומות.
עידן פלט גניחה שהבליעה צחוק רועם ומתגלגל.
איזה אפיפיור? שאל האיש המזוקן.
ההוא מרומא, שהיה לו ענין עם היהודים. ענה טל תשובה בלתי
מחייבת.
ידידי הצעיר חייך המזוקן, כל האפיפיורים הם מרומא ולכולם היה
ויהיה ענין עם היהודים.
לא לא, זה היה לו ענין במיוחד, התעקש טל לדייק בפרטים.
אתה מתכוון לפיוס ה- 12 ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן מלחמת
העולם השניה, השלים האיש המזוקן את התשבץ שטל התקשה למלא.
זהו, קרא טל קריאת סיפוק, זהו בדיוק פיו.... משהו.
נו זהו ורסאצ'ה, טפח המתנחל המזוקן על רגלו, זה מסביר הכל.
לשמוע את השם ורסאצ'ה יוצא בטבעיות מפיו של האיש המזוקן היה
יותר מדי עבור עידן, הוא תפס את בטנו ובשאגות צחוק חנוקות גרר
את עצמו מחוץ לחדר.
בחוץ עדיין שרקו הכדורים, אך עידן סגר אחריו את הדלת, מרוקן
עצמו מגלי הצחוק שגאו בתוכו.
לאן הוא הלך? התפלא האיש המזוקן, מסוכן בחוץ.
אין לי מושג ענה טל. אולי הוא הרגיש שבפנים מסוכן יותר.
אתם צמד חמד שניכם, אמר האיש, צמד חמד, אני כבר הבחנתי בזה ולי
יש עין לדברים.
יש לך עיניים יפות מאד, אמר טל וחייך חיוך דק, כשקלט את מבוכתו
הרבה של האיש.
אבל באמת ורסאצ'ה זאת הסיבה שיש לך נשמה כל-כך נמוכה, ניסה
האיש להיחלץ ממבוכתו על ידי חזרה לנושא הדיון המרכזי - קשריו
המשפחתיים של טל.
רגע רק בגלל שסבא שלי היה דוד של האח של האפיפיור, יש לי נשמה
נמוכה? בטח, ענה המתנחל ברצינות רבה. החלק הנוצרי של המשפחה
שלך מייצר אנרגיות נמוכות שמפריעות לנשמה שלך להתרומם ולעלות
לרמות גבוהות יותר, מה שמטמא את הנשמה היהודית שלך.
זו תאוריה מענינת חשב לעצמו טל שבאמת היה נצר למשפחת הגאון
מוילנה.
דווקא אין לי בעיה להתרומם, ענה טל וחייך לעבר האיש המזוקן,
רושם לעצמו נצחון נוסף למראה פניו המתאדמות של האיש, תופעה שטל
מאד רצה לדעת את סיבותיה.
חיוכו הלגלגני של טל והערתו המביכה, דרבנו את האיש המזוקן
להמשיך ולהסביר לטל את מקור רצחנותו ואהבתו לכך.
תבין ילד הכל קשור בהכל. כל העולם הזה הוא גשר צר מאד, פרוזדור
אל העיקר. בגלל זה על יהודי אמיתי לטהר את עצמו יום יום
בתפילות, בלימוד תורה, במקווה, במצוות.
אם היית עושה משהו מהדברים האלה המשיך המתנחל בדבריו הנרגשים,
אפילו קורא פרק תהילים אחד כל יום, היית הופך לאדם טוב יותר,
לאדם טהור יותר, ליהודי, לאדם.
מחשבותיו של טל, שהתחיל מעט להשתעמם מהרצאתו של האיש המלומד
התחילו לנדוד לעבר מרחביה המושלגים והלבנים של אוסטריה. לשם
תיכנן אבא שלו לקחת אותו בשבוע הבא - שבוע הרגילה שלו. טל אהב
לתכנן את מסעות הסקי המשותפים שלו ושל אביו. זה היה הזמן
היחידי שאביו היה שלו באופן בלעדי.
אתה איתי? שאל האיש המזוקן את טל, עדיין להוט לספר לו על מקור
אישיותו הקלוקלת.
כן אני איתך, ענה טל מהורהר.
לי יש את אותה בעיה כמו שלך יש, המשיך האיש המזוקן.
לך?  גם לך יש שורשים נוצרים במשפחה, ניעור טל מהרהוריו.
לא לא חס  וחלילה, השם ישמור. יש לי בעיה עם אנרגיות נמוכות
שמקיפות אותי ומסכנות אותי יום יום שעה שעה.
למה אתה מתכוון?
לבני דודנו בני ישמעאל כמובן.
מה הבעיה עם האנרגיות שלהם?
נמוכות, נמוכות מאד. חיות דו-רגליות. תדע לך, אלה לא בני -
אדם. זאת אומרת  הם כן אבל הם לא.
אני לא מבין, התרעם טל, הם בני אדם או שהם לא בני אדם?
הם בני אדם, אבל עם נשמה נחותה מאד - מקור טומאה גדול, ענה
המתנחל. ים של טומאה מקיף אותנו ידידי הצעיר ואני, שגר כאן,
צריך להיטהר יום יום, להתפלל לאדושם ולהיטהר בתפילות ובמצוות.
טל פיהק, אבל האיש המזוקן, שידע שאין מקריות בעולם, הבין שהנה
לפניו עוד נפש תועה שעליו להציל.
הוא ראה את פיהוקו של טל, אך החליטה להתעלם ממנו.
אבל למרות שאני מתפלל יום יום המשיך, ולמרות שאני מקיים מצוות
השם ומשתדל לדייק ולדקדק אני נשאר חוטא, חוטא גדול.
עיניו של טל שהיו מעט עצומות, נפקחו לרווחה. זה נשמע מעניין,
חשב לעצמו.
במה יכול הצדיק המזוקן והיפה הזה כבר לחטוא?
אתה אוהב לראות סרטים כחולים, אמר טל בהתגרות.
האיש  המזוקן הביט בו רגע ארוך. לא לא ילד את זה אתה אוהב
לראות.
נכון, ענה טל בטבעיות. אני מת על סרטים כחולים, בעיקר על
אורגיות דו מיניות רבות משתתפים.
בעיניו של האיש המזוקן ניצת אותו זיק כחול שנעל את מבטו בזה של
טל.
מעניין חשב לעצמו טל בנינוחות, איך שמדברים עם האיש הזה על מין
הוא מיד נדלק. העיניים שלו מתחילות לבעור באור הכחול היפה
שלהם.  וולא זה חוטא גדול חשב טל בציפיה דרוכה, מתפלל בליבו
שעידן לא יכנס פתאום וישבור את המתח העצום שעלה וגאה בחדר.
אני חוטא גדול, הביט האיש המזוקן בעיניו של טל, במבט חודר ולא
בגלל שאני אוהב אורגיות דו מיניות רבות משתתפים, את זה אני
משאיר לך, אלא בגלל שאני לא מקיים את מצוותו של השם - מצוות
עמלק.
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, התחיל האיש
המזוקן לצטט הפסוקים מספר דברים, בקול רועם רווי פאתוס.
אה זה הסיר, טל את עיניו באכזבה גלויה מעיניו של האיש המזוקן.
אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, המשיך המתנחל בלהט,
ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוהים: והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל
אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלוהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את
זכר עמלק מתחת השמים ולא תשכח".
זה נראה לך דבר של מה בכך? שאל האיש המזוקן את טל, עיניו
בוערות באש מוזרה.
זה נראה לטל משעמם. מה דין עמלק כדין אורגיה דו-מינית רבת
משתתפים, האם בכלל ניתן להשוות ביניהם.  עמלק זה של התנ"ך,
והתנ"ך אף פעם לא עורר את טל, להיפך ברוב שיעורי התנ"ך הוא
שוטט באינטרנט, באמצעות הסלולארי שלו.
עדיין לא הבנתי מה החטא הגדול שלך, פיהק טל פעם נוספת, שהתחיל
בינתיים
לשחק באחד המשחקים של הטלפון הסלולרי שלו.
העמלק מסביבנו עדיין קיים, משריץ ומתרבה, נעמד האיש המזוקן על
רגליו, מנסה למשוך את תשומת ליבו של טל לדבריו הבוערים. כמו
שמשה נכשל ברגע של חולשה אנושית, כך אני נכשל יום יום.    כל
בוקר אני פותח את חלון חדר השינה שלי ושומע את קולות העמלק
שבעמק ובהר שמולי. קולות של ילדים, קולות של נשים, קולות כבשים
קולות של טומאה, קולות שמגיעים אלי כהד אכזר שהולם בי וזועק:
חוטא חוטא חוטא.  קום והשמד את העמלק, קום אל תירא ועשית לו
כאשר עשית לסיחון מלך האמרי, אשר יושב בחשבון, זועק הקול, ואני
עומד ודמעות זולגות מעיני על עוד יום של חטא, שאצטרך לעבור
לבדי.
תגיד כל החברים שלך חושבים כמוך? שאל טל בדאגה מסוימת.
חלקם ואולי רובם. ענה האיש המזוקן, כשהוא מחליק את זקנו
השופע.
אני רק רוצה להבין משהו, קימר טל את גבו, מחלץ את אבריו
מהישיבה הלא נוחה על מיטתו הצבאית. הערבים הם העמלק לזה אתה
מתכוון?
כן בהחלט, הפלשתינאים הם נצר לשבטי העמלק.
אז מה אתה רוצה להשמיד אותם?  מה אתה עושה צחוק? גיחך טל.
אני נראה לך צוחק שאל האיש בעיניו בוער מבט כחול וקר.
טל הביט בו ותחושה של אי נוחות עברה בגופו.
לא אתה נראה לי רציני בהחלט, ענה טל. אם נגיד את זה במילים
פשוטות אתה בעצם מדבר על "טיהור אתני".
אתה תפסיק לדבר שטויות, כעס האיש המזוקן, אני עוד אחשוב שיש לי
עסק עם שמאלני מסריח, שבינינו גם הם עמלק, אבל עמלק מוסווה לכן
הם כל-כך מסוכנים. אני מדבר איתך על מצווה, רעם קולו של האיש,
אני מדבר אתך על שליחות קדושה.
תקרא לזה איך שתקרא לזה התמתח טל ויישר את גבו, פעם נוספת, זה
מה שקוראים בשפה של היום: טיהור אתני.
המונח הזה תופס בשאר העולם, אצל הגויים, אני מתפלא עליך, נזף
המתנחל בטל. אין דין ישראל כדין שאר העולם, סיכם המתנחל את
דבריו והתיישב על מיטתו של עידן.
שיהיה, הגיב טל בבטול. הוויכוח התחיל להעיק עליו. מזל שאנחנו
חיים במאה העשרים ואחת, חשב, למי יש כח לרצוח כל כך הרבה בני
אדם ואיפה עידן לעזאזל. האיש המזוקן קם לפתע ממיטתו של עידן,
חצה את החדר בפסיעה
והתיישב על יד טל, נצמד אליו. אתה חושב שאני מטורף מה? שאל
האיש המזוקן את טל, הבל פיו עוטף את פניו הצעירות.
טל המופתע הפנה את ראשו מהאיש המזוקן לעבר החלון הקטן. ריחות
פיו של האיש גרמו לו לבחילה קלה. הוא הביט רגע בעננים האפורים
שחלפו מעל הישוב והסתובב מיישיר מבט לאיש המזוקן.
אני לא חושב שאתה משוגע. ואין לי ספק שאתה חוטא יום יום. טל
נעל את מבטו בעיניו של האיש המזוקן יורד עמוק במדרגות נשמתו אל
חלליה הסמויים.
האיש המזוקן לא התנגד ואיפשר לטל להביט עמוק פנימה לתוכו ככל
שחפץ.
אני יודע מה שאתה רואה, אבל הכל מחשבות, ורסאצ'ה.  קשה לשלוט
על מחשבות, מי כמוך יודע, דיבר האיש המזוקן בלחש, בולע את
רוקו. רגלו נגעה קלות ברגלו של טל. יום יבוא ואני אמלא את
מצוות השם במלואה ואז אכפר על כל מחשבה מיותרת שחשבתי.
טל קם ממיטתו ופנה לעבר החלון. שקט אטום שרר בכל. היריות
פסקו.
חבל שיש לך זקן וכל-כך הרבה כיסוי על הפנים, הביט טל באיש,
פניו חיוורות. אם היית קצת משקיע בעצמך היית יכול להיות בחור
מבוקש מאד באורגיות דו מיניות רבות משתתפים, תאמין לי.
האיש המזוקן הביט בטל ועל פניו  התפשט חיוך רחב של סיפוק.
הוא אוהב את המחמאה, הבנזונה, חשב טל. קודש מה קודש, כולם
רוצים בסופו של דבר להיות יפים ונאהבים.
הם הביטו אחד בשני רגע אחד נוסף ואז קם האיש המזוקן על רגליו.
שמחתי להכיר אותך ורסאצ'ה, הושיט האיש את ידו.
טל נשאר לעמוד גבו לחלון, ידיו משולבות על חזהו. אם תרצה תבוא
לבקר, אולי
אני אוכל לעזור לך באיזושהי דרך לעבור את ימי החטא שלך, ולא
תשאר לגמרי לבד ואומלל.
אתה בסדר ורסאצ'ה, חייך המתנחל. ספור מסובך אבל בסדר הדגיש
האיש המזוקן את דבריו, כשהוא קם ממיטתו של טל. להתראות חביבי,
דרך אגב קוראים לי אבי.
טל נשאר לעמוד, פניו מביטות בבתים שעל ההר מולו.
מידת גופו הבינונית איפשרה לאור האפור לחדור דרך חלקיו
העליונים של החלון. מאירה באור צהריים חורפי את החדר הלבן
והריק. השקט מסביב היה מוזר, כמעט מלאכותי, כאילו ניכפה על ידי
במאי עלום עד לצילום הסצינה הבאה. עצי האלון שעיטרו את ההר
שממול זעו חרישית ברוח הקרירה שבאה ממערב. ריח של  גשם עמד
באוויר.
השקט המבורך נקטע באחת.  עידן פרץ לחדר, מטיח את הדלת בקיר.
כוס אוחטוק איזה סירחון,  תפתח ת'חלון ויללא תתלבש. יש אתראה
להפגנות. עוד חמש דקות יש תדריך עם הקמב"ץ, קדימה זוז.
טל הסתובב לאיטו מביט בעידן הנמרץ, שהתלבש במהירות והחל לארגן
את הפק"ל האישי שלו ואת הנשק.
נו ורסאצ'ה תתחיל לזוז. הקמב"ץ החדש הזה משוגע, הוא מסוגל
לתקוע לך את הרגילה.
לפתע נדם עידן, שעיניו צדו את הבליטה שמתחה את קידמת מכנסי
ההתעמלות של טל. הוא הביט רגע נוסף, גיחך לעצמו וחזר לעסוק
במרץ בהכנות לקראת היציאה לקרב.
אתה צריך להתארגן על עצמך ורסאצ'ה, זה יום קרב. גם אבא שלך לא
יוכל לעזור לך אם תאחר, תאמין לי.
טל הביט בעידן, שתיפקד במרץ ובדייקנות וחייך חיוך דק.  אני
יכול לאחר גם עשר דקות עידן ואף אחד לא ייגע בי.
יללא אתה כזה בטוח בעצמך, שזה ממש מגעיל.
מגעיל מה מגעיל, אבל שסגן הרמטכ"ל הוא החבר הכי טוב  של אבא
שלך, והוא מחפש אצלו עבודה לאחר השחרור, אני יכול לאחר ב עשר
דקות ביום קרב, הבנת את זה ברוך?
מדינה של אשכנזים חארות, צבא של חארות, רטן עידן בכעס ויצא
בטריקת דלת מהחדר, מושך אחריו שובל של קללות וטרוניות.
יש דרג ויש זרג, הירהר עידן בעודו מתלבש בנינוחות,, וזה מה
שעושה את החיים כאן לכל כך מעניינים.

שקט נעים אפף את מרחבי ההר ורוח קרירה, שנשבה ממערב, היכתה
קלות בפניהם של טל ועידן, מלטפת מחליקה על קימורי פניהם, צורבת
את עיניהם בקרירותה - גורמת להן לדמוע.
יופי של עמדה תפסנו ציין עידן בסיפוק. תסתכל יש לנו תצפית מלאה
על כל אל-בירה, ואנחנו תופסים בזווית הזאת כל הפגנה שתתפתח
ברחובות הראשיים.
טל לא ענה, רובהו היה מופנה לעבר סמטאות העיר. הוא שוטט עם
כוונת הצלפים שלו על פני הרחובות הצרים, העמוסים במכוניות
ישנות.  סקר את דוכני הרוכלים, שניראו ריקים למחצה. הוא נכנס
אל חדרי הבתים, אל המרפסות, אל חדרי האמבטיה והשרותים, מביט
מסוקרן במחזה האנושי שהתגלגל למרגלותיו. מבעד לכוונת הצלפים
הזכירו לו רחובותיה הצרים של אל בירה, על רחובותיה השוקקים
חיים, את מרכז תל-אביב. מעניין חשב לעצמו טל, כשמורידים את
ספור הרקע אפשר לבנות סיפור חדש לגמרי. אולי אני עכשיו צופה
בביירות, או שאולי אני צופה בעיר התחתית של חיפה, או בפרברי
דמשק, זה ממש מדליק.
מחשבותיו נקטעו באחת, כשקול נפץ עז החריד את שלוותו של האזור.
טל המופתע קפץ על ברכיו. בן זונה, צרח, אתה לא יכול להגיד מילה
לפני שאתה יורה? מה קרה לך?
עידן חייך בחצי פה, עיניו שקועות עמוק בכוונת הרובה.
אתה בכלל בן זונה גדול אתה יודע, המשיך טל לזעום.
תראה תראה את המנייאקים האלה, התעלם עידן מזעמו של טל, איזה
אבנים שרמוטות. ותראה איזו התלהבות, לא הייתי נותן לחארות האלה
יותר מאחת עשרה שתים עשרה בגיל. אני לא מאמין, התלהב עידן,
תראה איך הם זורקים ת'אבנים, כאילו הם נלחמים על אמא שלהם. הוא
שיחרר יריה נוספת.  וואלה פגעתי בו בבן-זונה. אך איזה יופי,
זיינתי את האמאמא שלו, נראה לי שזה פגע בו מתחת לקו המתניים.
תראה תראה איך הם בורחים כמו זבובים. בטח הם ירצו לפנות אותו -
אבל עם עידן חסון לא משחקים משחקים.
יריה נוספת פילחה את האוויר ועידן דפק על הרובה לאות סיפוק.
זהו.
למה אני בן-זונה? שאל אחרי שהתפנה מהירי, עיניו עדיין נטועות
בכוונת הרובה.
לאן נעלמת לי כשהמתנחל הזה היה בחדר?
סתם התפוצצתי מצחוק, ולא רציתי להרוס לך את המתיחה.
אז למה לא חזרת מיד אחרי שנרגעת?
אני יודע? לקח לי קצת זמן להרגע, ואתה יודע מפה לשם מצאתי את
עצמי פתאום בתוך עמדת הירי של הגולנצ'יקים.
ככה אתה הולך? שאל טל. אולי גם אני רציתי לבוא ולשבת עם
הגולנצ'יקים. בטח שתית אתם קפה וצחוקים..
איזה צחוקים, מה צחוקים, הם ירו כמו משוגעים, טחנו את הבתים של
אל-בירה.
חוץ מזה היה נראה לי שיש לך כימיה עם ההוא, המתנחל הזה.
אתה רוצה להגיד בזה משהו? שאל טל בנימה מתגוננת.
שום דבר, תגיד לי מה אתה עושה ענין מכל דבר. לאן הלכתי, מה
עשיתי. תגיד לי אתה חושב באמת שאני חייב לך דין וחשבון, מה אתה
חברה שלי? כוס-אמק טל נשבר לי הזין ממך.
טל שתק. הוא המשיך לסרוק את רחובותיה וחצרותיה של אל-בירה.
אצבעות ידיו מזיעות על ההדק הנצור. זעם עצור מילא את גופו ורק
ליטופה של הרוח צינן מעט את רוחו.
אתה יודע שאני שונא שאתה הולך ועוזב אותי לבד, ככה סתם בלי
להגיד.
די נמאס לי שמע טל את עידן זורק את רובהו לצד. כל פעם אותו
סיפור. אני הולך לאן שהוא להתאוורר, או אני לא יודע מה, ואתה
מתבכיין לי כמו נקבה. אתה יודע מה טל שיקרתי לך הפעם, לא הייתי
עם הגולנצ'יקים.
טל לא ענה הוא המשיך לנוע עם רובהו על פני מרחביה של אל בירה,
מנסה לשלוט בידיו המזיעות.
אתה שומע אותי טל, חזר עידן על דבריו שקרתי לך. הלכתי למ"פ
וביקשתי ממנו העברה לצוות אחר, יותר נכון בקשתי ממנו שיפרקו
אותנו כצוות.
תראה מה מצאתי, התעלם טל מדבריו של עידן, איזה יופי, יש שמה
חצר קטנה וילד בן חמש לדעתי, משחק שם עם הצעצועים שלו - כמה
נפלא.
טל שמעת מה אמרתי לך, התרגז עידן על התעלמותו של טל מדבריו,
בקשתי העברה ממך. טל המשיך להתעלם מדבריו של עידן, מרכז את
מבטו במראה שנגלה לו מבעד לכוונת רובהו.
תרים כוונת על הילד עידן, אני אומר לך אתה חייב לראות איזה
מאמי.
טל קיבינימאט, אולי תתייחס למה שמדברים אליך.
קודם תעשה מה שבקשתי ממך, ענה טל בשפתיים חשוקות, אחרי זה נראה
הלאה.
בחוסר חשק מופגן הרים עידן את רובהו, מתכוונן לעבר החצר הקטנה
בה שיחק הילד. הנה אני נמצא על החצר ורואה את הילד שלך בסדר?
יותר מבסדר, ענה טל חרישית. עכשיו תשמע מה יש לי להגיד לך.
אתה רואה את הילד הזה?
כן נו אמרתי לך שאני עליו.
יופי, ענה טל קצרות.
עכשיו תחזור בך ממה שאמרת לי, או שאני מפוצץ לילד הזה את המח.
יללא תפסיק לזיין את המח. נו די כבר לא נמאסו עליך כל ההצגות
האלה כל פעם מחדש.
קליק מתכתי קר נשמע באוויר העמדה. שיחררתי את הניצרה עידן, לחש
טל, אם אתה לא אומר לי שאתה מבטל את ההעברה שלך, אני גומר את
הילד הזה.
אתה לא נורמלי מה אשם הילד הזה? הביט עידן בטל פניו מתוחות.
זה עליך עידן, אם הילד הזה ימות זה עליך.
לא אני לוחץ על ההדק, ענה עידן ליבו הולם בחוזקה.
אתה אולי לא לוחץ על ההדק, אבל החלטה שלך תגרום או לא תגרום
ללחיצה על ההדק.
עידן ניסה לשלוח את ידו כדי להסיט את רובהו של טל ממטרתו
הקטנה.
שלא תעיז אפילו לחשוב על זה. תזוזה אחת של היד שלך וההדק
סחוט.
אי אפשר להרוג כך סתם ילד, התנשף עידן.
למה לא, כבר היו דברים מעולם, ענה טל בשלווה.
אבל ראבק זה כולה ילד בן חמש, התחנן עידן.  
תחזור בך ותגיד לי שאתה לא עוזב אותי, צרח טל בלחישה.
עידן הצמיד את עיניו לכוונת רובהו ושתק.
או. קי. עידן אתה היום רצחת ילד בישראל.
קול ירי בודד שנשמע כהד מתגלגל ברחבי ההר, נישא על כנפי הרוח
המערבית, מתפזר לאלפי רסיסים על כתפו של ההר האטום. ילד בן חמש
ששיחק בצעצועיו עף מספר מטרים קדימה ונחבט בקיר ביתו, בראשו
נפער חור נקי שמעט דם ניגר משוליו.
שקט עמוק ירד על ההר ממנו נורתה היריה. שני החיילים בעמדת
הצליפה הביטו על הילד בדממה. עיניהם היו קרועות לרווחה בלי
יכולת לנתק עצמן מכוונת רוביהם. הרוח הקרירה התגברה מביאה עימה
ריחות בשורה של גשם קרוב. אי משם נשמעו פעיות כבשים רכות,
שנחתכו על ידי סירנות של אמבולנסים, שדהרו ברחובות אל- בירה.
לפתע נעתקה נשימתם של החיילים והתרגשות עזה אחזה בהם.
תראה ורסאצ'ה תראה, צעק עידן, אלפי פרפרים כתומים מתעופפים מעל
הילד,
מאיפה הם באו? זה מדהים.
טל הביט באלפי הפרפרים שריחפו להם מעל הילד וחצר ביתו, יוצרים
מערבולת כתומה ורוטטת של חיים ויופי. הוא חייך לעצמו. זהו, הכל
הסתדר. אם עידן קורא לי ורסאצ'ה הכל נשאר כמו שהיה. איך אבא
אמר, תן להם להרגיש שהם חשובים והם שלך.
הפרפרים התפזרו לאיטם  נפוצים עם הרוח לארבע רוחות השמים.
הילד כבר לא נראה בחצר, רק צעצועיו נשארו במקומם.
דווקא היה ילד חמוד הפטיר עידן בשקט. שיחק נורא יפה בצעצועים
שלו.

זהו עוד כמה דקות הנקניקיות מוכנות, ותאמין לי עידן הם מה זה
טובות,
זה מהקצב של אמא שלי.
אתה יודע שאני לא אוכל מהן, גנח עידן, ששכב על מיטתט מכווץ
בתנוחה עוברית.
תרד כבר מהקטע של הכשרות הה, תגדל כבר, נזף טל בעידן בנימה
מחויכת. זה חזיר כשר למהדרין למה אתה מבאס אותו, הוא אשם שהוא
גדל כחזיר. מצב רוחו של טל היה בשמים והוא שרק לעצמו שירים
נבחרים של הגבעתרון.
תגיד לי מה יש לך מהשיר הזה שאל עידן בכעס זה עולה לי על
העצבים.
מה אתה מקטר, אני מת על הגבעתרון. ים השיבולים שמסביב פיזם
עידן מזיז מצד לצד את הנקניקיות ששחו להם במים הרותחים, עם להב
הסכין של אולרו השוויצרי.
לפתע נשמעו נקישות חזקות בדלת. עידן בחייאת תפתח את הדלת.
אני לא יכול, גנח עידן.
טל הביט בו ממרומי גובהו הממוצע. הוא סקר את גופו של חברו,
ששכב
מכווץ בתנוחה עוברית, גופו התמיר והרחב מצטמצם
לשליש אורכה של מיטתו.
נו הביט בו עידן בכאב, אין לי כח לפתוח ואתה כבר עומד.
אבל אני מכין אוכל, קיטר טל בקול רך.
אבל יש לי בחילה חבל על הזמן, אם אני אקום זה יכול להיות
מסוכן.  
יללא יא מפונק, חייך טל ופנה לפתוח את הדלת.
ערב טוב בחורים יקרים, ומה שלומכם בערב צח וטהור של חורף
ישראלי? טל
נעמד על מקומו מופתע. אבי המתנחל, האדם האחרון שהיא ציפה
לראות, עמד מולו מחייך מאוזן לאוזן, מביט בו במבט כחול ויפה.
טל היסס לרגע, הוא לא היה בטוח שזה רגע מתאים. אמנם הכל חזר
לקדמותו, אבל יש לו עוד הרבה עבודה - כמו תמיד, עד שהדברים
בינהם יתישרו לגמרי. אבל במחשבה שניה, הרהר טל וחיוך רחב התפשט
על פניו - למה לא.
בוא תכנס, תצטרף אלינו לארוחה, הזמין טל את אבי בפנים מאירות.
לרגע חשבתי שלא תיתן לי להכנס אה ורסאצ'ה, חייך אבי בחום.
לך אני תמיד אתן להכנס, קרץ טל והחווה בידו לעבר פנים החדר
מאפשר לאבי להבלע בתוכו.
ממממ המהם אבי איזה ריח נפלא, מה זה?
נקניקיות.
אני מקווה שזה כשר, הרצין באחת אבי.
בטח כשר, ענה טל.  זה לא סתם כשר, זה כשר למהדרין, אמא של עידן
שלחה לנו.
אז זה אומר שזה כשר? שאל אבי הבעת פניו עדיין רצינית.
אל תראה ככה את עידן, התלהב טל.  בבית הוא מסתובב עם כיפה
מתפלל בבית הכנסת, קידוש, עניינים, לא נוסע בשבת.
זה נכון? שאל אבי מביט בעידן במבט בוחן.
כן, ענה עידן בלחש.
הבעת פניו המיוסרת של עידן שכנעה את אבי. טוב לשמוע שיש פה גם
חיילים שומרי מצוות, הלוואי ונגיע ליום שבו כל צה"ל יורכב
משומרי מצוות.
נקווה שזה לא יהיה בזמני, חשב טל.
רגע רגע והסיר הזה מאיפה?
נו מאיפה? ענה טל בשאלה. גם מאמא שלו. היא שלחה לו את הכל
ביחד, פק"ל פינוק לבן האהוב שלה.
אין כמו אמא, ציין אבי בסיפוק ובעיקר אין כמו אמא יהודיה. אמא
יהודיה זה דבר קדוש, ותדע לך ורסאצ'ה שלא כמו הנוצרים על כל אם
יהודיה שורה מידה של קדושה.
אין ספק, ציין טל ביובש. אז אתה מצטרף לארוחה?
בטח שאני מצטרף אני רעב כמו סוס.
טל חייך בסיפוק, הוא היה מאושר.  בוא תעזור לי לסדר פנה לאבי,
עידן נראה לי קצת מנוטרל.
קח ת'צלחות ותסדר לנו משהו יפה, הנקניקיות כבר מגיעות.
טל הניח את הנקניקיות בשלושת הצלחות. בנשימה עמוקה ספג לתוכו
את ריחם
המהביל.
נפלא, ציין איזה ריח נפלא. רגע אבי אל תתחיל עוד, גם אני הבאתי
משהו, אתה יודע תוספת.
זה הולך ומשתפר מרגע לרגע, חיכך אבי את ידיו.
טל ניגש למיטתו ושלף מפק"ל האוכל, שהיה מונח עליה, קופסת
שימורים. כרוב חמוץ חברה - צהל.
אתה גדול, חייך אבי חיוך רחב. כרוב חמוץ ונקניקיות - זה הכי.
כמעט הכי, ציין טל בקלילות, כי אם תושיט את היד לשם, הצביע
לעבר קצה מיטתו של עידן, תוכל לשלוף משם פחיות בירה.
אבי חייך בשמחה והחל לאכול ברעבתנות את המנה הדשנה שנתן לו
טל.
נו אז איך הנקניקיות, שאל טל בהתענינות אמיתית.
מעולות, ציין אבי בסיפוק. האמת, הטובות שאכלתי אי פעם.
נפלא, חכך טל את ידיו, פשוט נפלא.
תשלח לאמא שלך מברוכ ממני, פנה אבי לעידן פיו גדוש ועמוס
בחתיכות נקניק וכרוב כבוש.
אני לא יכול יותר, גנח עידן. ריח הבישולים ופיו החצי פתוח של
אבי, האוכל ברעבתנות את הנקניקיות של טל, מתחו את רפלקס ההקאה
שלו לקצה. הוא זינק ממיטתו, ופרץ החוצה בסערה, מנסה להגיע
לשרותים לפני שתכולת קרביו תיפלט החוצה ללא שליטה.
אבי הביט בו, פיו מעט פעור לרווחה.
מה קרה לו? שאל בדאגה.
מהצהריים יש לו בחילות קשות.
מסכן הינהן אבי בראשו. אז זהו שוב פעם אנחנו לבד, חייך.
ככה זה נראה, השיב טל בקול מעט מתוח.
איך אתה מסביר את זה, שכל פעם שאני בא אליכם החבר שלך עוזב את
החדר בסערה ומשאיר אותנו לבד?
זה באמת נושא למחקר, ענה טל בפיזור נפש, מרגיש את אותה דאגה
עמומה וחסרת כתובת, שמופיעה לה לעיתים, כשעידן עוזב אותו לבד.

צלצולו של טלפון סלולרי קטע את חדוות הארוחה.
תגיד לי אני יכול לאכול גם את המנה של עידן? שאל אבי, פיו מלא
בחתיכת נקניקיה עטופה בפסי כרוב חמוץ.
בטח בטח, ענה טל. בכבוד כל המנה שלך. הוא ניגש במהירות לטלפון
שלו, מספיק לענות לפני שהצלצול הפסיק.
הלו, מי זה? אה אמא מה את רוצה. כן כאן הכל בסדר, מה הבעיה? טל
החליף מספר מילים קצרות ולאקוניות של דיווח עם אמו ואז נדם
למספר רגעים, מקשיב לדברים שנאמרו לו מהצד השני של הגל. בשלב
מסוים, ללא אתראה ובלי לאמר שלום ניתק את הטלפון.  הוא הביט
רגע ארוך בקיר שממולו, ממלמל לעצמו דברים, שאבי לא הצליח להבין
את פשרם.
הכל בסדר? שאל אבי בהיסוס.
בן-זונה צרח טל והטיח את הטלפון בקיר. בן - זונה מניאק.
באותו רגע נכנס עידן אל החדר, חיוור ומזיע ממאמץ ההקאה.
מה קרה? נעמד אבי על רגליו, הכל בסדר?  טל התעלם מאבי והביט
בעידן.
הבן זונה ביטל את הנסיעה לאוסטריה, הלך הסקי.
עידן הביט רגע ארוך בטל.  למה? שאל בקול עייף.
כרגיל משהו בעבודה. איזה אסון, מקרה חרום, בלאגן שלם.
קורה, משך טל בכתפיו.
אתה יודע מה, הביט טל בעיניו של עידן, זה לא מעניין ת'תחת שלי,
אני ידעתי שהבן זנונים הזה יבטל לי את הסקי, אתה חושב שזאת
הפעם הראשונה שהוא עושה לי את זה?
לא נורא ורסאצ'ה תהיה נסיעה אחרת מתי שהוא, ניסה עידן לנחם
אותו.
טל התיישב על מיטתו פניו חיוורות. עידן ניתק מהדלת באחת ועבר
לשבת על ידו. יהיה בסדר ורסאצ'ה, חיבק את טל.  יהיה בסדר אל
תדאג אנחנו נמצא פתרון.
טל ישב חיוור וגופו שמוט. בן - זונה מלמל, כל פעם הוא תוקע
אותי.
עידן ליטף ברוך את ראשו של חברו, מנסה לנחם אותו בכאבו.
אבי הביט בשני החיילים שנראו שקועים בעצמם, והחליט שזה הזמן
המתאים לפרוש.
טוב חבר'ה, אני אמשיך, יש לי עוד סיור ארוך לעשות מסביב לגדר.
באמת  תודה רבה על האוכל אני פשוט חייב לזוז.
טל לא הביט לעברו. פניו המיוסרות היו תקועות בנקודה נעלמה
בקיר.
טוב אז כמו שאמרתי אני אזוז, חזר אבי על דבריו.
לילה טוב לכם ורסאצ'ה, עידן, נקווה שהסקי בכל זאת יסתדר.
אבי ניגש לדלת בצעד נמרץ. רגע עידן, הסתובב המתנחל והביט בשני
החיילים, שכחתי לגמרי. ביקרתי קודם בעמדה של הגולנצ'יקים וכשהם
שמעו שאני מתכוון לבקר אצלכם, הם בקשו ממני לתת לך את הסלולארי
שלך, ששכחת אצלם היום בצהריים. והם גם אמרו לי למסור לך, שבפעם
הבאה שאתה שותה קפה תדאג לשטוף ת'כוס ולהחזיר אותה לפק"ל כמו
שצריך.
זהו, עכשיו אני באמת הולך. לילה טוב ושתזכו למצוות. אבי שלף
מכיסו טלפון סלולארי צהוב וזרק אותו לכיוונו של עידן, שעדיין
ישב על מיטתו של טל מחבק ומנחם אותו. ושלא תדעו עוד צער, גיחך
לעצמו אבי ויצא מהחדר...

נתיבות


הלמות הלב בחימייר הוא הדבר הוודאי. היחיד. אם הלב דופק, הרי
שאני עדיין קיים. אבל האם אני באמת קיים? ללא מחר, ללא שמש,
עטוף בריחות רקב  ובצללי האתמול. הלב דופק, אינו יודע דבר
מהקורות אותי במערה. פעימה ועוד פעימה, מכונה משוכללת נטולת
שמץ של מושג למתרחש סביבה. פועם, מאושר, מתמיד במוטיבציה שלו
לחיות, כאילו היה מחובר לאדם אחר, בזמן אחר, במקום אחר. הלב
הוא שלי ואינו שייך לי כלל. חשבת פעם על זה, שאנחנו בעלי הלב
ואין לנו עליו שליטה כלל. האם אנחנו בכלל בעליו? האם העובדה
שהוא שוכן בקרבנו הופכת אותו לשלנו? האם שמת לב לחלוקה המוזרה
והשרירותית, שכל מה שנמצא בגבול העור שלנו כלפי חוץ הוא
בשליטתנו וכל מה שנמצא אלפית המילימטר מתחת לעור כבר לא. מוזר
נכון? בן אדם חי עם גופו, שנחשב שלו רק בגלל שהכל הגיע בחבילה
אחת שאיננה ניתנת לפירוק, אך לא בגלל שיש לו שליטה עליו. חשבי
מה היה קורה, אילו היה ביכולתנו לשלוט על פעולתו של הלב. האם
היינו מאושרים יותר? אולי היינו יצורים שלווים יותר ורגועים.
לא היינו מתרוצצים דרך החיים, כמו עכבר מורעב במבוך אינסופי -
ולו רק מהנחמה שיש לנו שליטה טבעית, וחסרת ייסורים, על הקץ. אם
הייתה לי שליטה טבעית על פעולתו של הלב, אולי הייתי מורה לו
לעצור ואז הסיוט הזה היה מפסיק? האם הייתי נפרד ממך לפני
ההוראה הקטלנית? האם הייתי נפרד מאלעד, מתמר, מסבא, אם היתה לי
האפשרות לשים לסבל הזה קץ, בקלות כזו? ומה עם התקווה? האם היה
לנו אז צורך בתקווה? אם אפשר היה לשים קץ לסבל מהר ובקלות, ללא
כאב ומתוך בחירה, האם היינו ממציאים את התקווה? האם היינו
ממציאים את העתיד? הרי מה הוא העתיד אם לא ציפיה ותקווה
להתגשמות טובה יותר של ההווה?
הלב פשוט דופק. הולם והולם ומשאיר אותי עם התהיות. אלוהים ברא
אותנו כל-כך מוגבלים, מטומטמים והנורא מכל, שאנחנו חושבים
שאנחנו חכמים. כשעוצרים לחשוב רגע, המלך הוא עירום. שום דבר
הוא לא שלנו, בטח לא חיינו.
אני מאזין ללב, למנגינתו הנצחית, שבאה לו מהיקום הגדול וחושב,
שאם הלב הוא שלי, הרי שאני חלק מהיקום, ואם היקום הוא של
אלוהים, אז גם אלוהים הוא חלק מהיקום ואם אלוהים הוא חלק
מהיקום והלב שלי בא מהיקום, הרי שאלוהים הוא חלק מהלב שלי. את
מבינה, אלוהים שוכן בקרבי, הולם והולם עד אינסוף. אני אולי
אתפורר בקרוב, אך הלמות האל תמשיך להלום הלאה, הלאה והלאה,
ולכן אין כל-כך על מה להצטער ואין כל-כך על ממה להילחץ, כי
אנחנו בעצם ממשיכים לאינסוף.
אך מה אם אין אלוהים ויש רק לב פועם ויקום ואני? מה יקרה אז?
איך יתחברו כל החלקים האלה יחדיו? והלב דופק, פועל את פעולתו
הקבועה, ופעם הוא אלוהים
ופעם הוא סתם שריר ואין לי תשובה. מוזר אבל בתוך ים התהיות
ושאלות הקיום הצפות וטורדות את מנוחתי, עולה למול עיני תמונתה
של אושרת. אל תתאמצי לזכור מהיכן השם הזה מוכר לך, כי מעולם לא
ספרתי לך עליה. כן, זה יכול להיות, בגלל שהיא לא היתה חשובה
מספיק שתכנס לאוטוסטרדת החיים שלנו, אך יכול להיות שלא הזכרתי
את הבחורה הזו, דווקא בגלל שרציתי להסתיר אותה מפניך ומפניו של
אלעד. רציתי לשמר את הזכרון התמים והרך שיש לי ממנה, מפני כתמי
הציניות החומציים שלכם, כתמים שהיו מאכלים את הזכרון המתוק שיש
לי ממנה. למה אושרת מגיחה אל תודעתי כשהיא עמוסת שאלות
קיומיות? אין לי תשובה. אולי בגלל שיש בספור הקטן שהיה לנו,
קצת אלוהים. ואני רוצה לספר לך את הספור הקטן שהיה לנו. עכשיו
נראה לי הזמן המתאים ביותר לזה. עכשיו, שאלוהים עוד דופק לו
בתוך גופי, נושא אותי בדרך אל האינסוף.
המפגש עם אושרת התרחש באוקטובר 20' בנתיבות. אני הייתי בדרכי
למפגש קצינים עם הרמטכ"ל החר"לי הראשון של צה"ל, רב אלוף הרב
אפרתי, שרק נכנס אז לתפקידו. אני לא יודע אם את זוכרת, אבל
כניסתו של אפרתי לתפקיד  הביאה בפועל לחיסולו של צה"ל והפיכתו
לצא"ל, צבא איש ישראל. זה היה יום שרב כבד, שרב של סתיו והכביש
השחור בער. עננים שקופים של חום התרוממו אל מול המכונית הדוהרת
של ערן כספי החמוד והז"ל, שלקח אותי טרמפ למפגש, ועיוותו את
אופק המדבר הצהוב. אני זוכר את ענני החום הללו, בגלל שניסינו
לתפוס עננה אחת על חם ולחדור דרכה, לפורר אותה - נסיון ילדותי
וכושל כמובן.
כל הדרך למפגש היינו מתוחים מאד. ערן, אלעד, אני ועוד מספר
מועט של קצינים, היינו הקצינים החילוניים היחידים שנשארו
בצה"ל. כל מפגש קצינים היה רווי מתח ואפילו השפלה. אני הייתי
מ"פ, ערן היה מג"ד, אלעד היה סמ"פ ותמיד מצאנו את עצמנו יושבים
בספסל האחורי בכל ישיבה, רואים ומרגישים את גבותיהם הגאים של
המפקדים החרל"ים. אף אחד לא היה מעונין במה שהיה לנו להגיד
וההרגשה היתה, שאנחנו אורחים בצבא זר, שאינו מקדם אותנו בברכה.
מפגישת קצינים אחת לשניה ירד מספר החילונים. בשלב מסוים היו
מפגשים שבהם רק קצין אחד או שניים מכלל הקצונה של המפגש, היו
חילונים. המצב היה דומה גם בדרגים הגבוהים יותר.
אז איך יקבלו אותנו היום? שאל ערן בציניות, מלווה בחשש.
כמו תמיד, עניתי, בוהה בנוף השרוף שהשתרע למולי. בעיקר נראה את
הגב שלהם.
הם מתיחסים אלינו כמו אל מצורעים, התמרמר ערן.
הם בזים לנו ובעיקר הם רוצים לראות אותנו מחוץ לצבא, אני זוכר
שעניתי נחרצות.
אני לא מבין מדוע. כל השנים בהן החר"לים באו בדרישה ובבקשה
לקבל לידיהם את הצבא, הם טענו שהם אחינו, שהם רוצים להחליף את
הצבא החילוני בחרל"י למען הצדק ההיסטורי, כדי שהם יוכלו להחזיר
לאחיהם ששמרו והגנו עליהם, עשרות בשנים, טובה תחת טובה.
אני תמיד חשדתי בהם שזו העמדת פנים, עניתי קצרות. ערן נאנח
עמוקות. אם את זוכרת הוא היה בחור מאד נאה. גבוה. היה לו שיער
בהיר שעיטר עיניים ירוקות שניצבו בראש פרצוף מאורך, בקיצור הוא
היה שווה. ואני ראיתי את המבטים שהיית מגניבה אליו. לא פעם
דימיינתי אותכם ביחד, וזה היה נראה טוב, טוב מאד. אך יותר מכל
ערן היה שטחי, ואולי גם את זה היית אוהבת - זיון טוב ללא כאבי
ראש. הוא לא היה טיפש במיוחד, אך גם לא חכם, הוא היה הממוצע.
אומץ ליבו וחשיבתו הפרטנית הפכו אותו למפקד טוב, אך בזה התמצו
תכונותיו הטובות. אני ידעתי שקשה לו לעכל את דברי הנחרצים נגד
החרל"ים, כי הוא בתמימותו הממוצעת האמין לדברים, שאני מזמן
ראיתי כהונאה. היה לו נוח לקבל את טיעוני החרלי"ם, שטובת הצבור
החילוני עומדת אל מול עיניהם. כל תפיסה אחרת אותם, היתה ממוטטת
לו תפיסות בסיסיות על אחיו הדתיים, על יהדות ועל היהדות
האורתודוקסית בפרט. כן ערן היה שייך לזן החילוני השמרן והנכחד,
שגרס שיהודים באשר הם יהודים, הם קודם כל אנשים טובים, שלא
רוצים לפגוע בזולתם ובעיקר לא באחיהם. בשפה מורכבת יותר, הוא
חשב שבכל יהודי מסתתר דמוקרט ליברלי בעל תודעה שבטית עמוקה. גם
אם הוא שייך למחנה אחר הוא עדיין מאותו אבא ואמא אגדיים, שעל
מורשתם קמה הציליוויזציה האנושית. כאן בעומק המערה אני מבין
אותו, בעיקר את חוסר האונים שלו, שהביא אותו, ואת רוב הצבור
החילוני, להכחיש את המציאות הקשה, שזעקה אל מול פניהם. אז
הבנתי אותו, אבל כרגיל בזתי לו על תפיסתו השמרנית. אחרי
הפוגרום של פתח תקווה הבנתי את מה שהחילונים, כגון ערן כספי,
לא רצו להבין. החרלי"ם כבר אינם אחינו ויכול להיות, שכחרל"ים
הם מעולם לא היו כאלה. אולי כדתיים כן, אך לא כחרלי"ם. כפי
שאברימל'ה טסלר, אחד מחברי למערה, הגדיר אותם: הם הגרועים
שבאויבנו. הופכים את הדת למדינה, מורידים אותה מרוח לחומר
והופכים אותה למחלה. כל  דת ההופכת חומרית ומאבדת מרוחניותה
הופכת למגיפה - זה על פי אברימל'ה טסלר, חרדי ממאה שערים,
שכמובן צדק. אך לערן כספי היפה, הדוהר בגי'פ החשמלי והממוזג
שלו במרחבי הדרום העמוק והשרוף, הדברים היו קשים לעיכול. ואולי
היה זה השרב, שכבד על מוחו הממוצע. אני רק המשכתי להיות נחרץ
בדעותי, נהנה מהמצוקה, אליה הוא נקלע.    
אתה תקוע להם כמו עצם בגרון, בשביל מה הם צריכים אותי או אותך,
התרסתי. תשעים וחמישה אחוזים מדרג הפיקוד של צה"ל הוא חרל"י,
עכשיו גם הרמטכ"ל הוא משלהם, אני ואתה רק מפריעים להם.
ערן שתק והגביר את המזגן. הוא טופף באצבעותיו, בעצבנות, על הגה
המכונית. אנחנו מפריעים? למה? שאל בהיסוס, כמי שלא רוצה לשמוע
את הדברים, אבל יודע שאין לו ברירה.
אנחנו מפריעים להם להקים צבא, שיהיה שלהם ואך ורק שלהם. צבא
הומוגני חרל"י, שיעזור להם להגשים את משימתם הקדושה להחזיר את
כולנו בתשובה. אתה יודע כמה קצרה רוחו של המשיח להגיע הנה?
שאלתי בציניות..
זה בעצם מעין הפיכה צבאית.
אתה אמרת.
אז למה אנחנו נוסעים להיפגש עם הרב, הרמטכ"ל אפרתי? שאל ערן
שאלה הגיונית למדי.
כי עוד לא קבלנו שחרור מהצבא. עניתי מהורהר. שתיקה כבדה ירדה
על שנינו. שאלתו הפשוטה וההגיונית של ערן ניסרה בחלל הג'יפ.
למה אנחנו נוסעים? מה מחכה לנו? האם ישחררו אותנו מהצבא? האם
הכל ימשיך כרגיל?
חבל שלקחתי אותך לנסיעה הזו, מילמל ערן בשקט. דפקת לי את הראש
עם הפארנויות שלך ועכשיו הוא מתפוצץ לי מכאבים. יש לך אקמול או
משהו?
אין לי.
פעם אחרונה שאתה נוסע איתי למפגש קצינים, הביט בי ערן במבט
חמור.
הפניתי אליו את ראשי וחייכתי.
לא, באמת אני מתכוון לכך, אתה מלא בחרא, רטן בכעס.
אין דבר, זו במילא הנסיעה האחרונה שלנו למפגש קצינים כלשהו,
עניתי, החיוך המלגלג שלי עדיין מרוח לי על הפרצוף. ערן עצר את
הרכב בחריקת בלמים, לחץ על כפתור פתיחת הדלת והביט בי, עיניו
רושפות אש. עוף החוצה, ציווה עלי.
אתה צוחק, הסתכלתי בו לא מאמין.
לא בכלל לא, עוף לי מהמכונית.
ניסיתי למחות. אתה נורמלי להשאיר אותי כאן באמצע המדבר, בשרב
הלוהט הזה?
הקבוץ נמצא מאות מטרים מכאן ואתה תוכל לתפוס טרמפים עם רכבים
שנוסעים לבסיס, ענה לי ערן בנחרצות אופיינית, איתי אתה לא נוסע
יותר זהו. זה היה ערן - מושבניק חביב ורגשני, שלא מבין יותר
מדי חוכמות, של ספק אינטלקטואל עירוני. הוא נטש אותי בחריקת
צמיגים, נמס לו אל תוך עמודי החום, שעלו מהכביש. זו היתה הפעם
האחרונה שראיתי את ערן. ואני כנראה הייתי האחרון ממכיריו, שראה
אותו בחיים. בסופו של ענין אני חב לו את חיי, כי אף קצין
חילוני לא חזר מאותו מפגש קצינים. ערן ניספה בתאונת המסוק
המפורסמת, שכונתה צאלים ח'. היום ברור לי, שזו לא היתה תאונה.
יותר מדי צירופי מקרים כמו זה שאספר לך עליו מיד, מגבירים בי
את החשד, שזו היתה חבלה מכוונת. בעיקר מציקה לי העובדה, שבמסוק
היו כל הקצינים החילונים שהגיעו למפגש, שהיו כמעט כל הקצינים
החילונים שנותרו אז בצבא.

החום הצהוב של שרב אוקטובר, גרם לי להביט על הגירוש שלי
ממכוניתו של ערן, בשעשוע. זחוח הגעתי לפאתי קבוץ צאלים, כשלפתע
נשמעו יריות. צרור ועוד צרור בפרקי זמן קצרים זה מזה. קולות
זעקה כבושים נבלעו בינות להדי היריות. בתחילה לא התרשמתי
מהירי, כי קולות נפץ וירי היו שכיחים באזור זה של המדבר, אלא
שהפעם זה היה מוזר. הבסיס ושטחי האש שלו היו רחוקים מספר
קילומטרים דרומה, אך הירי נשמע קרוב מאד, ממש מתוך שטחי הקבוץ.
עוד אני עומד תוהה ודרוך, מנסה לפתור בראשי את התעלומה, נעצר
מולי, בצידו השני של הכביש, ג'יפ צבאי. הבחור, שנסע בו הביט בי
רגע ארוך ואז אמר: בוא קפוץ פנימה.
אני לא יכול גיחכתי, אתה נוסע צפונה ואני צריך להגיע לצאלים.

הבחור הביט בי עוד רגע אחד, סוקר את דרגותי ואת ראשי ובטון
עיניני הודיע: אתה לא צריך להגיע לצאלים, אין לך מה לחפש שם.
למה אתה מתכוון? התקרבתי אליו, חוצה את הכביש, שהפריד בינינו.
הוא הביט בי במבט בוחן ואמר קצרות: אתה שומע את היריות? זה
התחיל. בוא איתי לנתיבות ואני אדאג לך שתצא מהדרום ותגיע
צפונה, קדימה תזדרז.
אני חכחתי בדעתי מספר שניות, מנסה לדחוק עמוק לקרבי גל ענק של
חרדה, שעמד להציף אותי. האם הפחדים הקשים שלי אכן מתגשמים? אני
החשבתי את עצמי לפסימיסט מושבע, בעיקר בגלל שאני דור רביעי.
האמנתי שאנחנו צפויים למאבק קשה בחרלי"ם, כולל מלחמה, אבל זו
היתה רק אמונה, מחשבה לכל היותר. האם זה הופך למציאות? אך
החרדה הקשה מכל נבעה מהחשש שאין לנו יותר את צה"ל. ולכן אין
לנו יותר הגנה מפניהם.  
נכנסתי לג'יפ והנהג האיץ, משאיר מאחוריו ענן אבק לבן ושאלות
קשות.
תצטרך להיפטר מהמדים שלך.
איך קוראים לך? שאלתי.
קוראים לי יחזקאל ואני מהקשר של החטיבה. עכשיו עזוב את
השטויות. מאחור יש לך מדים מנומרים, אתה רואה?
כן.
תלבש אותם פקד עלי יחזקאל.
מה זה הדבר המזעזע הזה?
הדבר המזעזע הזה הם המדים החדשים של צא"ל ואם היית בעניינים
היית יודע, שמאתמול חל איסור להסתובב בכל אזור הדרום, מיבנה
דרומה ליתר דיוק, במדי הזית של צה"ל, אלא רק במדים האלה. קדימה
תתפשט, פקד עלי יחזקאל בטון סמכותי. אני מצטער שהם מסריחים,
אבל אני חוזר עכשיו משבוע בשטח והם אמורים היו להגיע לאמא שלי
לכביסה.
עזוב שטויות, עניתי והתלבשתי במהירות.
תיכף ניפטר מהמדים הישנים שלך, חסר לנו שיעצרו אותי לבקורת
וימצאו אותם בג'יפ . הוא עצר בצד הדרך, הוציא מיכל דלק והבעיר
את המדים. הסתכלתי בו המום. השתהינו רגע על יד הבעירה והוא
הביט בי. אתה מהבובות החילוניות האחרונות שהצבא החזיק, ספק
הצהיר ספק שאל.
בובות? הבטתי בו מופתע.
אתה קצין חילוני לא?
כן.
נו זהו. אתם כבר הרבה זמן הייתם הבדיחה של הצבא, מעין עלה תאנה
מול הצבור שלכם.
עלה תאנה? שאלתי נדהם מנסה לעצור את הדמעות, שאיימו לפרוץ
החוצה ללא שליטה.
קדימה חיילצ'יק אנחנו חייבים לטוס, יש לי אפטר של כמה שעות
ואני חייב לחזור לבסיס, יש פעילות גדולה עכשיו באוויר.
מה קורה? שאלתי. אמרת קודם שזה התחיל, מה התחיל?
הוא הביט בי לרגע, פניו קודרות. הסוף שלכם התחיל. המילים שלו
כמו הותכו בפני ונידמו למכת אגרוף איומה.
הסוף שלנו? אך המילים נשארו תלויות באוויר. יחזקאל הביט קדימה
אל הדרך.
אני לא אוהב את הספור הזה, אבל אני מה אני בסך הכל חייל קטן
ומושתן. הנה אני מציל אותך וזה בבחינת כל המציל נפש אחת מישראל
כאילו הציל עולם ומלואו, זה גם משהו. הפתגם האצילי נשמע בפיו
כבדיחה רעה על רקע האירועים שהתרחשו מסביבנו.
שים את הכיפה הזו על הראש, בחור. יחזקאל הגיש לי כיפה שחורה
סרוגה, ואל תוריד אותה עד שתעבור את חדרה הה?
בסדר.
את שארית הדרך לנתיבות עשינו בדממה. רוח השרב החמה הוטחה בפני,
גורמת לי לדמוע, חודרת עמוק לתוכי מיבשת כל תא ותא בגופי.
יחזקאל פנה שמאלה בצומת כלשהי ונכנס לעירה השקטה. ערימות של
שיחי מדבר יבשים, שהתעופפו לכל הכיוונים קידמו את פנינו
ומערבולות פסולת, המורכבת מנילונים ומקופסאות קרטון, חצי
נרקבות, נשרכו על הקרקע, מתקבצים להם בערמות גדולות ולחלופין
מתפזרות באי סדר לאורך רחובה הראשי של העיירה.
שקט פה, הערתי.
יש לנו מזל גדול, שכולם בחוץ היום. נסעו לחגיגות ביבנה לרגל
מינויו של הרב אפרתי לרמטכ"ל.
איך הוא, הרב אפרתי? שאלתי מעט מהוסס.
יחזקאל לא ענה, הוא המשיך להתפתל בין רחובותיה של נתיבות,
משאיר את השאלה שלי לצוף בחלל, ללא התייחסות.
זהו הגענו, הכריז לפתע. אתה רואה את הבניין הזה? הצביע יחזקאל
על בית מגורים משותף, עלוב למראה, שהיה מנוקב בחלונות ובכניסות
לחדרי מדרגות.
כן עניתי, חשש קל מתגנב לליבי.
תכנס לכניסה השניה משמאל ותעלה לקומה הרביעית למשפחת מור. תגיד
שאני שלחתי אותך ושהם צריכים לשכן אותך, אצלם, עד שבע בערב.
עד שבע בערב? שאלתי בתמיהה.
כן, עד אז אני אוכל לארגן איזו קומבינה להוציא אותך מפה.
למסור משהו? שאלתי.
יחזקאל הביט בי רגע, תמסור ד"ש, בעיקר לשרה.
הודיתי לו בחום, אך גבו הקטן כבר היה מופנה אלי. הבטתי אחריו
עוד רגע קט, הולך בצעדים קטנים ונמרצים לעבר הג'יפ. מי אתה
יחזקאל? הקשר של החטיבה. ומי שלח אותך להציל אותי, אם בכלל
נשלחת למשימה הזו, או שרק נפגשנו באקראי. החום הכבד והמעיק,
הניס אותי אל כניסת בית המגורים העלוב. חדר המדרגות שפע קרירות
ולולא ריח החיטוי הכבד, הייתי נשאר לשבת בו עוד זמן רב. ככל
שעליתי במעלה גרם המדרגות פחתה הקרירות, עד שבקומה הרביעית
והאחרונה שרר חום מחניק, כמעט כמו זה שבחוץ. נעמדתי מול הדלת
שאליה היה מוצמד שלט קטן מפלסטיק שאמר: כאן גרים באושר: אושרת
גדעון ושרה מור. החורים בקיר חדר המדרגות, הסיד האפור משנים של
הזנחה וכתמי הלכלוך והעפר שהיו תלויים להם הזויים, כמי שתוהים
אם להישאר או ליפול, נידמו כסתירה מוחלטת לאותו שלט אופטימי,
שהיה תלוי על הדלת.
צלצול פעמון הכניסה העיר אותי מהרהורי. הדלת נפתחה ומולי עמדה
בחורה, שכל חזותה אמרה שבריריות ודתיות. היא הביטה בי, כמי
שציפתה לי וסימנה לי בידה להיכנס.
שלום, חייכתי.
שלום וברכה, ענתה חרישית.
יחזקאל שלח אותי וביקש ממני למסור לך, שעלי להישאר פה עד השעה
שבע בערב.
רצונו של חזי הוא רצוני, ענתה הבחורה, שהיתה נאה למדי.
תשתה משהו?
מים, תודה.
בוא תיכנס אל תפחד. מיץ ממותק זה בסדר?
כן זה מצוין.
איך קוראים לך? שמעתי את קולה של הבחורה, עדין ומרוחק.
אביה.
שם יפה. אתה נראה מאד לא רגוע אדון אביה. למה שלא תלך לרחוץ את
עצמך במקלחת ותירגע. אתה כמו שאומרים בר מזל, היום יש לנו
במקרה מים זורמים אחרי חמישה ימים שהיינו בלי מים.
זה יכול להיות רעיון מצוין.
יופי. תיגש לאמבטיה, תתפשט אני כבר אביא לך מגבת.
איך קוראים לך שאלתי בעניין.
אושרת.
אושרת?
כן.
אז מי זאת שרה?
בתי.
אה. בת כמה היא.
בת שנתיים.
חשבתי שאת היא שרה ולבתך קוראים אושרת.
כן ככה זה טבעי לחשוב. אבל לא הייתה לי הרבה ברירה.
אה, עניתי מנסה לעבור את סף הדלת ולהיכנס לדירה.
אתה מבין היום אצלנו פה בנתיבות, ואני לא יודעת איך זה בשאר
הארץ נותנים לנו, במשרד שרושמים את התינוק שנולד, לבחור רק כמה
שמות. הבחורה הביטה בי במבט בוער, מתחננת שאקשיב לעניין זה,
שכפי הנראה היה חשוב ומשמעותי עבורה.
מה, מכריחים אותכם לתת להם שמות? שאלתי בעניין מעושה.
משהו כזה. יש בערך עשר שם, שמהם אתה יכול לבחור לך שמות שאתה
הכי אוהב. עכשיו אם אתה דתי אתה אמור לאהוב את כל השמות, כי זה
על שם קדושינו.
ואת אוהבת את השמות הללו?
יש ברירה? אמרו לי לאהוב אז אני אוהבת, אני חושבת.
בכל מקרה השם שלך הוא שם מאד יפה, ציינתי, מנסה לדחוק את גופי,
כך שאוכל לעבור את המשקוף ולהיכנס לעיר המקלט שלי.
אל תשאל איזה ספור היה לי אתו, חסמה אשרת את דרכי בתנועת גוף
רכה, אך נחרצת.
מה קרה? שאלתי, בחוסר ברירה.
אמרו לי שאני חייבת להחליף אותו לרבקה.
למה?
למה ככה. לא ממש הסבירו לי למה, גדעון אמר שהרב פסק ככה וזהו.
נו, אז החלפת?
לא הסכמתי. אבל בעלי גדעון אמר לי, שאם אני לא יחליף אותו הוא
יפרק לי את הצורה במכות. וגדעון תאמין לי, יש לו יד של רוצח.
נו אז החלפת, שאלתי פעם נוספת, מביט לצדדים באי נוחות.
מה פתאום.
אז מה קרה? שאלתי והפעם באמת הסתקרנתי
מה אתה חושב שקרה. בעלי גדעון בא איזה יום באמצע השבוע ופרק לי
את הצורה. הוא הכניס לי מכות כאלה, שהייתי מאושפזת בסורוקה
כמעט חודש. אל תשאל איזה סמטוכה היתה לי.
ומה קורה עם השם שלך?
אני נשבעתי ביקר לי, שאני לא מחליפה אותו. כמו שאומרים, לא היה
איכפת לי שהוא יהרוג אותי, אבל את השם שלי, שאני כל-כך אוהבת
אני לא יחליף. הדבר היפה היחידי שקיבלתי בחיים שלי, שגם זה
יקחו לי? תאמין לי על הכל בחיים כבר ויתרתי, על זה לא הייתי
מוכנה.
אז גדעון בסוף ויתר לך עם השם?
איזה ויתר. כבוד הרב שאוהב אותי, אני מרגישה בעיניים שלו את
זה, אמר לו לרדת מהעניין ושזה לא כל-כך חשוב, אבל בעלי גדעון
נפגע לו הכבוד. זהו אין אם מי לדבר.
הוא עוד עושה לך עינינים עם השם?
לא ענינים, אלא ענין אחד.
מה?
הוא לא נוגע בי יותר. מאז המכות והמילים, שאמר לו הרב, הוא כמו
שאומרים ביום כיפור איתי. לא אוכל לא שותה שום דבר, אם אתה
מבין את הכוונה שלי.
נדמה לי שכן, הנהנתי בראשי. קשה הגדעון הזה שלך, ציינתי ודחקתי
את עצמי בנחרצות לתוך החדר הקטן, ששימש סלון לדירה.
קשה מדי. לפעמים אני חושבת שהאמונה שלו עושה לו לב של אבן,
ענתה אשרת, סוגרת אחרי את הדלת. נשמתי לרווחה, סוף סוף בפנים.
הבטתי סביבי, ארון כבד וכהה, תפס את רוב שטחו של החדר הקטן.
חלק ממדפיו היו סגורים בתוך זכוכיות סדוקות. גוף הארון היה
ברובו סדוק ומקולף, כמו עבר שם מישהו שחרט וסדק בעצמה את העץ
הישן. הבטתי בחלליו הריקים של הארון.
על מה אתה מסתכל, שאלה אושרת בענין.
סתם לא על משהו מיוחד, עניתי בהיתממות.
כשאין קמח אין תורה, ככה אומרים בדרך כלל לא? אמרה אושרת
והתישבה על קצה כורסא חומה.
כן כך נדמה לי.
לא יודעת מי המציא את המשפט הזה, אבל פה בנתיבות הכל התהפך. יש
תורה ואין קמח. יותר מזה, מאז שיש פה רק תורה אין לי בכלל
קמח.
גדעון שלך לא עובד? נפניתי אליה, מביט בפניה הקטנות והנעימות
למראה.
עובד בטח עובד, אבל עבודה בשרות השם, כמו שאומרים, זה לא ערובה
לפרנסה.
מה הוא עושה בחיים?
בעלי? הוא משרת במחנה צאלים.
מה הוא עושה שם?
אין לי מושג ואני יותר טוב מעדיפה בכלל לא לדעת. פעם אחת שאלתי
אותו למה הוא חוזר עם חולצות מוכתמות בדם, איזה בלגנים שהוא
עשה לי אל תשאל.
דם?
כן כתמי דם.
איך את יודעת, שהכתמים הללו הם כתמי דם?
כי אני מבינה בכתמים של דם, תאמין לי, אני אישה לא?
מה שאני כן יודעת, שהוא מגיע הביתה רק בסופי שבוע. וגם אז הוא
עצבני ולא שקט בדיוק כמוך. אני לא מבינה מה זה יש לכם אתם
הגברים, שאתם אף פעם לא רגועים.
גם לי אין תשובה טובה לכך, עניתי מתנצל.
לא חבל עליכם?
חבל חבל. לפתע קלטתי שאת כל השיחה הערה הזו ניהלנו בעמידה שני
זרים בדרך לשום מקום. היא דיברה כמו מתוך רעב כמו הייתה חייבת
לספר לי משהו בוער.
איפה האמבטיה, שאלתי?
אתה הולך ישר במסדרון, אחר כך פונה ימינה ושוב פעם, כמו
שאומרים הולך ישר, עד שאתה מגיע לככר. משם אתה פונה שמאלה ואז
עוד פעם ימינה והופ אתה במקלחת. היא צחקה, מטלטלת את ראשה מצד
לצד בתנועות מעט מוגזמות, שערה האסוף במטפחת בורח ממנה מעט,
מגלה את שיפעתו הרכה השחורה. כל הדירה כולה שני חדרים נו איפה
היא יכולה להיות האומללה, הנה הדלת פה ממולך.
חייכתי, אליה, מודה לה על הכנסת האורחים ונכנסתי למקלחת. מפתח
לנעול אותה לא היה וממילא הבטיחה, שהיא תיכנס לתת לי מגבת. גם
וילון לא היה לאמבטיה. פשטתי את בגדי המסריחים וערמתי אותם
בערמה קטנה על יד קיר האמבטיה. קילוח המים, שזרם, היה דק וקר,
אך אחרי השעות הארוכות והמיוזעות בחום השרב הכבד, קילוח המים
הדק והקריר היה משיב נפש ויקר המציאות. התפלשתי בזרם המים,
שהלך והתחזק מעט. עצמתי את עיני לתת לתענוג להתעצם והעברתי את
ידי על גופי, כמו מנסה להצמיד אליו את המים חזק חזק, שלא ילכו
לאיבוד. כשפקחתי את עיני מצאתי אותה יושבת מולי על שרפרף עץ
קטן ולבן, כמו אלו שיש בקופת חולים. שתי ידיה היו מונחות על
ברכיה והיא ישבה, מתבוננת בי במבט עצוב ומרוכז מאד, מתמקדת
בתנועותי המתפלשות והמפנקות את גופי. הבטנו זה בזה דקות
ארוכות, אך אותה עניין גופי יותר מאשר עיני. היא ישבה כך ללא
ניע מתרכזת היטב, כמו מכניסה את המראות שרצים לפניה למאגר גדול
של זיכרון, בו תעשה שימוש מבוקר  מאוחר יותר.
אתה צריך סבון, לא?
זה יכול להיות נחמד אם תהיה לי אפשרות, את יודעת להתנקות.
הנה פה בארונית יש לך אחד חדש עם ריח שאני מאד אוהבת.
היא הצביעה על ארונית פלסטיק ישנה, שדלתה היתה סדוקה לאורכה,
כאילו ספגה חבטה איומה. הארונית היתה צמודה למקום בו ישבה.
יצאתי מהאמבטיה מגיר זרמי מים לרצפה. פסעתי לקראתה והיא המשיכה
להביט בי, בלא להניד עפעף.
אתה, יש לך מראה יפה.
תודה.
אתה נראה כמו חוץ לארץ. אמרה ונאנחה. היא סיננה את המילה חוץ
לארץ פעם נוספת, כמו היתה מוצצת בין שיניה שוקולד משובח, שאינה
רוצה, כי טעמו יגמר.
פתחתי את דלת הארונית, היא היתה ריקה להוציא סבון אחד שהיה
מונח על אחד ממדפי הפלסטיק.
יש לו ריח נהדר ציינתי.
חברה שלי, שכבר לא גרה כאן שנים, שהיה לה ת'שכל לברוח מכאן,
הביאה לי אותו פעם מתנה מצרפת.
לא חבל לבזבז אותו? שאלתי.
לא חבל בכלל, שייגמר לפחות על משהו יפה.
חזרתי לאמבטיה והתחלתי להסתבן. היא המשיכה להביט בי, עוקבת אחר
תנועותי בריכוז רב. קילוח המים העדין, נוכחותה השקטה, העניין
שבו הביטה בי וריחו המשכר של הסבון מצרפת, הסבו לי תחושת עונג,
שהלכה והתארכה מרגע לרגע, עד כי ידי לא יכלו להכיל את נוכחותה.
עצמתי את עיני ופקחתי אותן חליפות מנסה להשהות את העונג העצום
והעצוב, שהלך וניבנה בגופי. לא היתה בה מבוכה וגם  בי לא. בשקט
העדין, שהשתרר במקלחת, נשמעו רק צלילי קילוח המים הנופלים
לרצפת האמבט בריתמוס מהפנט, אותן קבעו תנועות ידי המעצימות את
התענוג הנפלא. ליבי הלם בחוזקה ובפעם הראשונה בחיי שמעתי אותו
חי צלול וברור. ואז רגע לפני הבטתי בעיניה החומות. האש שבערה
בהן שחררה את כל התענוג שאגרתי, שעתה השתחרר לו, מתיז נתזי
עונג לכל עבר מלוות באנקות ואנחות, שיצאו מעומקה של בטני הרעבה
לעונג. כל-כך עמוק היה הפורקן תמר, שכל גופי הוצף ברעד בלתי
נשלט. הבטתי  בעצב האינסופי של עיניה והדמעות החלו לזרום על
פני.
אתה יפה ככה שאתה אחרי, לחשה. אל תדאג לכל הבלגן זה שעף קדימה
אני אנקה את זה. זה באמת בסדר. למה אתה בוכה?
מהכל, מהתענוג!
עיניה מצמצו מכאב.
אני מקנאת בך, שאתה יכול ככה לתת לעצמך.
אני מצטער.
לא לא, רק אל תצטער, כי אז הכל לא היה שווה. תאמין לי.
מעולם לא היה לי כל-כך טוב. נשמעתי כמעט מתנצל.
גם לי ככה, שמעתי אותה אומרת לתדהמתי.
גם לך?
כן, מה אתה מסתכל עלי ככה, כאילו נפלתי מהתקרה. זה לא איך
עושים את העניין, אם אתה מבין למה אני מתכוונת, זה עם מי. אולי
אני טפשה ולא הכי משהו, אבל כמה דברים כבר הצלחתי ללמוד בחיים
הארורים האלו שלי.
הסתבנתי עוד קצת ועמדתי לסיים את המקלחת.
לא הסתבנת בישבן שלך.
באמת?
כן.
זה נראה לך חשוב? שאלתי במבוכה.
זה נראה לי מאד חשוב, ואני מאד אוהבת לראות גבר יפה מסבן את
הישבן החמוד שלו.
הסתובבתי, מפנה את גבי אליה וסיבנתי את הישבן ברגע. זהוציינתי
והסתובבתי להביט בה.
לא לא אל תהיה נכס. תסתובב ותעשה את העבודה יסודי כמו שצריך.
אני מצטער אמרתי. סובבתי את גופי פעם נוספת והתחלתי לסבן את
הישבן שלי, לאט וביסודיות, מכל זוית אפשרית. מבטיה הבוחנים את
תנועותי המחליקות על ישבני השיבו לי את הלמות ליבי.
יופי, ציינה בענייניות, כמי שמפקחת על תליית תמונה בתערוכה,
אתה ממש בן-אדם.
העפתי מבט מהיר לעברה. היא עדיין ישבה לה כפופה משהו על
השרפרף, ידיה על ברכיה והיא מביטה בי ובתנועותי בריכוז רב.
שטפתי את עצמי בפעם האחרונה וסגרתי את הברז.
היא זרקה לי את המגבת ויצאה מהאמבטיה., עוד מעט אני יכבס לך את
הבגדים, אז אל תלבש אותם.
התנגבתי ויצאתי אל הסלון הקטן והמחניק, עטור תמונות הרבנים
והקדושים. לא אכפת לכל החברה האלה, הצבעתי על התמונות, שאני
הולך ככה ערום?
למה מה, יש להם איזה דגם מנוע אחר? אמרה בקינטור, מקסימום הם
מקנאים. תראה את הפנים שלהם, לא נשפכת להם הקנאה מהעיניים?
היה נראה לי שהיא מפיקה תענוג רב מהעובדה, שאני מהלך ערום
בביתה, כשגדולי הרבנים והפוסקים לא מסוגלים לסובב את ראשם
ולהסתיר את עיניהם מהבושה.
הם השבויים שלי צחקה צחוק גדול, ואני הרגשתי שאני רוצה לקרוע
את בגדיה מעליה ולהכנס לעומק גופה בפראות.
בוא לאכול פרח שלי.
את הפרח שלי, עניתי.
לא אל תדבר ככה קפאה, רק בלי מילות של אהבה.
למה?
כי המילים יובילו למעשים.
ואז.
אני אשת איש.
שלא נוגע בך ומי יודע אם ייגע בך אי פעם, התרסתי כלפיה.      
הכל יתבזבז ברגע שניגע אחד בשני.
למה?
כי אז לא יהיה יותר מקום לדמיון.
אבל זה הכייף בתענוג, לקחת אותו עד הסוף.
לא. הכייף בתענוג זה להשאיר אותו פתוח, לא סגור.
אז הוא קורע אותך מבפנים, אמרתי, בכאב, כמעט בצעקה.
יותר עדיף שהתענוג של הדמיון יקרע אותי ככה מבפנים. זה עושה לי
תענוג יותר אמיתי ויותר גדול.
למה?
כי ככה, בלי שאלות יותר עדיף.
תראי הצבעתי על הזין שלי.
יופי, הנה לך שמה בשרותים, שתגמור תבוא לאכול.
אם אני גומר אז פה בסלון על ידך, אמרתי בכעס.
בבקשה, אני בינתיים יערוך ת'שולחן.
היא ניגשה למטבח, הוציאה כלים והתחילה לערוך את השולחן הקטן של
הסלון.
אני ניצבתי במרכז הסלון מנסה לשחזר את התענוג מהאמבטיה.
נוכחותה וריחה גרמו לי עד מהרה לגמור פעם נוספת, אבל לא היה
באוננות זו דבר מהעונג שחוויתי במקלחת.
מה שהיה היה, הסתכלה בי באדישות. עכשיו בוא לאכול.
שליטתה ברוחה הוציאה אותי מכלי, אך כיבדתי את רצונה.
היא הציבה על השולחן כמה פרוסות של לחם לבן, גבינת קוטג', סלט
ירקות, פלפלים קלויים, מרגרינה ואורנג'דה.
מצטערת, אבל זה מה שיש בבית.
זה על הכיפק.
היא הדליקה את הרדיו.
איזו תחנה את שומעת?
את קול ישראל מחיפה.
את קולטת אותה כאן בנתיבות?
כן אלה הצפוניים, העשירים, יש להם תחנות חזקות, ברוך השם,
שאפשר לקלוט אותם כאן במדבר של הגהינום הזה.
אפשר להגביר?
השתגעת, אסור לנו כאן לשמוע לתחנות האלו ויש כאן מרגלים בכל
מקום.
מה יקרה אם ידעו שאת מקשיבה להם?
הלך עלי.
מה זאת אומרת.
לא יודעת הכי גרוע שיכול להיות.
ומה זה?
להגיע לצאלים.
להגיע לצאלים זה הכי גרוע?
הכי גרוע, ככה אומרים פה בעיירה, אני לא ממש יודעת באמת.
אבל לך אין מה לדאוג גדעון נמצא בצאלים.
בעלי גדעון, הראשון שיזרוק אותי לשם, אם הוא ידע עלי. ההוא
בשביל להוכיח את האמונה שלו, גם ישרוף חיים את אמא שלו.
מה את אומרת.
כן והחברים שלו זה עוד יותר גרוע. חלק עובדים כאן ממול באולם
השמחות. תאמין לי הדברים שקורים שם זה רק בגהנום יש כאלה, אני
בכלל לא בטוחה שאלוהים אוהב את מה שהם עושים שם.
למה את מדברת ככה על ידי? אולי גם אני מהם. הפה שלך הוא סכנה
גדולה עבורך.
אתה לא תלשין עלי, אתה פרח חייכה ברוך, כמה שאתה תתאמץ לא תהיה
אחד מהם. זה כתוב לך בפרצוף שלך. זה כתוב לך באיך שאתה עושה
ביד, באיך שאתה גונח, תשמע לי מה שאני אומרת.
אכלתי בדממה, מנסה לסדר מעט מהמחשבות, שדהרו לי בראש.
צפצוף החדשות הידוע קטע את הרהורי. כאן קול ישראל החופשית
מחיפה השעה שלוש, נשמע קולו הרציני של הקריין. גל הטרור השוטף
את תל-אביב לא פסק גם היום. בשעה שתיים ארבעים וחמש התפוצצו
במקביל שלושה מטעני נפץ. מטען אחד התפוצץ באוטובוס מספר עשרים
ושתיים, מטען נוסף באוטובוס בקו ארבע ומטען נפץ גדול התפוצץ
בשוק הכרמל. מספר הנפגעים גדול ומדובר על עשרות נפגעים ואולי
אף למעלה מזה. אף גורם לא לקח על עצמו את האחריות לפיצוצים, אך
כתבנו לענייני בטחון מוסר, כי הכתובת לפיצוצים ידועה לכוחות
הבטחון. כמו כן מוסיף כתבנו, שהנחת גורמים בכוחות הבטחון היא,
שפיצוצים אלו באים להפעיל לחץ על אוכלוסית תל-אביב ועל מועצת
העיר שלה לקבל החלטה בדבר הצטרפות לאיגוד ערי ההלכה. חברי
הכנסת של סיעת ש"ץ גינו את מעשי הטרור היום בתל-אביב ומנהיגם
הרב אריה, טען שמערכת הבטחון של החילוניים מעלילה עלילות שוא
על האוכלוסיה הדתית, עלילות  שיובילו לפוגרום נוסף נגדה כמו
זה, שהיה בפתח תקוה לפני שנה.
הם מאשימים את הסנהדרין הקדושה בפיגועים הללו, הם מטורפים,
אמרה אושרת וקמה בעצבנות. זה רק הערבים יכולים ככה לעשות. יש
להם איזו תאוריה בצפון, כאילו הסנהדרין והצבא, שהולך איתם,
שולחים אנשים יהודים לעשות פיגועים בעיר שהם רוצים שתצטרף
לאיגוד שלהם.
וזה לא נראה לך הגיוני?
הרבה דברים אני יכולה להגיד על האיגוד ועל הסנהדרין החדש, אבל
ככה להרוג יהודים אחרים? מה אתה נורמלי? אלה הם אחים שלי.
נזכרתי בדבריו של יחזקאל ושתקתי. את שארית הארוחה סימנו
בדממה.
כמה זמן את גרה כאן? שאלתי שאלה סתמית, כדי לשבור את השתיקה
המעיקה.
בנתיבות בכלל או פה בבנין הזה?
גם וגם.
בנתיבות מאז שנולדתי וכאן בחור הזה חמש חודשים.
אה אז לא הרבה זמן.
אנחנו כאן בהמתנה, אתה רוצה עוד פרוסה או משהו?
לא תודה, שבעתי, היה מצוין. אושרת חייכה בסיפוק.
למה את מחייכת, שאלתי בחיוך.
מה, למה גם לצחוק כבר אסור במדבר גיהנום הזה?
להיפך, מבחינתי שתתפקעי מצחוק. היא הנידה את ראשה בעצב.  
אמרת שאתם בהמתנה, למה אתם ממתינים? שאלתי, מנסה לשבור את
קווי העצב שכיסו את פניה.
אנחנו ממתינים עד שנקבל דירה במרכז הארץ.
קניתם שם משהו?
איזה קנינו אתה חושב שיש לנו כסף לקנות דירה, שמה אצל
העשירים?
אז איך תעברו?
אני לא יודעת. בעלי גדעון אמר לי שיש הרבה דירות שמתפנות עכשיו
במרכז הארץ. הרבה שכנים שלנו עברו כבר מזמן צפונה.
נשענתי לאחור על מסעד הספה, גופי הערום מתוח לכל אורכו. היא
הביטה בי באותו עניין שבו הביטה בי במקלחת.
זה נשמע ממש אמריקה לגור שמה במרכז לא?
כן, נאנחה אושרת בכבדות, אבל לא נראה לי שאנחנו נצא מהחור הזה
אי פעם.
למה?
כל מי שעבר מכאן שייך למקורבים.
איזה מקורבים?
של הרב וכאלה. המשפחה של כבוד הרב, כבר חצי ממנה עבר לחולון,
לרחובות לראשון. רק הרב ואשתו נשארו כאן. חצי מהבנין הזה ריק,
תאמין לי בית קברות, וזה לא רק בבלוק שלנו זה בכל העיירה ככה.
מה את אומרת? מאיפה יש לאנשים פתאום כסף לעזוב את העיירה?
איזה כסף, לאף אחד אין את זה. גדעון אומר, שמתבצע עכשיו צדק
גדול של אלוהים וגם אנחנו בקרוב נהיה חלק מהצדק הזה.
למה הוא מתכוון?
לא יודעת. גדעון יש לו את זה. מן דיבור בחידות ורמזים, שאני אף
פעם לא מבינה. את הרוב אני צריכה לנחש. ובכלל שאני לא מאמינה
שאנחנו נעזוב פה את המקום הארור הזה, אני אפילו לא מתאמצת
לחשוב למה התכוון כבודו.  
היא קמה מהכורסא והחלה לפנות את השולחן. לך לישון אמרה בנימה
שהיה בה צליל של צווי אימהי, אני בינתיים יכבס את הבגדים שלך,
בלי עין הרע, מסריחים משהו משהו.
השתרעתי לי על הספה. אפשר לקבל סדין שאלתי, או משהו קל להתכסות
בו.
כן בטח, למה לא.
תגידי גדעון לא יכול לבוא הנה פתאום בלי כל אתרעה? שאלתי
כשהשתרעתי על הספה.
לא נראה לי. הבנתי שהוא מאד עסוק בימים הקרובים. הוא אמר לי
בטלפון, שאולי הוא לא יגיע אפילו לשבת. כמו שאומרים הכלה תתחתן
בלי החתן.
לא ידעתי אם אני יכול להתרווח, אבל כנראה שהשינה חטפה אותי.
כאשר התעוררתי, בחוץ כבר דיממו השמים בגווני אדום, שעוטר בפסים
כתומים של שמש נעלמת. רחוק במערב נראו ברקים עזי צבע וריח טרי
של גשם עמד באויר. החמסין נשבר. נשארתי לשכב שם עוד זמן מה,
מתכסה באפלולית בין הערביים, בוהה עמוק עמוק לאופק המערב.
תחושה מתוקה צבטה נימים עלומים בבטני, כשנזכרתי במקלחת
הצהריים, מעוררת בי נינוחות מתפנקת. לאט לאט הלך הסלון ונמוג
בחיקו של ערב, שצלליו הארוכים טרפו את חפציו, מבליעים אותם
עמוק בבטנו הרעבה.

איפה היא? הבליחה בי פתאום השאלה. התיישרתי והעפתי מעלי את
הסדין הלבן, בו הייתי מכוסה. ניגשתי למטבח, אבל היא לא היתה
שם. ממול היתה דלת לחדר נוסף, שאותו עוד לא הכרתי. דפקתי קלות
על הדלת.
אתה לבוש? נשמע קולה המוכר והענוג.
לא, עניתי פולט אנחת רווחה.
אז לך קודם תתלבש ואחר כך תבוא לפה. הבגדים שלך מכובסים על
הכורסא ממול לספה.
בסדר.
אני לא רוצה שהיא תראה לך את מה שהיא עדיין לא צריכה לראות.
אין בעיות, אני מבין אותך לגמרי.
נכנסתי לחדר הנוסף של הדירה. היה זה חדרון קטן, שאולתר כחדר
תינוקות.
באפלולית החדרון, שהיה מוגף עקב השרב, הבחנתי באשרת המחזיקה
בידיה צרור גדול.
היא גדולה, ציינתי.
כן היא בת שנתיים.
ועדיין יונקת, כל הכבוד לך.
איזה כבוד, נאנחה אושרת בכבדות, זה חוסך לנו בהוצאות של
האוכל.
היא ישנה? שאלתי בהיסוס.
כן ישנה.
עוד מאז הצהריים?  
לא יודעת, מה אתה רוצה. אושרת קרבה את ראשה לעבר צרור הבדים
בו ישנה ככל הנראה שרה, ממלמלת מספר מילים של הרגעה וניחום.
נו מה אתה אומר על הבגדים שלך? איזה ריח טוב עשיתי להם? שינתה
אושרת את הנושא וגם את טון דיבורה, שחזר להיות נעים ועדין.
נהדר. עניתי, משחק את המשחק, תענוג אמיתי.
חדר חמוד סידרתם לקטנה, ציינתי.
איזה סידרתם, אתה מתכוון סידרת.
יפה, יפה מאד, ציינתי פעם נוספת. המשכתי להביט סביבי. משהו
בחדרון הקטן והחמוד היה מוזר, מוזר מאד, אפילו מאיים.
אושרת הביטה בי, קולטת את מבטי החוקרים. זה אמיתי ציינה
בסיפוק.
זהו, עניתי מהורהר, זה מה שחשבתי. זאת אומרת, הם מסודרים
בשורות יפות והם לא זזים, בהתחלה חשבתי, שזה טפט או משהו.
השתגעת טפט, אין לי כסף לילדה לאכול, אז אני ישים לה טפט
בחדר?
זה מדהים לחשתי, כל-כך הרבה פרפרים וכולם אמיתיים. כמה יש פה?
לא יודעת, אף פעם לא ספרתי, אבל הרבה מאד.
יש פה אולי איזה ארבע מאות, אמרתי, אולי אפילו יותר. אם הם
מכסים את כל קירות החדר, יש פה לפחות כמה מאות. אפשר להדליק את
האור?
לא, שלא תעיז. הילדה ישנה, עד שהרדמתי אותה. צמרמורת עברה
בגופי. ככל שהתרגלתי לאפלולית החדר, ראיתי את הפרפרים ברור
יותר. מאות של פרפרים, כתומים, מלכותיים, מסודרים בשורות
ישרות, צמודים בסיכות תפירה לחתיכות קרטון בגווני חום שונים,
שכנראה נאספו ברחוב.
מאיפה כל הפרפרים האלה? שאלתי עדיין נפעם מהמראה המתוק-קשה,
שהלך ונעשה ברור יותר מרגע לרגע.
זה גדעון הביא אותם, פעם, לפני המון שנים. עשר חמש-עשרה שנה
ואפילו יותר, כשהוא היה בסדיר שלו.
הוא הביא את כל הפרפרים האלה, כשהוא היה חייל? שאלתי בתמיהה.
כן הוא שירת בשטחים, מה שהיום של הערבים, טפו יימח שמם עמלק,
נדמה לי במקום על יד רמאללה.
מה את אומרת. אמרתי בהתפעלות.
כן, בטח. גדעון שלי היה בגולני, ציינה אושרת בגאווה,
גולנצ'יק, כמו שהוא אוהב שקוראים לו. היום נדמה לי, שכבר אין
יותר גולני.
לא אין, הפטרתי כבדרך אגב, מביט מרותק אל הפרפרים הכתומים,
שלמרות שהיו משופדים לקיר, נראו חיים ורוטטים.
אבל איך הם הגיעו מרמאללה לכאן, הוא הביא אותם ככה מתים?
לא מה פתאום טיפש, גיחכה אושרת. הוא הביא אותם בכלוב רשת ענק,
בשבילי, ציינה בגאווה. כל הפרפרים האלה גדעון הביא בשבילי. אז
גרנו אצל ההורים שלו, מיד אחרי החתונה שלנו. הוא רצה להראות לי
כמה שהאהבה שלו אלי גדולה, כמו שאומרים.
הוא באמת יודע לאהוב, נאנחתי.
כן, אבל כמה שהוא יודע לאהוב, ככה הוא יודע לשנוא. תאמין לי
האמונה טרפה לו את הלב וגרשה לו משם את כל האהבה שלו, שהיתה לו
אלי - את הכל. היום הכל מלא שם ברעל שחור.
אפשר לגעת בהם? שאלתי בהיסוס.
לא כדאי, הם יכולים להתפורר.
איך תופסים כמות כזאת של פרפרים? שאלתי
אין לי מושג. גדעון סיפר, שיום אחד הפרפרים פשוט נחתו על העמדה
שלו ושל החברים שלו, ולא עזבו אותם הרבה ימים. אז הוא החליט
ללכוד אותם בשביל האהבה שלו. הוא טוען, שהם נכנסו ברצון לכלוב,
בינינו לך תדע.  
זה מדהים אמרתי, לא ראיתי מעולם מחזה כזה. אולי בכל זאת אפשר
להדליק את האור? שאני אראה משהו מהם, התחננתי.
אם אתה חייב, אבל יש לי תנאי.
מה שתגידי.
אתה חייב להסתכל רק על הפרפרים, לא על שום דבר אחר בחדר,
בסדר?
בטח, אל תדאגי.
לא, אתה חייב להבטיח לי.
אני מבטיח, מילה של פרח.
בסדר תדליק.
למרות האישור שקבלתי, חיכיתי רגע נוסף לפני שהדלקתי את האור.
ואז הדלקתי. היום במבט לאחור אני מצטער שעשיתי את זה. לפעמים
יש דברים שצריך לראות רק באפילה, אבל אז רציתי לראות הכל באור
השמש העזה, כמו שאומרים. וחבל, כי המראה שנגלה לי באותו רגע,
הולך איתי כצל עד עצם היום הזה, ומעלה בי תחושה דקה של בחילה
כל פעם שהתמונה צפה ועולה מחדש בזכרוני. קשה לתפוס או לדמיין
את מה שראיתי שם על קירות חדר התינוקת. הקירות היו מכוסים
בשורות פרפרים בצבעי כתום עז. בחדר הקטן והדחוס שלט צבע כתום
בוהק, שבקע מכנפיהם הרוטטות של מאות פרפרים, שהיו משופדים
לקירות בסיכות תפירה. למרות שאושרת ביקשה ממני לא לגעת בפרפרים
הושטתי את ידי לגעת בהם, ואז רטט עבר בכנפיהם.  רטט שגרם לי
להוציא שריקת בהלה קטועה. זה היה מראה מבהיל, מדהים ומפחיד
כאחד. תערובת של זוועה מופלאה, שמציפה את כל החושים והולמת בהם
ללא רחם.
כבה ת'אור, כבה ת'אור קראה אושרת, כשראתה את הבעת פני המבועתת.
בוא נעזוב ת'פרפרים.
אבל הם חיים, מלמלתי.
מה פתאום, הם מתים לגמרי כבר שנים.
אבל הצבע שלהם חי כל-כך והכנפיים שלהם רטטו, כשהושטתי את היד
לגעת בהם.
הם מתים תאמין לי, הם מתים
אבל הרגשתי שהם חיים
בלי אבל, פרח יפה, בלי אבל, שמעתי את קולה הקשה והנחוש של
אושרת. למה תמיד להבין כל דבר למה תמיד להדליק ת'אור. זה הבעיה
שלכם שמה בצפון, כל דבר צריכים להבין, לגעת, למשש, אחרת לא טוב
לכם. עזוב ככה וזהו. לא כל מה שמרגישים הוא אמת, סיימה את
דבריה.
כיביתי את האור מנסה להתאושש מהמחזה המוזר שזה עתה ראיתי.
התישבתי על שרפרף קטן והבטתי באושרת ובצרור שהחזיקה בידיה. אני
מקווה שלא הערתי אותה עם כל הבלאגן שעשיתי לך, אמרתי כמעט
בלחישה.
לא, היא עדיין ישנה. ענתה אושרת בשקט.
מתי היא תתעורר לדעתך?
אושרת נאנחה בכבדות ומשכה בכתפיה, משאירה את שאלתי ללא מענה.
הבטתי בה ובצרור הגדול, שהיה מונח על חזה, חושב על המשפט
שאמרה: למה תמיד להדליק ת'אור, ורציתי. רציתי לתת לה משהו
שיהיה לה. כסף, אוכל. רציתי לקחת אותה ואת שרה איתי לחיפה
ולדאוג להם. רציתי להתחתן אתה, לשמור עליה כל החיים, לתת לה
לגור בצפון העשיר, שתטעם היא והבת שלה, שצרורה לה בצרור כבד של
בדים לבנים, קצת חיים טובים יותר ממה שיש להם בעיירה הקטנה
והאובדת הזאת. אבל חוץ מבגדי, שגם הם לא היו שלי, לא היה לי
דבר שהייתי יכול להשאיר להן. המשכתי להביט בהן בדממה. אשרת
הביטה בי וכך הבטנו זה בזה ארוכות, עד שנבלענו לגמרי בחשכת
החדר.
עוד מעט שבע ואתה תצטרך לנסוע מפה, אמרה בשקט.
כן.
אתה מוכן?
פחות או יותר.
טוב אני השתדלתי שיהיה לך הטוב ביותר.
והצלחת.
אני שמחה, אמרה ונאנחה אנחה כבדה. בטח אתה בטוח שאני מוזרה.
אמרתי לך את הפרח שלי.
היא לא ענתה, אך בחשכת החדר הרגשתי את חיוכה.
בוא נעבור למטבח אני יכין לך משהו לאכול.
אני לא רעב.
אז אני יכין לך משהו לדרך, זה הרבה זמן לנסוע עד חיפה מפה. יו
ראית איזה ברקים מפחידים.
הסתכלתי עליהם קודם הרבה זמן.
נראה לי שמשהו שם למעלה כועס עלינו.
לא זה סתם שבירה של השרב, עניתי בעצב.
אתה רואה, אמרתי לך שאתה לא אחד מהם.
חייכתי, אך לא הספקתי לענות. מכיוון הדלת נשמעו שלוש נקישות
נחרצות.
זהו, נגמר, נאנחה אושרת בכבדות. היא ניגשה אל הדלת ופתחה אותה.
בפתח עמד בחור צנום וכהה, חובש כיפה סרוגה שחורה לראשו.
אתה אביה, שאל אותי חולף על פני אושרת כאילו היתה אויר.
כן.
בוא אנחנו צריכים ללכת.
רגע רגע מה קרה, אני בדיוק באמצע של להכין לכם משהו לדרך, עקפה
אושרת את האורח בדרכה אל המטבח.
יללא אין זמן אנחנו צריכים להגיע לחיפה עד הבוקר, רטן האיש,
והתיישב על הספה החומה בכעס.
נו מה הבעיה? שאלה אושרת, מה חיפה זה בצרפת?
תן לה כמה דקות שתגמור את הכנת הסנדוויצ'ים, שלא נהיה רעבים
בדרך, ניסיתי לשכנע אותו בטון מרגיע.
הבחור נעתר באי רצון בולט. רק תזדרזי.
אושרת ניגשה למטבח ואני באתי בעקבותיה. השתגעת הסתכלה עלי
מפוחדת עוף מכאן מיד.
למה?
מה למה, שכחת? אני אשת איש. זה לא מקובל שאני יהיה במטבח לבד
עם עוד גבר.
אבל כל היום היינו ביחד.
ביחד אבל לבד. לא היה פה עוד גבר שיראה אותנו שאנחנו ביחד.
הסתכלתי עליה עוד רגע והיא לחשה בכעס נו יללא לך מפה, לך, לך.
רציתי רק לנשק אותך אמרתי בטון כמעט מתחנן.
עוף מפה יללא.
יצאתי מהמטבח נתקל במבטו הקשה של הבחור.
זה יקח לה הרבה זמן? שאל.
לא יודע, עניתי קצרות. הבטתי בו. הוא נראה מתוח, אפשר לומר
עצבני. מכנסיו היו משופשפות ומרוטות, וחולצתו הכחולה והדקה
נראתה ישנה כמעט שקופה מרוב שימוש. הוא ישב על הספה, גוו
מכופף, וכל גופו מכונס פנימה אל עצמו. הוא נראה כמו חתול דרוך
המוכן לזינוק. אושרת התעכבה במטבח ועצבנותו גברה.
איך קוראים לך? שאלתי, מנסה להפיג מעט מהמתח שהישרה הבחור על
שנינו.
שמעון, ענה הבחור קצרות.
כמה זמן זה מפה עד חיפה לדעתך? המשכתי לשאול.
עד הבוקר נגיע, ענה.
עד הבוקר?
יש הרבה מחסומי דרכים, שיירות של פליטים שנעות צפונה ונתיבי
אילון סגורים לתנועה.
למה?
הם מכוסים בדוקרנים.
מה אתה אומר, מי שם שם את הדוקרנים?
הכופרים.
זהו אתם יכולים ללכת, הכריזה אושרת ותחבה לשקית ניילון ישנה
ומקומטת חבילה קטנה של סנדוויצ'ים. זה עם קוטג' ופלפלים
קלויים.
הבטתי בעיניה כשהגישה לי את השקית. תודה רבה אמרתי מישיר מבט,
על הכל.
היא הפנתה את עיניה ממני. על לא דבר, אמרה בעיניניות, כמו
שאומרים אורח של יחזקאל הוא אורח שלי. מה שהוא אומר זה קדוש.
נכון מאד אורו עיניו של הבחור בהתלהבות, שהיתה מנוגדת לעצבנות
ולקדרות שהפגין רגע קודם. כל מה שהוא אומר זה קדוש, והשם עדי
שמאז שהוא ברך אותי ואת המשפחה שלי רק שמחות באות עלינו.
יחזקאל הוא קדוש? שאלתי בתימהון.
חזי הוא אשף בקבלה ותאמין לי הוא, כמו שאומרים, כוכב עולה.
אושרת נשארה אדישה להתלהבות של שמעון וסובבה את ראשה לכיוון
אחר, ממלמלת משהו מתחת לשפתה. משהו לא מצא חן בעיניה ודמיינתי
אותה אומרת לי "אני לא קונה את הבחור הזה ואת האושר שלו".
שלושתנו עמדנו בכניסה לדירה.
להתראות, הבטתי בה.
תיסעו בזהירות ושהשם, ישתבח שמו, ישמור עליכם, אמרה לנו בלי
להביט בי.
למסור משהו לגדעון? שאל שמעון, רק מחצית גופו פונה אל אושרת.
מתי תראה אותו? שאלה ביובש.
בסוף השבוע.
תמסור לו שישמור על עצמו ושהשם יאיר דרכו למעשים טובים. היא
אמרה את הדברים בטון חסוד ונראתה ברגע זה דתייה מתמיד.
אני אמסור לו.
ושמעון. . .
מה יללא אנחנו צריכים לזוז.
תמסור דרישת שלום לשרה.
נראה.
למה נראה? התרגזה אושרת.
אושרת למה עכשיו, במדרגות? התפתל האיש.
לא, תענה לי למה נראה, צעקה אושרת. למה מה אני לא מספיק טובה
בשבילה?
מה את רוצה ממני את יודעת מה חושבים על הענין הזה, ואת יודעת
כמה גדעון סובל בגלל זה, זה לא טוב להיות יוצא דופן.
תקשיב לי ותגיד לבהמה שלך ולכל החור המקולל הזה, שאושרת לעולם
לא תהיה רבקה שמעת. אושרת צרחה את הדברים וקולה הנשבר הידהד
ברחבי חדר המדרגות החלול.
איזה משוגעת, מילמל לעצמו שמעון, שאלוהים יעזור לה זאתי,
מקוללת.  
בוא מהר נלך מכאן, האיץ בי שמעון, לפני שנסתבך. רצנו במהירות
לרחוב מבלי להביט לאחור ונכנסנו למכונית מיצובישי משפחתית ישנה
משנת 2005. ריח כבד של אבק ואוכל נרקב עמד בחללה. צבעה רמז כי
בימים יפים יותר היתה כחולה.
מזל שאמרו לי לקחת אותך, אמר שמעון ללא נשימה.
למה?
קצת לצאת לראות את העולם, לא כל יום יוצא לי לצאת מפה.
המכונית שלך?
אתה חושב שאני יכול להרשות לעצמי מכונית?
לא יודע, אני לא מכיר אותך.
תאמין לי מאז שהתחילה המהפיכה הקדושה המצב פה בישוב, ובכלל בכל
רחבי הדרום, נעשה קשה הרבה יותר. כמו שאומרים מקדושה לא מביאים
לחם לילדים, אבל בסך הכל אין מה להתלונן.
התחלנו לנסוע  בכיוון היוצא מהעיירה. עלטה כבדה שררה בכל.
לא מדליקים פה את החשמל, שאלתי?
כבר מזמן אין תאורת רחוב בלילות.
למה?
כי לעיריה אין כסף לשלם לחברת החשמל. צריך נורא להיזהר שאיזה
ילד לא יקפוץ לי לתוך המכונית.
אתם עוברים מכאן צפונה? שאלתי.
למה אתה שואל? שאל שמעון בחשדנות.
כי אושרת אמרה לי שהם אמורים לעבור מכאן למרכז הארץ.
עזוב אותה מה היא מבינה המטומטמת הזו. קודם כל יש רשימת המתנה
ארוכה לדירות האלו בצפון. וחוץ מזה שאלוהים יעזור לאומללה
הזאתי סתם מפגרת. מישהו מאירגון מיישבי המהפיכה ייתן לה דירה?
את השם שלה היא לא מוכנה להחליף, שלא נדבר על כל הבושות שהיא
עשתה.
מה למשל?
כל מיני. היא לא מתפללת את מה שהיא צריכה להתפלל. היא יש לה
מבטים כאלה בגברים, שמיד מתחיל לעמוד לך. שלוש פעמים תפסו אותה
כשהיא קוראת ספרים של החילוניים. וכמה שהזהירו אותה וכמה
שגדעון לא דפק לה מכות, שום דבר לא עוזר.
עקשנית מה?
השם ירחמו יעזור לה, תאמין לי היא סובלת מפיגור בשכל.
וגם יש את הספור על הילדה שלה שרה.
איזה סיפור? שאלתי בחשש.
אני יודע, אולי זה סתם מילים של רוע, אבל אף אחד פה מהעיירה לא
ראה את שרה כבר יותר משנה. ואתה יודע איך זה, אנשים מדברים.
ומה אנשים מדברים? המשכתי לחקור, כאשר תחושה עמומה, כמו אחרי
קבלה של הודעה רעה, התפשטה לה בקרבי.
לא יודע מדברים, התחמק שמעון מתשובה.
זה קשור איכשהו לפרפרים? שאלתי.
שמעון היפנה אלי את ראשו. איזה פרפרים? שאל בעניין.
הפרפרים האלה, שגדעון הביא לה מהצבא כשהיה בגולני.
פסססס, שרק שמעון שריקת התפעלות. הפרפרים האלה כבר בפח לפני
שנים. הוא השתהה לרגע, לא ככה? הוא הביט בי פעם נוספת, מחכה
לתשובה ברורה על שאלתו.  
משכתי בכתפי, מתחמק מתשובה.
יש לה מזל אחד גדול בחיים, המשיך שמעון בשיחה.
מהו?
שכבוד הרב שלנו, בנתיבות, מוחל לה על כל חטאיה. הוא איש של
גדולה, לדעתי הוא התגלמות האלוהים על פני האדמה. והוא ישתבח
שמו, מוחל לה על הכל, כמו לילד מפגר שסולחים לו על הכל, אבל מה
היא לא מפגרת ממש אתה מבין פה את העניין?
שתקתי, צמרמורת עברה בגווי.
תאמין לי הוא המזל שלה בחיים, המשיך. לב של חלב ודבש יש לו,
אחרת גדעון כבר מזמן היה רוצח אותה וזורק את הנבלה שלה למזבלה
העירונית. זאתי יתנו לה דירה בצפון? הצחיקה אותי.  
הלילה מבעד לחלון המכונית, ניבט שחור ואפל. ברקים פראיים פלחו,
מדי פעם, את האפילה. ריח רענן של גשם בתום שרב עמד באוויר. פה
ושם ריצדו אורות בודדים במרחבי החשיכה. השלטים הלבנים שחלפו על
פנינו הצביעו על ישובים שנדמה היה, כי אינם נמצאים כלל
במציאות. שלטים שמצביעים על חושך מוחלט. הבטתי בשלטים, תוהה
למה הציבו אותם שיצביעו על שומקום. השלט: שדרות הצביע על חושך
מוחלט, דקות מספר אחר כך הופיע שלט קרוע: קבוץ ארז, ומספר דקות
מאוחר יותר הופיע שלט חלוד ומחורר: צומת יד מרדכי. כולם הצביעו
לכיוון החשיכה. לקח לנו יומיים להגיע לחיפה תמר, ואם תשאלי
אותי שמעון מעולם לא חזר לנתיבות. הוא לא הפסיק להתפעל מהעיר.
מהרגע שהצלחנו לפלס את דרכנו, למעלה, לכרמל הוא איבד את
עשתונותיו. בית זונות של השטן הוא מילמל לעצמו, במכונית. בית
זונות אחד גדול. כמה אוכל יש פה! איזה שפע, כמה אנשים, מוזיקה,
בתי קפה. אני לא מבין, לא הגענו בטעות לגן עדן? שאל אותי
כשחיוך גדול על פניו. כשנפרדתי ממנו עוד הספקתי לראות אותו
זורק את הכיפה, ונכנס לאחד מבתי הקפה עם שתי בחורות. מי יודע
אולי הוא רק לקח חופשה קצרה מהקודש.
זהו, זה הספור על אושרת. עד היום אני נזכר בה ודמעות של צער
ועונג מציפות אותי, ואני תוהה לפעמים, אם לא הייתי צריך לרדוף
את האושר הקטן הזה ולהפוך אותו לאושר גדול.
תמסרי דרישת שלום חמה לכולם. ממני, אביה במערה.

כרמיאל

רעמי טריקת ארונות המטבח הלכו וגברו מרגע לרגע.  גם הקללות
הנמרצות, שהתלוו לכל טריקה, הלכו והתארכו. אמנם מהחדר שלי הן
נשמעו עמומות, אבל לא הייתה לי בעיה לזהות אותן לפי הצליל
המיוחד והאופייני שלהן - צליל של קללה בגרמנית.
עוד מעט תיטרק דלת השירותים ואחר-כך אולי גם דלת חדר השינה
שלהם, ואז
והיא תתייצב בפתח חדרי, עיניה יירקו ברקים ופיה ישפוך לבה
רותחת לכל עבר.
הנה דלת חדר השינה נטרקה, זהו עוד קצת. ובאמת, כצפוי, ללא
דפיקה מקדימה וללא כל אתראה, נפתחה דלת חדרי לרווחה והיא עמדה
שם בבגדי היציאה שלה, שכללו חצאית חומה, חולצה פרחונית בצבע
ורדרד וסנדלים לבנות סגורות עם עקב נמוך.
בשביל זה התחתנתי, נשענה על משקוף הדלת, רגלה הכבדה מטופפת על
הרצפה. בשביל זה קמתי בבוקר של החתונה שלי. בשביל האבא הלא
יוצלח שלך, בשביל הבית הארור הזה, ששותה לי את הדם, ובשבילך
מיידלע שלי. מה אתה עושה עכשיו אפשר לדעת? שאלה בטון קנטרני.

אני לומד למבחן אמא, עניתי מתנצל. את יודעת שאני בתקופת
בחינות.
ומה כבודו לומד לי? שאלה, מרימה את ידיה לכיוון התקרה, מדגישה
בכך את הלגלוג שהכילה המילה כבודו.
אני לומד עכשיו את חיל ורעדה לקירקגור, את יודעת הפילוסוף.
נהדר, נהדר, ספקה אמא את כפיה מגלגלת את עיניה לשמים. פילוסוף.
הבן שלי פילוסוף. בשביל זה אני קמה כל בוקר בחמש, מנקה, מכבסת,
מבשלת, דואגת, אוכלת את הלב ובעיקר, הגבירה אמא את קולה, שעמד
על סף הצרחה, ובעיקר אני צריכה להתמודד עם הכתמים החומים
כחולים בכיור המטבח שלי, שהם הולכים ומתחזקים להם כל יום. מרגע
שאני קמה ועד שאני זוחלת בחזרה למיטה, אני מנסה להוריד את
הכתמים האיומים האלה שבאים מהמסננת כיור המחורבנת ואתה, צרחה
אמא - את האתה הזה היא ממש צרחה -  ואתה לומד לי פילוסופיה עם
אחד שיש לו שם של לול תרנגולות.  פניה היו אדומות ואגלי זיעה
בצבצו על מצחה. היא העבירה את משקל גופה מרגל לרגל, מנסה למצוא
לעצמה אחיזה בסערת ריגשותיה. חבל שלא זרקתי את עצמי מתחת
לגלגלים של קו עשרים ושמונה. אז היה לי שקט, ואז אתה היית צריך
להוריד את הכתמים האלה מהכיור, רטנה בקול שקט.
הבטתי בה, אשה גדולה ואומללה, שלא מוצאת לעצמה שקט, וזה בעצם
תכלית קיומה.
 אמא אני יודע כמה קשה לך, ניסיתי להרגיע אותה במילים רכות,
אבל חיפשת הרבה, ולא מצאת את המסננת מהתוצרת חוץ, שלא עושה
כתמים, אולי יש חומר יותר חזק ממה שיש לך, שיוריד את הכתמים.
אז אתה אומר שאני לא יודעת לנקות מה?
אופס טעות.  לא מה פתאום אמא את מנקה נפלא, ניסיתי לתקן את
האמירה האוהדת, שהפכה לפגיעה קשה.
הדבר היחידי שאני יודעת לעשות זה לנקות. מגיל ארבע כבר ניקיתי
את השרותים שלנו בבית בברלין, ואתה אומר לי שאולי החומר שלי לא
מספיק חזק? מה אתה חושב שאני מטומטמת?
נאנחתי בכבדות, לא היה כבר מה לומר. מעכשיו גם אני נמניתי עם
כוחותיו של האויב בבית, שכללו את אבא, ואת הכתמים העקשנים,
החומים כחולים, של כיור המטבח.
טוב צוקר פושקה שלי, סיכמה אמא את הדיון - נוסעים.
הבטתי בה מופתע. נוסעים? לאן?
קדימה תתלבש. עוד חמש דקות בדיוק נוסעים.
אני מצטער, חייכתי נבוך, רועד מעט מהעימות הצפוי, יש לי מחר
בחינה.
בסדר, ענתה אמא בזעם. ולי יש פגישה עם הקו עשרים ושמונה. ואתה
יודע מה, התנשפה אמא בכבדות, אני יחכה לאוטובוס מהסוג החדש,
הכבדים האלה, הירוקים, אז בטוח שאני יגמור. אמא עזבה את החדר
בסערה. רגע אחר-כך שמעתי את דלת הכניסה נטרקת.
אלוהים חשבתי היא באמת הולכת לכביש. חרדה איומה תקפה אותי.
בשניות הייתי בחצר, מספיק להדביק את אמי רגע לפני שתעלה
במדרגות לעבר מותה האיום.
בסדר, בסדר. אני אסע איתך לאן שאת רוצה. אמא הביטה בי בעיניים
מאירות.
יופי, אמרה. אני צריכה להרוג את עצמי, כדי שמישהו בבית הזה
ישמע אותי.
תני לי עשר דקות התחננתי ואני אהיה מוכן.
אבל רק עשר דקות, אמרה אמא, אחרי זה אני הולכת.  
התלבשתי במהירות, כדי שאוכל לקרוא עוד פיסקה מתוך "חיל
ורעדה".
" היה זה מוקדם בבוקר, אברהם השכים לקום, חבש את חמוריו, יצא
את אהלו, ויצחק עמו, אבל שרה הביטה אחריהם מבעד לחלון, עד אשר
חצו את העמק ונעלמו מעיניה. דומם רכבו שלושת-ימים. בבוקר היום
הרביעי, ואברהם לא דיבר דבר, כי אם נשא את עיניו וראה את הר
המוריה מרחוק. הותיר את נעריו מאחור ופנה לבדו עם יצחק לצדו
לעבר מעלה ההר.  אבל אברהם אמר לעצמו, "לא אסתיר מיצחק לאן
מוביל הנתיב הזה אותו." בשקט נעמד, והניח ידו על ראש יצחק
במועל ברכה, ויצחק הרכין ראשו לקבל את הברכה. ופניו של אברהם
לבשו אבהות, מבטו היה רך, ודיבורו מעודד.  ואולם דעתו של יצחק
קצרה מהבן, ונפשו מאנה להתעודד, הוא התרפק על ברכי אברהם, נפל
לרגליו בתחינה, הוא ביקש על חייו הצעירים, על תקוות עתידו
היפה, לנגד עיניו עברו העצב והבדידות. אז נטל אברהם את בנו
ויחדיו הלכו זה בצד זה, ודיבורו היה מלא מלות רווחה ותוכחה
כאחת, אבל דעתו של יצחק קצרה מהבן. הוא עלה בהר המוריה, אך
יצחק הבן לא הבינו. אז הפנה אברהם את פניו ממנו לרגע, וכאשר
ראהו יצחק שנית, והנה שונו פניו, מבטו פרא, ומראהו נורא.  הוא
אחז ליצחק בגרונו, השליך אותו אל האדמה, ואמר,  "נער אוויל,
סבור היית שאביך אני? עובד אלילים אנכי. סבור היית כי ממלא אני
אחר מצוות אלוהים? לא, כי תאוותי בידי." ויצחק זעק ברעדה, חרד
כולו, "אלוהים בשמים חמול עלי. אלוהי אברהם, חמול עלי. אם אין
לי אב על פני האדמה, היה אתה אבי!" ואברהם אמר לעצמו חרש, "הו
אל עליון, הריני מודה לך. טוב לו לנער שיחשבני לשד, ממה שתאבד
אמונתו
בך."
אתה מוכן? שמעתי את אמא צועקת מעבר לדלת, אנחנו נפסיד את
האוטובוס.
עוד רגע אני רק מסתדר פה עם הנעליים, עניתי בצעקה.
"משמגיעה שעתו של תינוק להיגמל, מאפילה האם את חזה. לעלבון
יהיה
הדבר ששדיה ייראו ערבים, כאשר הילד אינו יכול למוץ מהם. כך
מאמין
הילד כי החזה שונה, אך האם נשארה בעינה, מבטה אוהב ורך כתמיד.
אשרי מי שאינו צריך לתחבולות איומות מאלה על-מנת לגמול את
ילדו."
אני יוצאת ואם אתה לא מגיע אני אסע לי לבד, ואלוהים ישמור עלי
מכל מה שמסתובב לו שם בחוץ, שמעתי את אמא צורחת מפתח הבית.
אני מגיע, צעקתי ושעטתי לעבר היציאה. מתנשף התייצבתי לצידה על
סף הדלת מחייך חיוך מתנצל.
נו, הביטה בי במבט חמור, שניסה להסתיר את שמחתה ונחת רוחה
מהצטרפותי למסע, אולי תכניס כבר את החולצה למכנסיים.

תמיד שצריך אותם הם לא מגיעים האגד"ניקים האלה.  כולם, או
רומנים או מרוקאים וככה הם נראים, סיננה אמא בעצבנות.
אנחנו בסך הכל נמצאים פה פחות מחמש דקות, ניסיתי להרגיעה.
אמא הביטה במבט קשה שאומר: אתה מהאויבים, וסיננה בשקט: יום
יבוא ותביא לי מרוקאית הביתה.  אני יודעת את זה, זה כתוב לך על
כל הפרצוף של הפילוסופיה שלך ואז באמת אוכל סוף סוף לסגור
חשבון עם העולם הזה.
די באמת אמא, מספיק עם זה. אולי תגידי לי לאן נוסעים?
אמא כיווצה את עיניה, ממקדת את מבטה בעיני.
לכרמיאל, אמרה בשפתיים חשוקות. לכרמיאל!  
לכרמיאל? שאלתי בתדהמה. מה כבר יש לנו לעשות בחור הזה?
בחור הזה, פילוסוף שלי, יש חנות לכלי בית שמנוהלת על ידי איזה
רוסי עם שכל שמבין עניין, והוא מייבא את המסננים מתוצרת חוץ
מהנירוסטה הנקייה, כזו שלא משאירה סימנים בכיור.
אבל כבר נכנסת לארבעים חנויות לכלי בית וכלי עבודה, פה בחיפה,
ולא מצאת את המסנן הזה. למה את חושבת שתמצאי אותו בכרמיאל?
שאלתי מסרב להאמין שפנינו באמת מועדות לכרמיאל.
כי אני מבררת דברים, חמוד שלי. אתה אולי פילוסוף שחי לך שם
למעלה עם העננים אבל אני חיה פה על האדמה, ואני מבררת, ושמה יש
מסננת כזו מהסוג הטוב. לא כמו שהם עושים פה בארץ, שהם מכניסים
משהו לנירוסטה, והיא משאירה סימנים בכיור. הפוילה שטיק
ישראלי.
אני בחיים לא אספיק להתכונן למבחן, התמרמרתי. אם הייתי יודע
שאנחנו נוסעים לכרמיאל, לא הייתי יוצא מהחדר שלי.
אוה הנה העשרים ושמונה. בוא נעלה, התעלמה אמא ממחאתי הקלושה.
מזל שעכשיו מוקדם בבוקר, עוד נספיק להגיע להדר לפני כל הפקקים.

כרמיאל, מלמלתי עדיין לא מעכל את רוע הגזירה, איך את רוצה
לנסוע לשם? שאלתי בקול נכאים.  במונית או באוטובוס?
מונית שרות על גופתי, הצהירה אמא בנחרצות.  אני מעדיפה את
הרומנים והמרוקאים של אגד על פני האערבס של המוניות שרות.
אז ככה זה התחיל, נסיעה סתמית  ביום חמישי סתמי בסופו של שבוע
סתמי, גדוש בלימודי פילוסופיה.  בגלל התעקשותה של אמא חיכינו
ארבעים וחמש דקות לאוטובוס של אג"ד. נתנו לארבע מוניות שרות
לכרמיאל לחלוף על פנינו, והתחלנו להזיע בבוקרו של יום שרב
אביבי.
"היה זה מוקדם בבוקר, אברהם השכים לקום, חבק לשרה, כלתו בערוב
ימיו, ושרה נשקה ליצחק, יצחק אשר הסיר את חרפתה, אשר היה
גאוותה,
ותקוותה לכל הימים. כך רכבו בשקט לאורך הדרך, ומבטו של אברהם
נעוץ בקרקע, עד היום הרביעי, כאשר נשא את עיניו וראה את הר
המוריה מרחוק. ואולם מבטו שב לקרקע. דומם הניח את עצי המערכה,
עקד את יצחק, דומם הוציא את המאכלת - ואז ראו עיניו את האיל
אשר הכין לו האלוהים. ואברהם הקריב את האיל ושב לביתו... מאותו
יום ואילך קפצה זקנה על אברהם, והוא לא יכול לשכוח שאלוהים רצה
זאת ממנו. יצחק שגשג כמקודם, אך עיני אברהם קדרו, ונפשו לא
ידעה עוד חדווה."
מה אתה קורא? שאלה אמא, בקולה ניכר שהיא מעט משועממת.
את הפילוסוף הזה קירק...
אה זה מהלול תרנגולות, קטעה אותי. יופי יופי, אמרה ונפנתה
להביט החוצה אל נופיה הירוקים של הדרך המתפתלת לעבר כרמיאל.
כל-כך יפה הגליל שלנו, צקצקה בשפתיה, רק חבל שכל הארעבס פה על
ההרים. תראה איך שהם גדלו. עוד מעט הם ישתלטו לנו על כל ההרים,
ואז הם ידחקו אותנו לים - תשמע לי מה שאני אומרת לך, זה בדיוק
כמו שעשו הגרמנים בסודטנלנד לצ'כים. אי אי אי, נאנחה. ההסטוריה
תמיד מרגיזה אותי מחדש.
אמא את מאמינה באלוהים? שאלתי, ומיד הצטערתי על השאלה.
למה שאני אאמין בו? הסתכלה בי אמא ממרום כסאה. הוא האמין בי?
שהיטלר ימח שמו וזכרו, שיפול על כל השונאים שלי, שלח את
הגסטפו
של וינה לחפש את כל היהודים של ברלין, ותפס את סבא וסבתא שלך
ואת הדודה והדוד שלך -  אלוהים שלך היה שם והאמין בי?
בלעתי את רוקי. הרי את נשארת בחיים חשבתי. בלי קשר למלחמה אמא

באופן כללי באופן הכי.....ניסיתי למצוא את המילה, אבל אמא קטעה
אותי בגסות.
אין בלי קשר, אין דבר כזה אלוהים בלי קשר. אם הוא בלי קשר, אז
בשביל מה הוא קיים? בשביל מה אני צריכה אותו בכלל בלי קשר,
רטנה בכעס.
מה שרציתי לומר...
אני יודעת מה רצית לומר קטעה אותי אמא, ואני אומרת לך, אין דבר
כזה אלוהים בלי קשר. אולי אצלכם שם בפילוסופיה אלוהים זה בלי
קשר. אבל אצלי בפחד, בסיוטים, בזיעה של הידיים, בסרחון של
המתים - אלוהים זה רק עם קשר. אז או שהוא בקשר, או שהוא לא
בקשר, שיחליט ואז גם אני אחליט. הבנת? סיימה אמא את נאומה
הנחרץ.
"משגדל הילד ומגיעה שעתו להיגמל, מצפינה האם מעשה - תומה את
שדיה, והילד, היתה לו אם והיא איננה עוד. אשרי הילד אשר איננו
מקפח את אמו בדרך שונה מזו".
אבל למרות כעסה הגלוי על אלוהים, ותחזיותיה הקודרות לגבי
הערבים, פניה של אמא קרנו מאושר כל הדרך לכרמיאל. היתה להם
הבעה שאמרה: יש טעם. יש טעם לחיפושים. יש טעם לריצה, להתעקשות,
יש טעם לחיים. מידי פעם בדקה אמא בתיקה לוודא שלא שכחה את
הארנק. ככל שהתקרבנו לכרמיאל התרגשותה הלכה וגברה. בפניה ניכר
המתח בו היתה שרויה, והיא הפכה קצרת רוח מרגע לרגע.
ומה אם נגמרו לו המסננים האלה, הטובים מחו"ל? שאלה. ומה עם הוא
יפקיע את המחיר על המסננת בגלל שהוא יודע מה יש לו ביד?
אסור לך להגיד לו שום דבר על זה שבאנו כל הדרך מחיפה, הסתובבה
אלי אמא חצי סיבוב, גופה הכבד נשען על מסעד כסא האוטובוס,
מטלטל עם מהמורות הכביש.
מי בכלל התכוון להגיד איזו מילה. כל - כך התביישתי ממה שצפוי
לקרוא בחנות, שלא התכוונתי בכלל להיכנס לשם.
אם הוא יעלה על זה שאנחנו מחיפה, הסתכלה עלי אמא עדיין
מתנוענעת
בחוסר יציבות על מושבה, אז כמובן שבאנו הנה לעיירה הזו בשביל
לבקר קרובים, ואנחנו רק רוצים לקנות להם איזו מתנה נחמדה.
בשום אופן לא להגיד לו שבאנו אליו במיוחד בשביל המסננת.
ברור ברור, עניתי חפוי ראש. מי רוצה בכלל להגיד משהו, חשבתי
ביאוש.
אנחנו מטלטלים כבר שעתיים וחצי באוטובוסים, ביום שרבי לוהט,
בשביל מסננת כיור שאין בה פוילה שטיק ישראלי, שמשאיר כתמים
חומים כחולים בכיור ואני אדבר על זה?
למה הוא עצר? שאלה אמי כשהאוטובוס עצר, ואחרון הנוסעים ירד
ממנו.
אולי זו התחנה הסופית, הצעתי רעיון משלי, בקול מעט מלגלג.
מה פתאום תחנה סופית. זה הכניסה פה לכרמיאל, מה עכשיו נלך
ברגל? כשהאוטובוס התמיד בסירובו לנסוע הלאה לתוך כרמיאל, נבחה
עלי אמא שאפנה לה מקום ואתן לה לצאת מהבית-כלא של המושב שלה,
כהגדרתה.
בצעדים כבדים ובוטחים ניגשה אל הנהג, שסידר במהירות את מכשיר
הכסף ומתלי הכרטיסיות שעמדו לצידו.  
למה עצרת? שאלה אמא ללא כל גינוני נימוס.
לא עצרתי גברת, ענה הנהג ממשיך להתעסק בסידורי סיום הנסיעה
שלו. הנסיעה נגמרה, תחנה אחרונה.
אבל אני צריכה לתוך כרמיאל, כעסה אמא פה זה רק ההתחלה שלה...
את יורדת פה והולכת לשם, הצביע האיש למרחב שלפניו. את רואה את
הרחוב הראשי? שמה יש לך קו ארבע פנימי, הוא יקח אותך לאן שאת
צריכה.
אני צריכה לקריסטל החנות של הרוסי לכלי בית, שכולם מדברים
עליה. אתה יודע אם הקו ארבע שלהם פה ייקח אותי לשם?
הנהג הפסיק רגע את עיסוקיו וחייך לאמא.  חכי רגע גברת, אני
אברר בשבילך את העניין.
נו, יופי המהמה אמא, יש אנשים טובים באגד. לא כולם רוצחים
וגנבים.
הנהג קפץ ממושבו והחליק במורד מדרגות האוטובוס, נבלע באחד
ממשרדי התחנה.
זה במרכז המסחרי? שמעתי אותו כעבור רגע צועק.
לא יודעת, ענתה אמא בקול רם מושכת בכתפיה. מה שאני יודעת,
שקוראים לחנות הזאת קריסטל.
פה אף אחד לא שמע עליה גברת, ענה הנהג.
שלא ידעו פה איפה זה קריסטל? התפלאה אמא בקול. חנות כזאת
שמחזיקה מסנני כיור תוצרת חוץ?
אין בעיה ענה הנהג, נעשה עוד בירור רק רגע.
אמא עמדה שם ממתינה, שתי ידיה מחזיקות את תיקה החום. גופה
הגדול עטור חצאית חומה וחולצה פרחונית בגווני ורוד, ממלא את כל
רוחב המסדרון.
הנהג עלה בחזרה לאוטובוס מתנשם, לעזאזל איזה חמסין. אני שונא
את הימים האלה. תשמעי גברת, פנה לאמא. כמו שאמרתי את לוקחת את
קו ארבע משם הצביע שנית הנהג למרחב הלוהט שלפניו, ותשאלי כבר
את הנהג איפה קריסטל. הוא יגיד לך איפה לרדת.
תודה, תודה רבה, אמרה אמא. יפה מאד, כל הכבוד לאגד, ציינה
בהתרגשות.
נו אתה רואה, הביטה בי אמא, יש גם מרוקאים טובים. אחרי הכל לא
כולם רוצחים וגנבים, ציינה בסיפוק.
לאן עכשיו? שאלתי.  לקו ארבע, ענתה אמא, צועדת בצעד מהיר ובטוח
לעבר שדרותיה הראשיות של העיר.
החום היה כבד מנשוא, והותך על פנינו בעזרתה האדיבה של רוח
מזרחית יבשה.
גיהינום, מלמלה אמא. איזה אנשים נורמלים יכולים לחיות פה.
תראה, צקצקה בשפתיה, כמה דשא הברברים האלה שמים פה. נו מה הם
חושבים, שעם כל הפוילה שטיק הזה הם יהיו אירופה?  קודם כל
שיפסיקו את החמסין של הלבנט, ואז נראה אותם אירופה.
אמא עוד המשיכה להטיח כהנה וכהנה דברים על כרמיאל. ככל
שהתקרבנו לתחנה רק גבר שטף  הביקורת הבלתי מרוסן שלה. במיוחד
הוציאו אותה מהכלים פסלי הברונזה והברזל הרבים, שהיו פזורים
בכל עבר, בין ובתוך מדשאות הכניסה לעיר.
מה זה כל המחזה אימים הזה? סיננה אמא. מה הם רוצים להפחיד אותי

עם הגושי ברזל האלה? צריך לשבור לו את הידיים למי שעשה את
החוסר תרבות הזאת, וצריך לשבור לו את הרגליים למי ששם את כל
הקשקוש הזה ככה על הדשא. זה האופי של הלבנט אתה מבין פילוסוף
שלי? זה לבנט. לשים דשא ירוק, לתקוע עליו פסל מברזל, ושהכל
ביחד יישרף בשמש, בלי טעם, בלי ריח, בלי תרבות. או שאתה אערבה,
או שאתה אירופה. אין באמצע, פסקה אמא. באמצע זה גורנישט.

"היה זה מוקדם בבוקר, אברהם השכים לקום, נשק לשרה, שאך זה
מקרוב היתה לאם, ושרה נשקה ליצחק, נחת-רוחה, וששונה בכל עת.
ואברהם רכב מהורהר לאורך הדרך, הוא הגה בהגר ובבן אותו השליך
המדברה, עלה בהר המוריה, שלף את המאכלת.
היה  זה בערב שוקט, ואברהם רוכב לבדו, אל הר המוריה רכב. הוא
נפל על פניו, וחילה את פני אלוהים שימחל לו על חטאו, כי ביקש
להקריב את יצחק, כי התנכר לחובתו כאב. פעמים הרבה היה רוכב את
דרכו לבדד, ולא מצא מרגוע. הוא לא יכול לתפוס זאת כחטא, לרצות
להקריב לאלוהים את המיטב שבנכסיו, שעבורו נכון היה תמיד למסור
את נפשו. ואם היה זה חטא, אם לא אהב את יצחק כפי שדימה לעצמו,
הוא לא יכול להבין איך יכופר לו.  כלום יש חטא נורא מזה?"
עשרים וחמש דקות חיכינו לקו ארבע. נאלצתי להסתפק בתפוחים שלקחה
אמא לדרך, כדי להרוות את צמאוני, כי היה לה ברור שכמו שהיא
מכירה את האגדניקים האלה - איך שאני אלך לקנות שתייה יבוא הקו
ארבע ואנחנו נפספס אותו.  כשהגיע לבסוף קו ארבע, לא הפסיקה אמא
להטיח בנהג, כל מה שהיא חושבת עליו, על אגד ועל המוצא שלו -
בגרמנית כמובן.  לאחר שנרגעה ניגשה אליו ובנימוס מעושה ביקשה
את עזרתו.
אני צריכה להגיע לקריסטל, החנות הידועה הזאת של כלי בית
בהנהלתו של הרוסי.
איפה נמצאת החנות הזאת שאל הנהג?
אני יודעת? אמרה אמא בהשתאות. אתה צריך לדעת. הנהג של ה- שלוש
שש אחד אמר לי שאתה תדע איפה זה קריסטל.
תשמעי גברת, ענה הנהג הנרגז שמבטו היה שקוע במרחב שמולו, אני
לא מדריך תיירים, אני בסך הכל נהג אגד.
אז מה אני עושה עכשיו? הזדעקה אמא, איך אני מוצאת את החנות
הזאת?
הנהג משך בכתפיו מביע בזה חוסר עניין וחוסר אכפתיות, משהו
בסגנון שתחנקי לך גברת עם הקריסטל שלך.
זה הלבנט אמרה אמא בקול רם, כשהתיישבה על ידי נסערת. אמרתי לך
שכל אגד זה מרוקאים, רוצחים וגנבים.
בפעם הראשונה בחיי ראיתי ניצוץ של יאוש בעיניה של אמא, וזו
היתה הרגשה מוזרה וחדשה לחלוטין.  המשכנו לנסוע עם קו ארבע,
מתפתלים בין שכונותיה של כרמיאל, לא מחליפים מילה אחד עם השני.
אני התכנסתי בתוך עצמי, מנסה לצמצם את נוכחותי מתוך איזו תחושה
דחופה, שככל שאהיה נוכח פחות כך אהיה פחות למיטרד, ולאמא תוקל
תחושת האכזבה והייאוש שאכלה אותה מבפנים. אמא שתקה, כי כבודה
לא נתן לה להסגיר את יאושה.
ככל שהתארכה הנסיעה והפכה לחסרת תועלת, כך גברה השתיקה, כבדה,
מצמיתה מלחיצה. הרגשתי שהיא ממש יושבת לי על הסרעפת, ונשימתי
הפכה כבדה.
הבטתי החוצה לעבר הבתים והחצרות, שחלפו על פנינו. מקום מוזר,
חשבתי לעצמי. עיר שהיא מעין דו"ח מצב על חוסר טעם וסכלות. אם
הייתי מחבר שפה על פי התחביר  האדריכלי של העיר, חשבתי, הייתי
במקרה הטוב מגמגם. במקרה הפחות טוב נשמע טיפש.
האוטובוס עצר. תחנה סופית, הכריז הנהג ומיהר לרדת. שנינו
נשארנו לשבת, מחכים למשהו שיקרה.
מבעד לחלונות האוטובוס ניבטו פסלי הברזל הענקיים, שעיטרו את
הכניסה לעיר.  הם נראו גבוהים מתמיד, גאים מתמיד.
בואי אמא נרד, פניתי אליה בטון החלטי. נלך למרכז המסחרי וננסה
לברר את מיקומה של החנות, אולי מישהו יידע.
אמא קמה בשקט ממקומה, ובצייתנות מדהימה ירדה מהאוטובוס.
בהילוך איטי, שדמה יותר לצעדת אבלות, התקדמנו מאזור התחנה
המרכזית של העיר לעבר המרכז המסחרי.

"משמגיעה שעתו של תינוק להיגמל, גם האם ספוגת צער, שהנה היא
וילדה מתרחקים והולכים זה מזה, שהנה הילד שתחילה היה מונח תחת
לבה, ואחר-כך נח על חזה, לא יהיה כה קרוב אליה עוד. יחדיו
יקוננו ימים מועטים, עד עבור. אשרי האיש המחזיק את ילדו קרוב
אצלו, ואינו יודע צער עוד".
אני לא יכולה יותר להמשיך, אמרה אמא בשקט. אני חייבת לנוח פה
רגע.
הבטתי בה בדאגה. היא הייתה חיוורת. אגלי זיעה בצבצו על פניה
ונשימותיה היו קצרות. היא התיישבה על גדר אבנים, שמספר אלונים
הצלו עליה צל סמיך וקריר. אוה המחייה, מלמלה אמא. אתה יכול
להמשיך, אני מכאן לא זזה,  אמרה ונאנחה בכבדות.
אני רץ להביא לנו שתייה, אמרתי בדחיפות. את חייבת לשתות.
בסדר, בסדר בן, רוץ לך. רק תיזהר שאתה חוצה את הכביש, אמרה
בדאגה.
התחלתי לרוץ לעבר המרכז המסחרי, כשתחושת חרדה ודחיפות מריצה את
רגלי.  הייתי חייב לדאוג לשתייה מזמן חשבתי. אבל היא לא אפשרה
לי לקנות שום דבר, כל הזמן היא בלחץ, חצתה מחשבה נגדית. אבל לא
תמיד צריך להקשיב לה,
אתה לא חייב להיות כזה פחדן וצייתן, כעסתי על עצמי. אבל מה
יכולתי לעשות? מחשבות של אשמה וחרדה פילחו את מוחי, וראייתי
נתערפלה מאגלי הזיעה שנשרו ממני.
סירנות אמבולנס טיפול נמרץ, שעבר במקום, החישו את צעדי. בעיני
רוחי ראיתי את אמא שרועה על המדרכה, ללא רוח חיים, ורק צל
האלונים הקריר מסוכך עליה מפני החום הלוהט.
איזה אסון מלמלתי לעצמי, איזה אסון ודווקא בכרמיאל. מכל החורים
שבעולם דווקא בכרמיאל את צריכה למות לי?  אגלי הזיעה התערבבו
בדמעות. מה אני אעשה? איך מפנים אותה הכי מהר שאפשר? ואיזה
בית-חולים יש כאן בסביבה? זה או זיו בצפת או זה של נהריה. טוב
בטח באמבולנס כבר יחליטו. לעזאזל עם המגן דוד אדום עד שהם
יגיעו היא תמות כבר עשר פעמים. ובעצם היא צריכה ניידת טיפול
נמרץ. אבל בטח בכל הגליל המערבי יש רק ניידת אחת והיא עברה פה
כרגע בדרך לנהריה או לצפת.
בכי של יאוש ומצוקה פרץ ממני, ונאלצתי לעמוד רגע ולתפוס את
נשימתי.
הי בחור אתה בסדר? שמעתי קול מודאג.
יהיה בסדר, ניסיתי לשלוט בעצמי. אני צריך להגיע לקנות מים
מינרלים כמה שיותר מהר.
אז בגלל זה בוכים? וולא איזה נקבה, שמעתי את הקול ממשיך ללכת
בטרוניה.
ניגבתי את הדמעות, והגברתי את קצב הליכתי. כמה בקבוקים לקנות?
שניים? שלושה? ששיה? ששיה זה הכי בטוח, הרגעתי את עצמי. ככה
יהיו לה מים לכל היום וגם לי.
כנראה נראיתי רע מאד, כי המוכר בחנות עמד על כך שהוא יעזור לי
לסחוב את ששית הבקבוקים של המים המינרלים.
תשב, תנוח רגע, התחנן המוכר טוב הלב.
אני לא יכול, עניתי. אמא שלי הולכת למות, פה לא רחוק. אני חייב
להביא לה מים, היא נראית כל-כך רע, שאני לא יודע מה לעשות.
סאשה, נשמע קולו הרועם של המוכר, תחזיק פה כמה דקות עד שאני
חוזר.
אין בעיה אלברט ענה הבחור, עלי.
קח תשתה, דחף לי המוכר כוס מיץ ליד. תשתה רגע ונלך.
התחלנו ללכת, כאשר המוכר מעמיס את ששית המים על כתפו.
היא אמורה להיות, שם הצבעתי לעבר גדר האבן שחסתה בצל העצים.
איפה שם? שאל אלברט. אני לא רואה אף אשה על הגדר.
אלוהים, היא מתה זעקתי. תעזור לי אמא שלי מתה.
שמישהו יזעיק אמבולנס, שאג אלברט. יש פה אשה מתה.
צעדי ריצה, טפיפות רגליים וקולות נרגשים של אנשים העומדים
להביט במוות, נשמעו מכל עבר.
מה קרה? נשמעו קולותיהם הנסערים של הסקרנים.  
לא ברור, ענה מישהו.  
יש כאן אשה מתה, כנראה נרצחה, הציע מישהו גירסה משלו לארועים.

פיגוע?
לא, הכיש אותה נחש.
לעזאזל העיריה הזו.
אני אומר לכם שזה פיגוע אני כבר הזעקתי משטרה...
קהל הסקרנים הלך והתעצם, ועד מהרה גדש את המדרכה, את גדר האבן
ואת רחבת הדשא הירוקה והקטנה, שנשתלה בפתח הכניסה לבנין
המגורים המשותף.
היא איננה, אמרתי בקול נשבר.
אולי אמא נחטפה? הציע אלברט גרסה משלו.
חטיפה, נשמעה המילה מכל עבר. לוהטת, חותרת, מאיימת. מעין לחישה
רמה
של חרדה וציפיה, הנובעת משיעמום אפור עמוק, שנשבר והתנפץ
לרסיסים.
רק שלא חתכו אותה, אמרה בחורה צעירה ביאוש מלא תקווה. פעם
ראיתי סרט וידיאו שמראים שם איך חוטפים בחורה צעירה, מה זה
יפה, ואחר-כך חותכים אותה כשהיא עוד בחיים, זה היה מה זה מגניב
יו כמה שהיא צרחה...
אמא, אמא, איפה את התחלתי לקרוא.
אמא, אמא, שאג אלברט בקולו העבה, אמא איפה את?
אמא, אמא החל הקהל הגדול לקרוא בקולי קולות, איפה את?  עד מהרה
החלו האנשים להתפצל לקבוצות קטנות.  מישהו החליט ליטול פיקוד
על הקהל, והחל לחלק אותו לקבוצות חיפוש. וכך החלו עשרות אנשים
טובי לב מכרמיאל לצעוק: אמא, אמא איפה את, במטרה לעזור לי לאתר
את אמא.
שב רגע תנוח, פקד אלברט בחיוך טוב לב, ותשתה, אחרת תתייבש לי.

בצייתנות של ילד שתיתי את המיץ הממותק שהוא הגיש לי. צל
האלונים שאפף אותי נסך עלי קרירות נעימה. בשקט הרגעי שהשתרר
לפתע, עם התפזרותו של הקהל הגדול, שמעתי מכיוון הקומה הראשונה
של בית המגורים קולות צחוק רמים, שברי שפה וקטעי להג שנשמעו לי
מוכרים. האם.....? הרהרתי.  דלת שנטרקה בחוזקה, וקולות רמים של
פרידה ותודה התגלגלו להם כהד בחדר המדרגות. ואז היא הופיעה.
אמא.
בעיניה אור גדול, על פניה חיוך רחב וצעדה קל וזריז.  הבטתי בה
ולא האמנתי למראה עיני. אמא, לחשתי בתדהמה. צמרמורת אפפה את
גופי. הרי לפני רגע כבר לא היית בין החיים, נחטפת, עונית, מתת
מיתה משונה, כזו או אחרת, ועכשיו את נראית כמו מדונה מתוך ציור
של רפאל,  עם אור ענוג בעינייך. לחרדתי הרבה יכולתי אפילו
להבחין בהילה קלושה מסביב לראשה. אמא ניגשה אלי בצעד בוטח,
ובלי מילים מיותרות הציגה בפני את האישה, שהופיעה מיד אחריה.
גם על פניה היה מתוח חיוך רחב מאוזן לאוזן.
תכיר, החוותה אמא בידה לעבר אשה קטנת גוף, שראשה היה עטוף
במטפחת. זאת לידיה. היא היתה נאה. עם עיניים כחולות וחכמות,
בסביבות גיל הארבעים לחייה.
תכיר בן זאת לידיה, חזרה אמא על דבריה בגאווה. המשיח על פני
האדמה, המשיכה.
לידיה מצידה עשתה תנועת ביטול בידה. אני לא משיח ולא שום דבר,
אמרה במבוכה, והושיטה את ידה לעברי. נעים מאד, חייכה. לחצתי את
ידה, עדיין נסער ונבוך כאחד, משיבתה הפתאומית של אמא לחיים.
אוה איזו צניעות, צקצקה אמא בשפתיה. לידיה היא המשיח. היא
יודעת איפה החנות שלנו. היא יודעת איפה נמצאת קריסטל. נו מה
אתה אומר? והיא עוד רוסיה, קרצה אלי אמא.
מה כבר יכולתי להגיד לנוכח הגילוי המרעיש הזה, שהחזיר את אמא
מהמתים.
אז מה מצאת את אמא? נשמע מאחורי גבי קולו העבה של אלברט.
הסתובבתי אליו נבוך, ובהן רפה אישרתי את שאלתו.
אלברט הביט באמא רגע ארוך.  היא לא נראית כמי שהולכת למות, אמר
בחיוך. להיפך היא נראית כמו אחת שנמצאת באיזה טריפ, אם אתה
מבין אותי.
אמא הביטה באלברט, מכווצת את עיניה, עוטה על פניה את מבטה
התוקפני והמאיים.
אבל, אני מבינה אותך, אמרה בקול קשה. אתה רוצה להרוג אותי.
לשלוח אותי
אל המתים, מה? לא מספיק שכל המשפחה שלי נשרפה שמה בגרמניה,
ועכשיו אתם רוצים את הדם שלנו מה?
אמא די, ניסיתי נואשות לשים מחסום לפיה. אבל אלברט הניח יד
גדולה וכבדה על כתפי.  עזוב, אני צריך לחזור למכולת, העיקר
שמצאת אותה.
העיקר שמצאתי אותה תהיתי. זה העיקר? אלברט פנה בינתיים חזרה
לענייניו.
הבטתי בגבו הרחב ובהילוכו הבוטח, עד שנעלם מעבר לפינה. חבל
הרהרתי חבל.
נו מה את אומרת על המרוקאי הזה, פנתה אמא ללידיה, כבר רצה לחסל
אותי. אמרתי לך שכל הפרענקים רוצחים וגנבים. לידיה חייכה
במבוכה ופעם נוספת עשתה תנועת ביטול קטנה בידיה שמשמעותה היתה,
לא חשוב נמשיך הלאה.
טוב, אמרה אמא בסיפוק. אנחנו נמשיך. תודה רבה לידיה כל הכבוד
לרוסים, באמת יופי.
לידיה עמדה בפתחה של חצר הבניין, ונופפה לנו לשלום.
איזו בחורה נהדרת, ציינה אמא בסיפוק. אני כבר סידרתי אותה
בחיים.
סידרת אותה? שאלתי.
כן בטח. בחודש הבא היא עוברת עם בעלה לחיפה, ואתה יודע איך זה
הרוסים האלה עובדים בכל דבר שיש, נו מה לעשות זה מנטאליות של
עם.
נו, שאלתי בקוצר רוח, מקווה לדלג על מוסר ההשכל הגזעני שלה.
נו אז דברתי עם האח הפרימדונה שלך, הגליק הגדול של המחשבים,
שיסדר לה עבודה בנקיון אצלהם בחברה וזהו.
אז עוד לא סידרת אותה, כל העניין עוד פתוח.
אמא נעצרה, והביטה בי במבט קשה. אצלי פילוסוף אין שום דבר
פתוח. אני אמרתי לאח שלך שיכניס אותה לעבודה, והוא התחיל לקשקש
שזה עובר דרך מחלקת כח אדם ואין לו שם השפעה. אז אני דרשתי
לדבר עם הראש כח אדם, איזה פרענק בשם אבי. בהתחלה דחפו אותי
לאיזה פקידה, שחושבת שהיא אגרויסה מנץ', וגם הוא חוכמולוג הראש
כח אדם, אמר: נראה, אולי, לא בטוח. אז אני דרשתי לדבר עם הבוס
הגדול.
עם מי? שאלתי מופתע.  
עם אדון מנכ"ל  נו אז עם מי, ענתה אמא מגחכת על שאלתי. אני
קלטתי שהראש של הכח אדם הוא פרענק, וישר ידעתי שאין לי על מי
לסמוך. ותשמע מיידלע המנכ"ל הזה הוא בן-אדם, אמנץ'. ישר הבנתי
שאני מדברת עם בן תרבות, מישהו משלנו. איזו שפה, איזה קול ערב.
ממש הרגשתי שאני מדברת עם מי שצריך לדבר, עם מנהיג.
ואז? שאלתי מנגב את אגלי הזיעה שנטפו ממצחי.
זהו. דברתי איתו מספר דקות והוא הבטיח.  ממש אילצתי אותו
להישבע, שייקח את לידיה לעבודה שמה בחברה שלו.
והוא נשבע? שאלתי, מזיז את שישית המים הכבדה מכתף ימין לכתף
שמאל.
נשבע גם נשבע, ענתה אמא בשביעות רצון.  לידיה בפנים, והיא תנקה
ותעשה שם מה שיגידו לה.
את רוצה לשתות? שאלתי את אמא, גונח ממשקלם הכבד של בקבוקי המים
המינרליים שסחבתי על כתפי.
לא חמוד, שתיתי ואכלתי אצל לידיה, ואני מסודרת יופי כמו
שצריך.
אבל אולי בכל זאת, ניסיתי, מקווה שכל לגימה שתאסף אל פיה תוריד
ממשקל המים העודף, שנח כאבן ריחיים על צווארי.
אין לי מושג בשביל מה קנית את כל השטות הזו, הצביעה אמא על
חבילת בקבוקי המים המינרליים, בכל מקרה אלי הביתה זה לא נכנס,
שיהיה ברור. כל המים האלה זה פוילה שטיק אחד גדול.  עלי הרמאים
האלה לא יעשו כסף.  
גנחתי פעם נוספת, ונדמה לי שהיתה זו גניחה של זעם. אך לפני
שיכולתי לענות דבר להגנתי, האיצה בי אמא שארים את רגלי, שלא
נפספס את האוטובוס.
אוטובוס? שאלתי בכאב, עוד פעם אוטובוס?
עוד פעם אוטובוס, ענתה אמא ברוגזה, ועוד פעם קו ארבע. ואם
לכבודו זה לא מתאים, שילך כבודו ברגל.  אני בחום הזה לא הולכת
ברגל.

למה הם לא יכלו לסדר תחנת אוטובוס עם צל ומקומות ישיבה, רטנה
אמא כשהגענו אל העמוד, שאליו היה מחובר שלט ברזל קטן ועליו
הספרה ארבע.  לפזר ברזל שעולה מיליונים, לזה יש להם כסף. אבל
משהו בשביל הכאב של הפרקים - לזה כבר אין להם כסף. היות. מלמלה
אמא, מנגבת אגלי זיעה רבים שעלו ובצבצו על מצחה שוב ושוב.
קחי תשתי, הושטתי לה בקבוק מים מינרלים קרים.
בשום אופן, אמרה אמא בנחרצות. על גופתי שאני יממן את הפושטקים
האלה שמוכרים מים. עוד מעט יתחילו למכור בקבוקי אוויר מהאלפים.
אוויר נטול אוזון, אוויר נטול פיח, אוויר ללא מכוניות, נו באמת
זה הכל הראש היהודי שעושה כסף.
יש את זה גם בחוץ-לארץ, זאת לא המצאה ישראלית, אמרתי בכעס.
בחוץ-לארץ יש מים מינרלים אמיתיים. שם זה בא מהשלג שפורץ לו
מהאדמה היפה של אירופה. פה זה בשביל להוציא ממני כסף, איפה יש
מינרלים במדינה הזו. הכל אבנים, מדבר, קוצים. הכל לבנט.
אוה, אוה, צעקה אמא הנה הקו ארבע. תנפנף לו שיעצור.
אני לא יכול להרים את היד, היא נרדמה מהמים שיושבים לי על
הגב, גנחתי.
מצידי תזרוק אותם לעזאזל, רק שלא נפסיד את הקו ארבע, זעקה אמא.

היא נפנפה במרץ לנהג, מבהירה לו בגרמנית רהוטה מה צפוי לו אם
הוא חס וחלילה לא יעצור.
זה הרוצח המרוקאי מהפעם הקודמת, סיננה אמא בערפי בשעה שעלינו
לאוטובוס.  הפעם אני אראה לו.
אני צריכה לחנות כלי בית של הרוסי קריסטל, אמרה אמא בצווי.
ותעצור לי עוד שלש תחנות בדיוק.
הנהג שלא הרים את ראשו להביט בנוסעים שעולים אליו לאוטובוס,
חרג ממנהגו והביט לרגע באמא.
אה זאת את,  פלט והחזיר את מבטו לנקודה נעלמה, שעמדה אי שם
במרחק.
כן זו אני, ואני דורשת לרדת עוד שלוש תחנות, הדגישה אמא את
דבריה.
הנהג משך בכתפיו.
נראה אותו שלא יעצור את האוטובוס שלו בשבילי, מלמלה אמא ברוגזה
כשהתיישבה מולי.
הוא יעצור, כי את תצלצלי לו שיעצור, אמרתי בקול כעוס, מבטי
נודד לעבר הבתים שחלפו על פנינו. משום מה הם נראו לי עגומים
ואפילו עצובים. כאילו שבית יכול להרגיש משהו, כעסתי על עצמי.
אבל לא הצלחתי לדחות את המראה המלנכולי שניבט אלי מהרחוב.
"היה זה מוקדם בבקר, ובבית אברהם הכל ערוך לקראת היציאה. הוא
ברך את שרה לשלום, ואליעזר, עבדו הנאמן, ליווהו לאורך הדרך, עד
שפנה לאחוריו.  יחד רכבו האב ובנו בתואם, עד שהגיעו אל הר
המוריה. ואברהם הכין את המערכה, בשקט ובשלווה; וכאשר נפנה ושלף
את המאכלת, ראה יצחק שיד שמאלו קמוצה נואשות, שרטט חלף בכל
גופו - אך אברהם שלף את המאכלת.
אחר- כך הם שבו הביתה, ושרה מיהרה לקדם את פניהם, אבל יצחק את
אמונתו איבד. מעולם לא נאמרה מלה על כך, ויצחק לא אמר דבר לאיש
מכל אשר ראו עיניו, ואברהם לא חשש שמא ראה זאת אדם".
תחנה ראשונה, ספרה אמא בקול. הנה תחנה שתיים, נו תצלצל,
קדימה,
ואל תגיד לי שנרדמה לך היד.
צלצלתי. פניה של אמא נמתחו ונעשו חיוורים. לרגע היה נדמה שהנהג
אכן אינו מתכוון לעצור. אך הוא עצר בתחנה פניו עדיין מופנות
בעצב, לדעתי, אל נקודה נעלמה במרחב שלפניו.
האגדניקים האלה, רטנה אמא. רק דפיקות לב הם יודעים לעשות.
יש לנו הרבה ללכת? שאלתי בקול נכאים, כשהעמסתי את ששית בקבוקי
המים המינרלים על כתפי.
כמה שיש יש. ענתה אמא קצרות. צריך לפנות בפניה הראשונה ימינה,
ואז בפניה השנייה שמאלה, ואז יורדים משהו כמו שלושים מדרגות,
ושם יש מרכז מסחרי קטן ומוצלח, ושמה זה קריסטל,  החנות לכלי
בית בכרמיאל.
פנינו ימינה בפניה הראשונה. עיני חשכו למראה העלייה התלולה
שהזדקרה למולי. החום היה ללא נשוא, ואני הרגשתי שפני הבוערות
יכולות להצית ערמת קוצים יבשה.
בכתפי גברו הדקירות, וחלקים נרחבים מזרוע שמאל ומצד גופי
השמאלי הלכו ושקעו להם בתרדמה מיוסרת. נשימתי כבדה, והפניה
השניה שמאלה בוששה להגיע.
אין לי יותר כח להמשיך אמא, אני חייב מנוחה.
אבל אנחנו עוד רגע שם, רקעה אמא ברגלה. עוד רגע אחד,מה איתך?
מה זה הפינוק הזה, ככה גידלתי אותך?  
את  רוצה תמשיכי, גנחתי,  אני חייב רגע לנוח.
אחד פרימדונה ואחד פילוסוף, שמעתי את מלמוליה, כאשר הפנתה אלי
את גבה, והמשיכה בהליכתה הבטוחה לעבר התגשמות כל חלומותיה.
אנחה כבדה פרצה מעומק קרבי, שעה שהנחתי את הבקבוקים המינרליים
על גדר אבן שחסתה בצל עצים עבותים. הבטתי לכיוון הליכתה של
אמא, אך היא, כרגיל, כבר לא היתה שם. כנראה הפניה השניה שמאלה
קרובה יותר מששיערתי, נזפתי בעצמי. בכוחות מעט מחודשים העמסתי
את הבקבוקים על כתפי, וצעדתי מעט כושל לעבר החנות המיוחלת,
מקור כל תקוותיה של אמא.
הפניה השניה שמאלה לא הציעה דבר, שלא נראה ברחוב הקודם. עוד
שורות של בנינים אפורים, בלוקונים ישנים ומכוערים במיוחד,
שמרפסותיהם הקטנות היו דחוסות ונדמו כמחסני גרוטאות.
שלט קטן ומתקלף שעליו היה כתוב: רכז  מ חרי הפנה אותי לעבר
מדרגות
אבן קטנות וצרות, שירדו אל רחבת אספלט אפורה, שצל קריר וכחלחל
עטף אותה.
ארבע כוכים מרובעים, חלקם סתומים בזכוכיות אטומות, שנראו ספק
כחנויות ספק כמקום אחסון של משהו, הקיפו את הרחבה הקטנה.
ריח של מלונים נרקבים ופירות נחמצים קידם את פני, ברגע שחלפתי
על פניה של חנות הירקות והפירות. על מדפי ברזל חלודים רבצו
ארגזי עץ וקרטון בהם נחה סחורה, שרובה נראתה לי מקולקלת. מיד
אחרי חנות הירקות והפרות היתה חנות נוספת שכל חלונותיה היו
צבועים בלבן והיא היתה נעולה. שלט עץ מתפורר ועליו המילה
להשכרה, נתלה עקום על ידית הדלת, ונראה שלא הוטרד מתנוחתו זו
תקופה ארוכה.  המשכתי מעט הלאה. על יד החנות הסגורה הופיעה
חנות נוספת. גם חלונותיה היו צבועים בצבע לבן, אך השליש העליון
היה צבוע בצבע אדום, שחלקים ממנו התקלפו. על חלונות הדלת
הנעולה, הצבועים אף הם בלבן, היו פזורים מספר אותיות בעברית
וברוסית. בעברית הצלחתי לקרוא את המילה: קריסט. את האותיות
ברוסית לא הבנתי. על ידית הדלת היתה תלויה פיסת קרטון, שעליה
נכתב בעברית: מיד אשוב. הנחתי שזה גם מה שנכתב בשורה התחתונה
ברוסית.
אין מוכר, שמעתי מאחורי את קולה של אמא. הנה קריסטל, אבל אין
מוכר. איננו. הבטתי באמא שישבה על ספסל עץ מתקלף, שלמרגלותיו
התגוללו קליפות ושאריות של פרות. פניה היו חיוורות. זעם עצור
חידד את דבריה. אתה מבין את זה? שאלה באיטיות. עכשיו שתים עשרה
ושלושים בצהריים. לאן דחוף כל-כך ללכת באמצע היום, וככה לעזוב
חנות.
כנראה שאין לו הרבה קליינטים,  ציינתי בעייפות, מתיישב לצידה.
שטויות, ענתה אמא בכעס. זה המוסר עבודה שלהם זה הכל. גנבים
וזונות כל הרוסים האלה, סיננה בכעס.
כתוב פה שהוא עוד מעט יחזור, ניסיתי להרגיע אותה.
שטויות. הוא הלך להמר, קבעה אמא נחרצות. ואיזה מהמר יגיע
לאורווה העלובה הזו באמצע החום של השרב?
תשתי בבקשה אחרת תתייבשי, ביקשתי ממנה. אך היא דחתה בתנועת יד
גסה את הבקבוק המושט. קחי, אמרתי בנחרצות, אני רוצה שתשתי.  
אם פוילה שטיק ישראלי הורס לי את הכיור, אמרה, אז למה שפוילה
שטיק ישראלי לא יהרוס לי את הקיבה. אולי זה יקצר לי את החיים
ויגיע כבר הסוף של הייסורים שלי. היא הניחה את הבקבוק בין
שפתיה וגמעה ממנו בלגימות רמות, כמעט את מחציתו.
כשהגיעה השעה שתיים היה לי ברור שהחנות לא תפתח, אלא אחר
הצהרים, אם בכלל. היה לי גם ברור שאנחנו צריכים ללכת משם, וככל
שנקדים כן ייטב. אך לא
היה לי את האומץ להציע הצעה תבוסתנית שכזו.
אבל לפחות לאכול צריך, חשבתי כשהרגשתי את בטני המקרקרת.
אמא בואי נלך לאכול, הפצרתי בה. אין סיכוי שהוא יגיע בזמן
הקרוב.
אני לא זזה מכאן, סיננה אמא בקול קשה. בדיוק שנלך לאכול הוא
יגיע לכמה דקות לסדר משהו באורווה העלובה שלו, ואז תעבור פה
איזה וויבר, רוסיה בטח, ותקנה את המסנן האחרון שיהיה לו בחנות.
ואז אני יגיע בארבע,  והוא יגיד לי את מה שאני לא מסוגלת יותר
לשמוע: מצטער גברת אזל.  קודם היתה פה אשה שקנתה את המסנן
האחרון. אז מתי תגיע לך סחורה חדשה? אני אשאל. והוא יענה: לא
תגיע. היבואן פשט את הרגל, ויותר אני לא יחזיק מסננים מהסוג
הטוב הזה, שהוא בלי הפוילה שטיק ישראלי, אם את מבינה אותי. לא.
אני לא זזה מפה, פסקה אמא נחרצות, זה מה שחסר לי. ומצידי שאני
יעשה פה התנחלות.
אמא פתחה את תיק היד החום שלה, ושלפה מתוכו את ארנקה.  כסף
יש מספיק ברוך השם, מלמלה לעצמה. אבל מה שווה לי כל הכסף הזה
שאני מוקפת בברברים, עצלנים ומהמרים, כעסה, וסגרה את ארנקה.
כך ישבנו, אני ואמא, על ספסל עץ קטן ומתפורר בלב רכז מ חרי קטן
ועלוב במיוחד. בשכונת בלוקונים אפורה ועצובה במיוחד. בעיר קטנה

וחסרת ייחוד במיוחד. בארץ קטנה ורעה במיוחד. באמצע יום שרב חם
ולוהט במיוחד. חנות הירקות הקטנה נסגרה בינתיים לרגל הפסקת
צהריים, אני מניח, ומעט הקונים שמצאו להם סיבה כזו או אחרת,
להסתובב ב - רכז המ חרי נעלמו מהעין, כמו התאדו להם בחום הלוהט
ששרר מסביב.
שקט של מנוחת צהריים ביום קיץ חם אפף אותנו. שקט שהופר מידי
פעם על ידי בכי של תינוק, או צעקה נרגזת של אם טרודה ומוצקת.
שקט שהיתה בו שלווה עמוקה של שגרה עמלנית ואפורה.
משעמם פה, ירתה אמא את המילים. כלום לא קורה פה.
אנשים נחים, עניתי לה, מרגיש כיצד גופי מתרצה ונענה לשקט
השרבי.
ממה הם צריכים לנוח? נאנחה אמא. מה כבר הם עשו, שמגיע להם
לנוח.
הם עושים חיים, עניתי לה בשקט. אמנם עניתי בשקט, אך ההתרסה
בתשובתי הייתה ברורה, והחלק החסר של המשפט, שלא נאמר בקול, אך
התחיל במילים: שלא כמוך, והמשיך בכולך אפופה במוות, ונגמר אי
שם בשדות הזעם האדומים של ריגשותי - עמד תלוי ומתנדנד באוויר
השרב הלוהט שרבץ עלינו.
אמא זזה על הספסל באי נוחות, מתרחקת ממני מספר סנטימטרים. היא
הפנתה את ראשה ממני והלאה, והביטה בנקודה נעלמה, אי שם במרחב
הצר שלמולה.
פשטתי את רגלי קדימה ומתחתי את גבי, מקמר אותו כמו חתול, פולט
אנחה ארוכה ונעימה שלאחר התמתחות.
זימזום סתמי הגיח מאי שם. זמזומי דבורים, זבובים וצרצרים.
קולות של בני אדם, של מכוניות. דיבובים, גיבובים, זימזומים,
גימגומים מרחב של אינסוף, נדחס לצליל מונוטוני שהפך לזמזום
שהתפשט לשומקום מיוחד, מביא איתו הודעה שאינה חשובה, מאי שם אל
הכלום. זמזום של שרב. זמזום ההופך את המרחב לתעתוע שנע בין
סיוט לחלום, בין דמיון לחידלון, בין אני לאיני. אם יש לרוסי
האומלל, המשוטט לו שם באי שם, מעט אינטואיציה בריאה של אדם בעל
יצר הישרדות, הרי שהוא ידיר את רגליו מחנותו. ובעצם אם פגע בו
הזמזום, הרי שהוא נדון לכליה או למיתה משונה. מי יודע.
מחשבותיי נדדו בין האין לרוסי. בין חנותו ליצר הישרדותו. בין
זמזום השרב לבין בעייתה הבסיסית של האנושות: השרב, האימה
מהשרב, הזמזום הרודפני שמשאיר אותך לבד. הבדידות, השיעמום,
הכליה.
אמא מה את עושה הזדקפתי בפתאומיות, עובר לישיבה.
שום דבר. מה אתה קופץ? הביטה בי אמא בעיניים כבויות. מה כבר
אסור לזקנה לתת לדם שלה לזרום בגוף? מכל דבר הוא עושה לי
עניין, רטנה לעצמה בשעה שסובבה במעגלים איטיים במרחבי הרחבה
הקטנה והמוצלת של ה רכז המ חרי.
הבטתי בשעון. שלוש ארבעים וחמש. חנות הירקות החלה להיפתח
לאיטה. אותה סחורה, שנכנסה לתוך החנות להתאוורר מעט מהחום
הכבד, יצאה החוצה והופקדה מתוך צו שבשגרה על פסי הברזל החלודים
שהחזיקו אותה. המוכר הביט בנו תוך כדי עבודתו. מבטו הבוחן,
החוקר, המנסה לפענח את התעלומה שלפניו, זו שמשבשת במשהו את
שגרת חייו - גרם לי לאי נוחות. הוא לא התקרב אלינו ולא שאל
שאלות, אבל המבט העוין היה ברור ובוטה. משהו מבחינתו היה שונה
מהרגיל, שונה מספיק, כדי שהוא יזרוק לעברנו עגבניה רקובה
שתתנפץ למרגלות רגלינו - וימשיך בענייניו.
אמא הביטה בי באימה. ראית את זה? שאלה מבוהלת. תראה מה זה
הברבר הזה. אני מפחדת. הוא עוד ישלוף עלינו סכין, מלמלה.
הוא לא יעשה כלום, עניתי לה, חושש כמוה מהירקן זעוף העיניים.
הוא אולי לא יעשה כלום, אבל המשפחה שלו, החמולה שלו, לך תדע.
אלה הם כולם פנאטים, ואולי הוא המנהיג שלהם. אלוהים ישמור, מה
שהגסטאפו לא עשה לי בברלין, יעשה לי בסוף פושטק גרוזיני
בכרמיאל - לחשה אמא באזני לחישה רמה.
תרגעי אמא , הכל יהיה בסדר.
זה אתה אומר, ענתה לי ברוגז.
תראי, פניתי אליה בכעס שהפתיע את שנינו בעוצמתו. אם עד ארבע
המהמר הרוסי שלך לא מגיע, אנחנו מוותרים והולכים, נשבר לי.
על גופתי, מלמלה בכעס.
אני אלך, אמרתי ברוגז. אם עד ארבע ורבע הוא לא מגיע, אני מוותר
והולך, הצהרתי בשנית, מאריך במסגרת הצהרה זו את זמן ההתלבטויות
שלי לגבי נטישתה של אמא.
אמא משכה בכתפיה והניחה את שתי ידיה על תיקה הישן, שבו נח לו
הכסף, שחיכה לרגע בו ייגאל ויצא לאוויר העולם בתמורה למסנן
כיור מתוצרת חוץ, כזה שאינו משאיר סימנים חומים וכחולים בכיור
במטבח.
נשבר לו, מילמלה בכעס. בדיוק כמו האבא המנוול שלו. מעניין אם
אני הייתי צועקת שנשבר לי, מה אז? הייתם מתחננים על ארבע שאני
יחזור, הסתובבה אלי, פניה אדומות מכעס.
"משמגיעה שעתו של תינוק להיגמל, מזון עשיר יותר שמור ואצור אצל
האם בשביל הילד, לבל ייספה. אשרי האיש אשר מזון עשיר יותר שמור
עמו".

ארבע עשרים וחמש. הבטתי בשעון ביאוש. ארבע עשרים וחמש ואני
עדיין ישבתי לצידה של אמי ממתין. ממתין למה, תהיתי. הרי ברור
שהרוסי הזה לא יגיע. לא בטוח שהחנות שלו בכלל עוד קיימת.
קימרתי את גופי לאחור ומתחתי את זרועותי לצדדים כשכאב חד הלם
במצחי. הזדקפתי מופתע. על ברכי נח לו קישוא. עוד בטרם הספקתי
להבין מה בדיוק קורה, התנפצה על ברכי עגבניה גדולה ואדומה.
משיגנע, שמעתי את אמא צועקת. הוא רוצה להרוג אותנו.
הי מה קורה פה, צעקתי. השתגעת?
אבל הירקן בעל העיניים הזועפות לא התרשם מהצעקה שלי, ובדיוק רב
שילח לעבר אמא מלפפון, שפגע לה בדיוק בפה.
אמא הביטה בי, עיניה מביעות תדהמה מהולה באימה. מרוב תדהמה
נשאר פיה סגור, ונראה היה שבפעם הראשונה בחייה, היא מוותרת על
זכותה להגיב ולמחות.
מה קרה לך?! צעקתי, אני אקרא למשטרה.
צנון גדול שהוטח בי ופגע לי ישירות במצח, הבהיר לי שהירקן לא
מתרגש מאיומיו של סטודנט לפילוסופיה, שלא ליכלך את ידיו מעולם
בהגנה, או במאבק אלים על כבוד בכלל ועל כבודו העצמי בפרט.
בואי נעמוד מאחורי הספסל, אמרתי לאמא, ככה יהיה לו קשה יותר
לפגוע בנו.
אמא הסכימה בהנהון ראש, וברגע מצאנו עצמנו עומדים מאחורי
הספסל, מנסים למצוא מחסה חלקי ממטר הירקות שהוטח בנו.
הירקן הביט בנו רגע ארוך משועשע, נותן לנו להנות מהספק, שאולי
הוא סיים את התקפתו. אך מטר מחודש של קליפות אבטיחים רקובים
הבהיר לי שהמצב יכול רק להחמיר.
אמא, פניתי אליה, מבטי מופנה פעם אליה ופעם לעבר הירקן, צריך
ללכת. האיש הזה מסוכן.
אמא הביטה בי, בעיניים פעורות. אני לא זזה מפה, לחשה. על
גופתי.
אמא תראי אותו, אמרתי נסער. אנחנו הטריפ שלו עכשיו. הוא
משועמם, אין לו קונים, חם היום. מי יודע, אולי בכלל החנות הזו
היא תחנה לממכר סמים והוא איזה עבריין.
לא זזה מפה, התעקשה אמא. זו מדינת ישראל של היהודים, ואני יהיה
איפה שאני רוצה.
בעוד אני ואמא מדברים, נעמד הירקן בפתח חנותו, רגליו מפוסקות
והוא מביט בנו בחיוך מזלזל ומאיים. בידיו החזיק אבטיח שלם
וגדול.
מאוים ואובד עצות נצמדתי לאמא. חלק מגופי מסוכך עליה מפניו של
הירקן האלים.
אתה חושב שהוא יזרוק עלינו את זה? שאלה אמא בקול משתנק.
לא יודע, עניתי, דוחק את עצמי מעט יותר ברווח הצר שבין אמי
לספסל,  מבצר בגופי את חומת המגן שיצרתי להגנתה. הדקות חלפו
להם ונדמו כנצח. כך עמדנו בלב רחבת אספלט מוצלת, בשכונה נידחת,
ב רכז מ חרי נידח, זה מול זה, אני ואמא, שהסתתרה מאחורי, וירקן
עלום שם, אבטיח גדול ומאיים בידיו וחיוך מפותל, שנראה כמו
רוכסן מכנסיים פתוח, מרוח על פניו.
לפתע הרים הירקן את ידיו, והטיח בעוצמה את האבטיח הגדול והשלם
לעברנו.
האבטיח פגע במשענת הספסל, מתנפץ ברעש גדול לאלפי רסיסים אדומים
ולחים.
זרם הרסיסים האדום כיסה את כולי, הופך את בגדי לתערובת של בד
ספוג בעסיס
אבטיחים מתוק.
מיינגוט, שמעתי את אמא צועקת. שנינו נרתענו לאחור, מסוככים
בידינו על פנינו.
מה עושים? שאלה אמא, קולה משתנק מבהלה.
לא יודע, מלמלתי. הבטתי מבוהל בירקן מנסה לעכל את האלימות
הגדולה שהוטחה בי.  הוא החל לצעוד לאט לעברנו, ידו בכיסו.
הוא בא לפה, מה עושים? שאלה אמא באימה.  
נרתעתי לאחור ואמא כמעט שנפלה. תיזהר, צעקה. אני עוד אשבור לי
איזה עצם ואז באמת זה יהיה הסוף שלי.
החיוך מפניו של הירקן נימחק, ככל שהוא התקרב לעבר הספסל. הוא
הוציא את ידו מכיסו.
הצילו, מילמלה אמא. זה ארוצייח אמרה במבטא כבד את המילה רוצח.

הירקן נעצר והביט בנו בעיניו הרושפות. אגלי זיעה טיפטפו מפניו
הרזות והחדות, מדביקות את שערו השחור והחלק למיצחו. הוא הרים
את ידו שהחזיקה אולר קפיצית, שלהב באורך של עשרה סנטימטרים
קפצה ממנה.
חייבים לברוח, אמא, דחפתי אותה לכיוון מדרגות היציאה. הוא
מטורף.
אני לא... התנגדה אמא, אך דחיפה חזקה וחד משמעית מצידי הבהירה
לה, שלא נותרה לה אפשרות להתנגד יותר. בצעדי ריצה נדחקנו, אמא
ואני, לכיוון המדרגות.
תעלי מהר, צעקתי. הוא רודף אחרינו עם הסכין.
אמא דידתה על המדרגות הצרות, מנסה להתגבר על קשיי הגיל והמשקל
שהציב לה גופה. היא התנשפה ופניה האדימו מרוב מאמץ.
הבטתי לאחור. לגודל חרדתי הירקן דילג מאחורינו על המדרגות
בקלות, ידו מנופפת בסכין הארוכה. מספר המדרגות שהפרידו בינינו
הלך והצטמצם. כשנותרו כחמש מדרגות בלבד, בינינו לבינו, ולהב
סכינו הארוכה כבר יכלה לגרד את גבי, נעצר האיש ולא התקדם יותר.
הוא געה מצחוק, ובשפה לא מובנת צעק משפטים והברות, שהיו ככל
הנראה קללות ודברי לעג.
כשהגענו לסוף המדרגות התמוטטה אמא לישיבה, גונחת ונאנקת, מנסה
לתפוס את נשימתה ולהרגע.
אני הולכת למות מילמלה חזה הכבד עולה ויורד עם נשימותיה
המהירות.
אמא תרגעי, התישבתי מולה. את בריאה וחזקה ואת לא הולכת למות.
היא היפנתה את ראשה ממני מנסה להסתיר את הדמעות שמילאו את
עיניה.
זה לא נורמלי מה שקורה בן, שלחה יד לעברי, זה לא נורמלי.
הושטתי לה את ידי והסכמתי עם דבריה בהנהון ראשי.  
הירקן התמקם לו בינתיים בקצה התחתון של גרם המדרגות, מבהיר לנו
באופן חד משמעי שהכניסה לגבינו לרכז המ חרי אסורה בהחלט.
הבטתי באמא, שעתה בכתה ללא כל בושה. מעולם לא ראיתי אותה בוכה,
וליבי נצבט מרוב כאב וזעם. ניסיתי להבין מה מביא בן-אדם להתנהג
בתוקפנות ובשנאה כזו למישהו שהוא בכלל לא מכיר, אבל ראשי היה
אטום, מיום ארוך של רדיפה אחרי מסננת כיור, שלא משאירה כתמים
חומים וכחולים בכיור - ביום שרב כבד של חודש מאי.
נשימתה של אמא חזרה אליה, ודמעות כאב הוויתור התייבשו על לחייה
הרכות, בעלות פלומת השיער הבהירה והעדינה.
טוב, אמרה. נזוז. לא נראה לי שהרוסי המהמר הזה, ימח שמו, יגיע
יותר. נחפש את המסננת במקום אחר.
חייכתי אליה באהדה ועזרתי לה לקום. בשקט, בהליכה איטית, כשאני
מחזיק את ידה, התחלנו את דרכנו הארוכה בחזרה הביתה לחיפה.
לא הספקנו להתרחק הרבה, כשלפתע נשמע מאחורינו, רעש קל של טיפוף
רגליים. הבטנו ביחד לאחור, מספיקים לראות דמות גבר נבלעת לה
בצעד קל בתוך גרם המדרגות, שהוביל לרכז המ חרי.  
נעצרנו במקום. למרות שלא החלפנו מילה אחד עם השני, הבנו ללא
מילים שאנו חושבים את אותו הדבר.
זה הוא, שברה אמא את הדממה. זה הרוסי המהמר, אני בטוחה. אמא
משכה את ידה מידי ופסעה בצעד זריז לעבר גרם המדרגות של הרכז המ
חרי.
אמא, קראתי אחריה. אך היא נופפה בידיה את התנועה שכל-כך שנאתי,
זו שמסמנת לי לשתוק.
שתלך קיבינימט חשבתי בכעס. היא ילדה גדולה ויכולה להסתדר
בעצמה. זה הזמן לקום וללכת. זה הזמן לקום וללכת אמרתי לעצמי את
המשפט פעם נוספת בקול רם.
נשארתי לעמוד, מביט אחרי דמותה המתרחקת. לפתע היא נעלמה מעיני,
נבלעת בתוך גרם המדרגות שיורד למרכז המסחרי.
הירקן, נפלטה צעקה מגרוני. בריצה מהירה עברתי את עשרות המטרים
שהפרידו ביני לבין גרם המדרגות, ליבי הולם בחוזקה. אמא, הירקן,
צעקתי. אל תרדי למטה. מתנשף הגעתי למדרגות.
מה אתה צועק כמו איזה משיגנע? שמעתי את קולה של אמא, שקט אך
נוזף.
אוה איזה מזל שלא ירדת, התנשפתי בכבדות.
איך יכולתי לרדת? תסתכל איך הוילדע חיה הגרוזיני, או מה שהוא
לא יהיה, עוד יושב לו על המדרגות למטה, והוא גם לא נותן למהמר
שלי לעבור.
הבטתי למטה לעבר הקצה התחתון של המדרגות. הירקן עדיין ישב שם,
על פניו הבעה משועממת. הוא עדיין החזיק בידיו את הסכין הקפיצית
הארוכה, חורט חריצים עמוקים בקיר שלידו. המהמר הרוסי עמד שתי
מדרגות מעליו, מדבר איתו בשפה לא מובנת. השיחה ביניהם הייתה
שקטה מספר רגעים, אך ככל שהתארכה איבד המהמר את סבלנותו והשיחה
הפכה לוויכוח קולני.
מה קורה שם? שאלה אמא.
אני לא מבין על מה הם מדברים, עניתי, מאמץ את שמיעתי, כדי
לקלוט צלילים מוכרים, בנסיון נואש להבין את המתרחש. לרגע היה
נדמה שהוויכוח הסתיים. המהמר המשיך לעמוד מעל לירקן שותק, בעוד
שהירקן עצמו חפר עם סכינו בסוליות נעליו. ואז ברגע חמקמק קפץ
המהמר בתנועת גוף זריזה מעל הירקן ורץ לעבר חנותו, שאכן היתה
קריסטל. הירקן המשיך לשבת, מרים את מבטו המושפל למעלה,
לעברנו.
תראה הוא פותח את החנות, אחזה אמא את זרועי בהתרגשות.
כן אני רואה, אבל זה לא ממש עוזר לנו, עניתי ביובש.
אמא הביטה אל הירקן. מה המנוול הזה רוצה מאיתנו? אני לא מבינה
אותו.
משכתי בכתפי, כי לא הייתה לי תשובה לשאלה הזו שנראתה לי כמעט
קיומית, לאור הנסיבות.
אני לא מאמינה, המשיכה אמא להתרגש. הוא מוציא סחורה החוצה
ותראה זו באמת חנות לכלי בית. אוי זה נורא, ספקה את כפיה.
כן. אמא הייתה כל-כך קרובה לממש את חלומה, וכל-כך רחוקה. אני
שונאת אותו, מלמלה אמא. אותו ואת כל הפרימיטיבים בעולם,
שחושבים שעם הכח שלהם של העבריינות הם יכולים להשיג כל דבר.
מה הם שונים מאיתנו? חשבתי. אנחנו הפילוסופים, האשכנזים, בעלי
הממון, שיכולים להשיג כל דבר בזכות היכולת שלנו לקבוע את
הזכויות. מי פה עבריין יותר גדול הרהרתי כמעט בקול, הגרוזיני
או מי שהוא לא יהיה, שקובע את גבולות קיומו בעזרת סכין קפיצית,
או את, שגבולות קיומך אינם מוגדרים כלל, עד שאת יכולה לגרור
אותי לכרמיאל ביום שרב לוהט, רק כדי לקנות מסננת לכיור, שאין
בה פוילה שטיק ישראלי שמשאיר כתמים חומים-כחולים בתוך כיור
המטבח.
הדקות נקפו. אי משם נשמע קולו של הצרצור המקדים את חדשות קול
ישראל. השעה חמש, ואנחנו עדיין בכרמיאל. ישובים על מדרגות בטון
קטנות וצרות, ומביטים בעיניים כלות על פיתחה של חנות עלובה
לכלי בית. נפש חיה לא פקדה את המרכז המסחרי, וחנותו של המהמר,
וחנותו של הירקן היו ריקות מקונים.
לפתע הוא קם. התרגשות אחזה בי ובאמא. הירקן הארור, קם על
רגליו, הביט בנו במבט משועמם ונעלם.
הלך לאורווה שלו? שאלה אמא בקול מתוח.
לא יודע, אני לא מצליח לראות שום דבר, עניתי בשקט. מכאן,
מהזווית הזו אי אפשר לראות את החנות שלו, המשכתי, מותח את
צווארי למקסימום האפשרי, מנסה לשבור מספר חוקים פיזיקאליים
ואופטיים, כדי לנסות ולגלות לאן נעלם הירקן.
אמא ירדה מדרגה אחת בנסיון לשפר את עמדת הצפייה שלה.
אל תרדי זה מסוכן, תפסתי את ידה.
נו באמת, הדפה אותי. הכל מסוכן. גם לשכב במיטה בלילה זה
מסוכן.
חכי, תפסתי פעם נוספת בידה. תני לי לרדת מספר מדרגות לראות מה
קורה למטה. אם תהיה בעיה אני אוכל לעלות במהירות למעלה.
אתה בטוח? שאלה אמא.
כן עניתי, אני בטוח. והיה לי ברור ששאלתה זו נשאלה לצורכי
הנימוס בלבד.
בזהירות, לחשה.
יהיה בסדר, עניתי בעצבנות והתחלתי לרדת אט אט במדרגות. ככל
שהעמקתי לרדת, כך גאתה בי החרדה. אך באופן מוזר תחושות עמומות
של רווחה והקלה, נתווספו למכלול תחושות הפחד שהציפו את כולי.
הייתי במחצית הדרך, כשהחלטתי לשבת ולסקור ביסודיות את המרחב
הצפוף והמאיים, שנפרש במלואו לפני. הטרידה אותי העובדה שנפש
אדם לא פקדה את המקום. בעצם בכל המרחב של המרכז המסחרי היינו
לא יותר משלושה אנשים, זרים זה לזה ועוינים אחד לשני. מי מתוך
פחד ומי מתוך שנאה וזעם. הבטתי לעבר חנותו של המהמר. לא ראיתי
אותו, אך תנועה כלשהי מתוך החנות הבהירה לי שהוא שם. הבטתי
לעבר חנותו של הירקן, היא היתה ריקה. אם אני ארוץ בריצה מטורפת
ישר לתוך החנות של המהמר, אני אעבור את המרחק בשלוש שניות,
חשבתי. מקסימום שלוש שניות. גם אם הירקן אורב לי, הוא לא יספיק
לתפוס אותי בקטע שבין המדרגות לחנות. בתוך החנות אני בטוח,
ציינתי לעצמי בבטחון, כי שם יש את המהמר. אחר-כך הוא ילווה
אותי בחזרה למעלה, וזהו נגמר הספור. הלב שלי הלם בעוצמה,
כשהשרירים שלי נדרכו לביצוע המשימה. ומה אם הוא בכל זאת יתפוס
אותי, לפני שאספיק להיכנס לחנות? יש גם סכוי לא רע שהבן-זונה
כן יצליח לחתוך אותי, ומי יודע מה אז יקרה. ככל שהתארכו
התלבטויותי, כך הרגשתי שהאומץ שלי לבצע את הגיחה לעבר חנותו של
המהמר, הולך ופוחת.
לפתע שמעתי קולות צעדים כבדים, שהגיעו מלמעלה. אמא החלה לרדת
לעברי. מה את עושה? שאלתי בכעס.
נמאס לי לחכות, ענתה בלחישה רועמת. אף אחד לא יעצור אותי, גם
לא רוצח גרוזיני, שירד אתמול מהעץ.
הבטתי בה לרגע, ואז ללא כל הכנה מוקדמת זינקתי מרבצי, שועט
בצעדי ריצה מהירים לעבר חנות כלי הבית הנכספת. מאחורי שמעתי את
קריאת ההפתעה של אמא, אך לא הפניתי את מבטי לאחור. ברגע אחד
הייתי שם, בלב ליבו של קודש הקודשים הנכסף, חנות כלי הבית
קריסטל. הפריצה שלי לחנות הייתה, מוגזמת כנראה, כי המהמר הביט
בי במבט מופתע.
מה קרה לך בן אדם? שאל אותי המוכר הרוסי, בעליה של קריסטל.
מישהו רודף אחריך?
אני מצטער, עניתי מעט נבוך. פשוט אנחנו, זאת אומרת אני ואמא
שלי, מנסים להגיע אליך כבר מהבוקר, יותר נכון להגיד שמהצהריים,
אבל התחלנו את הנסיעה אליך כבר בשש וחצי בבוקר מחיפה, ואל
תשאל, ההוא הירקן איזה עניינים הוא עשה לנו, עם סכין וככה.
המוכר הביט בי בחוסר עניין גלוי. מה אתה רוצה? קטע בגסות את
שטף דברי.
מה אני רוצה, חשבתי לעצמי. מעט כח. עוד טיפ טיפת כח, שאוכל
לסיים את היום הנורא הזה, בשקט ובנעימים, בביתי הנעים והנוח,
ששוכן לו בין אורנים רחבי נוף במרכז הכרמל. אני רוצה מסנן
לכיור, שמעתי את עצמי אומר את המילים, שכבר לא האמנתי כי יאמרו
אי פעם, אבל לא מתוצרת הארץ, הדגשתי, אלא רק את זה מתוצרת חוץ.
 
אין דבר כזה מסנן כיור מתוצרת חוץ, ענה לי המוכר באדישות.
אבל לא יכול להיות, עניתי בתדהמה. אנחנו בדקנו בכל חיפה ואמרו
לנו במפורש, שרק כאן, בכרמיאל, בחנות המיוחדת שלך נמצא מסנן
כיור מתוצרת חוץ.
המוכר הביט בי בעניין. משהו בלהט שבו הגבתי לדבריו, כנראה נגע
לליבו.
תראה, חייך אלי, זה מצחיק מה שאת אומר. התוצרת ארץ נחשבת
למעולה. פעם הביאו לארץ מסננים מטיוואן, אבל הם השאירו סימנים
מגעילים בכיור, כי הסינים האלה הכניסו משהו בנירוסטה, אז
הפסיקו לייבא אותם.
אתה החזקת מסננים כאלה בחנות שלך. שאלתי ללא נשימה.
כן פעם, ענה המוכר ומשך בכתפיו. אולי לפני שלוש שנה מי יודע.
אולי נשארה לך חתיכה טיוואנית כזו?
אין סיכוי, ענה המוכר בביטול. מה פתאום.
אולי בכל זאת, התחננתי. אולי יש לך משהו במחסן, מאחור?
המוכר חכך רגע בדעתו, ואז משך פעם נוספת בכתפיו. בסדר, רק רגע.
אני מוכן לבדוק.
תודה, אמרתי בהתרגשות. באמת תודה.
המוכר הסתובב ונבלע מאחורי דלת שהובילה ככל הנראה למחסן. אני
נשארתי לעמוד מתוח כולי לקראת התוצאה הצפויה, מבטי מרוכז בדלת
המחסן. הדקות נקפו והמוכר עדיין התמהמה מאחורי הדלת.
ולפתע זה קרה. חבטה עזה פילחה  את גבי התחתון. כאב החבטה הפך
עד מהרה לכאב חד ובלתי נסבל של דקירה. להב ארוכה חדרה לעומק
גופי, חותכת ומבקעת את הבשר שעמד בדרכה. מאחורי שמעתי קול
שהתנשף בעורפי. הלהב הסתובבה בתוכי, פעם לכיוון אחד ופעם
לכיוון השני ואז נישלפה בפראות החוצה. הבטתי לאחור, מספיק
לראות את דמותו של הירקן חומקת בין צללי רחבת המרכז המסחרי.
ראשי הסתחרר ורגלי רעדו, אך למרבה הפלא נשארתי לעמוד על רגלי.
דלת המחסן נפתחה והמוכר הרוסי של קריסטל הביט בי בפנים מאירות.
יש לנו מזל ויותר משכל, אמר בשמחה. הנה בבקשה המסננת שלך
מהתוצרת חוץ. הושטתי את ידי, גונח מכאב. הנה הגענו אל המנוחה
והנחלה, חשבתי. בידי הייתה מונחת מסננת כיור מתוצרת חוץ, כזו
שאין בה פוילה שטיק ישראלי, עטופה בניילון עטור בכיתוב סיני
בצבעי אדום וצהוב זולים.
כמה זה? שאלתי.
שלושה שקלים, ענה המוכר.
ניסיתי להוציא את הארנק, אך הכאב שפילח אותי סירבל את
תנועותי.
אני צריך עזרה מילמלתי, אני לא יכול, דקרו...
צלצול טלפון שנשמע מרחוק, קטע את דברי.
קח את הזמן שלך, ענה לי המוכר, זה טלפון שלי. ועוד לפני
שהספקתי להגיד מילה נוספת, הוא נעלם מאחורי דלת המחסן.
אני חייב להביא את המסננת לאמא, חשבתי בכאב. עזבתי את חנות כלי
הבית קריסטל, והתחלתי לשרך את דרכי בחזרה לאמא. גררתי את רגלי,
ובצעדים כבדים ואיטיים חציתי את המרחק הקצר בין חנותו של הרוסי
למדרגות הבטון. כשהגעתי למדרגות, שמעתי את אמא שואלת
בהתרגשות.
נו? יש משהו?
כן עניתי גונח, יש.
אני לא מאמינה, צהלה אמא, כל הכבוד. וזה מהתוצרת חוץ?
כן, עניתי נאנק, כאשר כאב חריף פילח את מוחי.
נו מה קורה לך, רטנה אמא, למה אתה זוחל לי על המדרגות? אתה
עושה פה בושות לכולם.
לא היה לי כח לענות לה. התיישבתי על גרם המדרגות, מנסה לנשום
מעט אוויר, שבקושי רב הצלחתי להשיגו.
אני לא מבינה אותך, שמעתי את אמא מלמעלה, כעוסה. נשכב ככה על
המדרגות.
אבל אמא, גנחתי בשארית כוחותי.
שום אבל אמא, שמעתי את קולה הנחרץ. אני יורדת אליך ואתה נותן
לי את המסננת ואנחנו הולכים הביתה בלי הצגות.
זה לא הצגות, זה אמיתי אמרתי בשקט, אבל לא הייתי בטוח שהיא
הצליחה לשמוע את דברי.
נו תן לי את המסננת, שמעתי את קולה, קצר ופוקד.
בבקשה, חייכתי אליה, והושטתי לעברה את המסננת הטאייוונית
העטופה בשקית ניילון בצבעי אדום וצהוב זולים. מסננת שאין בה את
הפוילה שטיק הישראלי, שמשאיר כתמים חומים וכחולים בכיור, אלא
את זה הטאיוואני, שמשאיר כתמים חומים כחולים בכיור.
מה אתה מחייך מיידלע, שמעתי את קולה הגוער של אמא. אתה צריך
להתבייש לך ככה לשכב על המדרגות. קצת חמסין ולהתמוטט ככה. זה
בגלל המים המינרלים שסחבת ככה על הגב שלך בעליה לפה. עכשיו
תקום ובוא. אני הולכת.
והיא הלכה. מפנה את גבה, ועולה במרץ במדרגות הבטון הקטנות,
שהובילו אותה הביתה לחיפה. אין לי ספק, שהיא לא עצרה לרגע
להביט לאחור לבדוק אם אני מגיע או לא, כי על מדרגות הרכז המ
חרי של כרמיאל - במקום בו שכנה החנות לכלי בית קריסטל בהנהלת
הרוסי, היחיד שהשכיל להחזיק מסנני כיור מתוצרת חוץ, ללא הפוילה
שטיק הישראלי - ראיתי אותה בפעם האחרונה בחיי.