אלף רניתוש מלמק / האביר הלבן |
למרות שאין לי שריון
ואת נסיכה שלי
שלא גרה בארמון.
חיוכך, שפתייך המנשקות אותי
גורמות לי לאבד תחושה של זמן.
אני מציץ החוצה מהחלון
היישר אל תוך ימיי הביניים
חוזר אל החדר
את אצלי בין הידיים,
מחבקת, לוחשת לי באהבה:
"לך תאכיל את הסוס"
אני יוצא החוצה ללא היסוס
ומתדלק את המכונית,
הכל מוכן, את מבטלת את המונית
שהזמנת.
אנחנו יוצאים אל הכביש שבחוץ
התקופה כבר הספיקה להתחלף,
את גורמת לאוטו לרחף
אני אוהב אותך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|