הנשים הן היוצרות את בעליהן. הן מתחילות עם אותו חומר גולמי,
בלתי מהוקצע, אותם
נעורים טועים ומטעים,  מלאי כוונות טובות ונאי מראה שבהם
התאהבו,
וכאן מתחילות להן ארבעים שנה של עבודות פרך ללא הפוגה, הנחוצות
להן כדי ליצור את הגבר
שאיתו הן יכלות לחיות בשלום.
היא מעודדת אותו בקריירה שלו .וכאשר הסימנים הראשונים של כאבי
הראש שלו מופעים,
והדלדלות מבשרת - הרעות של שערו החלה, היא רואה בהם תווית
זיהוי שיש לכל גבר מצליח.
היא בונה את ביתם ובאמצעות תהליך זה מטפחת את קיומו של הבעל
הדמיוני שאיתו
הייתה מסוגלת לחיות.
היא קנוה את בגדיו, משליכה את בגדי עבודתו הבלויים, דוחקת בו
להתגלח גם בסופי השבוע.

הוא מפסיק ללחוץ על שפופרת משחת השניים מן האמצע, מעולם לא
מנסה לגרוב אותם גרביים
או ללבוש אותם תחתונים יומיים רצופים. ואו להשאיר את מושב
האסלה למעלה אחרי שהטיל
את ממיו. יותר לא נמצא זכר לאותו נער גמלוני שאיתו התחתנה
מאהבה.
בינות לקרני האור המזהירות של שביעות רצון הוריה מחתנם המיועד
ומהפגישה הראשונה,
מהערב הראשון, היא מבחינה בשקט שלו שמושך ודחה אותה כאחד. היא
שואבת מהכוח שיש
לה על לבו ,. ומצליחה להוציא אותו מתוך עצמו.
מרגשת אותה המחשבה כיצד תקניט אותו כך שייפר את שתיקתו הרמה,
היא נעשתה מכורה
למחשבה שפניו ייפלו כשתואמר לו שאיננה אוהבת אותו.
היא לועגת לו ללא רחם, מפלרטטת בשמלתה הפרחונית ונעליה
האדומות, מטילה את שערותיה
לצדדים ולאחור, מצודדת מולו מבט עורג , ושואלת אותו עד כמה הוא
אוהב אותה ?!.
הוא אוהב את צחוקה, והיא מקפצת לפניו, והוא צועד בעיקבותיה
מתאמץ להשיגה, אחרי
שנה של חיזור שבו היא מכתיבה את קצב האהבה הרשתה לו לנשקה
לראשונה, מנחה את ידיו
ואת שפתיו. הוא זה שהיה מאוהב. הוא מוצא בה את טעם החיים
והיופי, היא מאירה את חייו.
במשך שבועות שלמים היה חולה מן ההמתנה לראותה, מעין ערגה תופחת
הממלאת
את תוכו.
כשהציע לה נישואין היא אמרה לא. לא היא לא יכולה להתחתן איתו
מצטערת אמרה
אני פשוט לא יכולה להגיד כן ככה סתם. עינייה מלאו דמעות לראות
את לבו מתמוטט
כמו גורד שחקים לפניה. הוא לא הוציא מילה, לא התחנן פשוט עמד
כשהחיים ניגרים
ממנו.
הפתעת אותי ואני אשמה שאינני מפסיקה את הכאב באומרי כן. אני לא
מוכנה לכך
הוא הפסיק לנשום, עולמו התנפץ , לא היה יכול לדמיין את עולמו
ללא אותה נערה
שמילאה  את חלומותיו. הוא שיצר אותה עד שהפכה לאישה שזרמה בו,
ללא הפסקה.
הם היו יחד רק מעט יותר מארבע שעות, הוא אפילו לא נשק לה , היא
קירבה את שפתייה
אליו לפני שעזבה אותו ויצאה אל הגשם והרוח. עצם הרעיון של
קיומה השתלט על מחשבתו
לחלוטין. היא היתה הנערה שריחה  ריח גשם ורוח הוא נפל במדרגות
האהבה ככל שהעלה את
דמות פניה בעיני רוחו והניח לעצמו להרגיש את הכאב התופש בו.
הוא לא תיאר לעצמו שאפשר להיות מאוהב במישהו כמו שהוא הרגיש,
הוא רצה לדבר, לספר
עליה, לקפוץ, לבעוט לצעוק ולצחוק, לשאוג ולשבור חפצים, הוא רצה
להוציא החוצה את הבלון
הפתאומי של יופי שהיא ניפחה מתחת לליבו .
הוא פתח חלון וצעק את שמה אל הגשם שוב ושוב, הוא לא ישן במשך
יומיים. עינוו האדימו,
הוא חלה מאהבה ומהחשש שמא לא תאהב אותו הוא לא אמר לה שהוא
אוהב אותה, מאחר ולא
היה בטוח שהיא אוהבת אותו. אי ביטחונו רק גדל בגלל חוסר
הביטחון שבתגובתה אליו.
בסערת החשש והערגה שהיה נתון לה בשבועות הראשונים של אהבתו,
הוא האמין
בכל דבר, ומיד אחר כך שב ואיבד את אמנותו בדבר.
הוא האמין שעליו לקצוב את חיזורו, ולעבור לשלב הבא או שישתגע.
עליו לעבור את הסף, הוא ישכב אתה  ויגרש לנצח את חוסר הביטחון
ברגשותיה כלפיו.
סערת רגשותיו כלפיו גררה אותה אנה ואנה, רגשותיה היו מתרוממים
ויורדים תכופות
הרוחות העזות שנשבו בעוז בלבה טלטלו אותה, וכאשר חשבה עליו שוב
ושוב
החלו רגשותיה ללבוש ממדים של אהבה, לאט לאט לא נותר מקום כמעט
למשהוא
אחר במחשבותיה.
עינייה החלו לזהור מהלם המחשבה שחשה שהנה היא מאוהבת בו.
היא עשתה דרכה כאילו היתה היא זרועה במכשולים רבים, שנדמה לכל
האוהבים
שבעולם, ששמו בדרכם כדי להכשילם ולהגבילם.
היא הדפה את הספקות וההיסוסים מפניה ודמיינה לעצמה כיצד את
ראשה
היא משעינה על  כתפו. הולכים במורד הרחוב, עינייה נעצמות
מעוצמת המתיקות שבו, והיא
הולכת לצידו מבלי לראות, שתי דמויות צמודות זו לזו מחובקות,
ידיהן אוחזות זו בזו,
מחושמלות בתשוקה.