יש לי הקדמה לסיפור - כתבתי אותו לסדנה ה57 והחלטתי לא לשלוח.
אז זה מה שיצא לי.

אין לי מושג מה אני עושה פה. אני שונאת בתי קברות. זה פשוט חבר
של אח של דורית, ודורית לא רצתה לבוא לבד. "וחוץ מזה-" היא
גערה בי בתהליכי השכנוע "זו ההלוויה של ישו, הייתי מצפה שיהיה
בך קמצוץ של התלהבות, בכל זאת, סלבריטי!" היא קרעה את עצמה
מצחוק, דמעות מכוערות ירדו מעיניה, נחיריה התנפחו ונתנו לה
צורה של חזרזירה מזוהמת והיא התגלגלה על המיטה הזוגית שלה
כאילו הייתה דיר חזירים מלא בוץ. אני רק חשבתי, כבוד הפרט,
ישו. זה לא שהכרתי אותו או משהו. אז נכון, הוא מפורסם. אבל
להלוויה של רבין לא הלכתי, אז למה ישו? "שתדעי לך," החזרתי לה
"שאת יהודייה, ולפי דעתי את צריכה לכבד את זה ולהתרחק מכופר
היהדות. ובנוסף לכל, בהלוויות של הנוצרים האלה את זורקת על
הפרצוף של הגויה גוש בוץ 'כאות כבוד' והולכת, לא מכסים את
הגופה בעצמנו, עוזבים ונותנים לאחרים לעשות את העבודה המלוכלכת
בשבילנו. אני אבוא איתך, כי ביקשת, אבל אני לא מכבדת את זה
בכלל." ועכשיו אני פה. בבית קברות נוצרי, רואה ארון קבורה,
ובתוכו שוכב ישו חסר רוח חיים. ההמולה פה הורגת אותי. אני לא
מסתדרת עם מקומות עמוסים, וכמובן ש"מי יפספס את ההלוויה של
פאקינג ג'יסס קרייסט?!" ואני חושבת לעצמי, איך הפכנו להיות דור
כזה שטחי ורדוד, ללכת לראות גופה מסריחה של מישהו רק כי הוא
מפורסם? מימיני עומדות שלוש נערות ומחייכות למצלמות, כי בטוח
תהיה על זה כתבת שער, מאחורי יש מוסלמי אחד שעבר באזור וחשב
שזה אירוע היסטורי אז החליט לעצור, ומשמאלי, במרחק כמה מטרים
טובים, עומדת חבורת חרדים שמשבחים את אלוקים על החלטה נהדרת.
ואני פה. לפתע דורית מושכת אותי לעבר הארון הפתוח לרווחה,
וכשהפנים שלי נפגשות עם הפנים המתפוררות של ישו, גופי מתמלא
חלחלה. דורית מסתכלת לכיווני במבט דומה ואומרת "זו אמא שלו,
המטורפת, חשבה שזה סימן לגאווה כל החורים האלה" פרקי הידיים
שלו, פרקי הרגליים שלו, הראש שלו ועוד כמה מקומות בגופו היו
מלאי דם קרוש וחורים מבחילים, והוא שוכב בארון הקבורה עם בוקסר
עם הדפסי צלב בצבע ורוד פקצות עליו. בהחלט אמא מטורפת אני
רואה. ועוד כשאמא שלי אמרה לי לקחת איתי מעיל ומטרייה באמצע
אוגוסט חשבתי שהיא מטורפת. עכשיו אני מבינה. בעוד אנחנו
מתרחקות מעט אנחנו מבחינות באישה קטנת קומה נעמדת ליד הקבר
ומכחכחת בגרונה. הקהל שיש לו מקום מתיישב, בעוד אנחנו יחד עם
עוד אלפי אנשים נשארות חסרי מקומות ישיבה. היא מתחילה לדבר.

"כשנולדת, בתור יהושוע הקטן - אבא שלך העיף אותנו מהבית, כי לא
רק שלא הסכמתי לשכב עם האיש המסריח השעיר הזה, אלא שגם נכנסתי
להריון. כמובן שאמרתי לו שזה מאלוהים! אלא מה? בהתחלה השארתי
אותך ליד הכנסייה בעיר, אבל אז הנזירה ראתה אותך והשאירה אותך
שם. היה לך פרצוף כזה חמוד שלא יכולתי לתת לך למות. לקחתי אותך
איתי ועברנו יחדיו מאז ועד היום מסע הרפתקאות שלם, אבל הצלחנו
לשרוד. כמובן שהנפש שלך לא הצליחה להישאר שפויה כל כך, אבל
הייתה לנו האהבה שלנו. כך קרה שקיבלת את כל התסביכים הנפשיים
האלה. אבל בסופו של דבר מצאת את עצמך, ומצאת את אלוהים! ועכשיו
אתה מת. אין אמא גאה ממני! נתת לי כל מה שיכולת: כסף לסיגריות,
ו... זהו אני חושבת. אבל רק האהבה הספיקה לי. אלוהים כיוון
אותך לדרכך המשונה, ואלוהים הרג אותך כל כך מהר. אלוהים!!! הוא
נתן לך הכל ואתה הרסת אותו. תן לנו סיבה להאמין בך... תן לנו
סיבה!"

לפתע, משהו זז בתוך ארון הקבורה. ידו של גופת ישו המת מתרוממת
מעלה ומצביעה לכיוון... לכיוון... דורית? המקום מתמלא ברעש,
לחשושים מכל כיוון. אחד הנוצריים קם וצועק "זו היא! היא
הבוגדת! היא המלשינה!" כל הראשים מסתובבים אליה. החרדים רצים
לכיוונה ומרימים אותה על כתפיהם שרים בקולי קולות שירים
חסידיים משעשעים למדי, בעוד מריה, אימו של ישו צועקת "לא לא!
זה רק רפלקס של הגוף אחרי מוות! ראיתי את זה בER! מה אתם
עושים?!?!" ההמולה מתגברת, פלאשים מכל כיוון, כולם מנסים לגעת
בדורית, בין אם זה בשביל לנסות לקבל קצת מהתהילה, או בין אם זה
בשביל להכאיב לה ולמשוך בשיערה. אימו של ישו, שלא מסוגלת
שבהלוויה של בנה הסלבריטי אור הזרקורים לא יהיה מכוון עלייה-
הבתולה הקדושה, האמא השכולה - צורחת צרחה מרעישה וקורעת את
חולצתה. הכל נעצר. כולם עומדים ובוהים בחזה הנפלא של מריה. בן
רגע כל המצלמות מכוונות עליה, והקהל שועט לכיוונה. "שקט!" היא
צועקת והקהל משתתק. "תעזבו את הילדה, היא לא קשורה לכלום."
החרדים מפילים את דורית במהרה והיא מתחילה ליבב על הרצפה. 15
שניות התהילה שלה עברו, והן גם היו מאד כואבות. "יאללה, בוא
ניפטר מהסרחון הזה" כולם משתפים פעולה ומכניסים במהירות את
הארון לאדמה. אני מרימה את דורית מהרצפה ואנחנו הולכות הביתה.
אז ככה נראית הלוויה נוצרית, אני חושבת לעצמי ונוהגת בכביש 6
לכיוון הרצליה.