הוא נשכב לצידה על המיטה.
היא הייתה מקופלת לתוך עצמה, שכובה על צידה בתנוחה עוברית.
הוא זחל אליה, מלטף את שערה, מנשק את לחייה החמה והרכה, אך היא
לא זזה.
"כל כך יפה..." הוא לחש באוזנה בכאב.
הוא הוריד קלות את חולצתה, נישק את מותניה וביטנה והרגיש את
החום שלהן.
העיניים שלה נותרו קפואות על אותה נקודה.
שפתיו נצמדו לשפתיה, חשות את הרכות שלהן ואותן לא נענות לו.
הוא שם את ידו על שדה, מרגיש את ליבה פועם ונישק את צווארה.
אחר כך הושיב עצמו לצידה, ידיו מלטפות את כל גופה, מתמכרות
לרכות של העור ומצפות לתזוזה שלא תגיע.
הוא הזיז את רגליה לאחור ונשכב לצידה.
"כל כך יפה..."
הוא חיבק אותה חזק
"ילדה קטנה ויפה שלי..." שפתיו נשקו לשפתיה החמות שוב פעם,
בתקוות שווא שיזוזו.
"כן, אני יודע שטוב לך", הוא אמר לה בחיוך. "לך ולי. טוב לנו
ביחד ואף פעם לא ניפרד. אף פעם. אני שלך ואת שלי ילדונת".
שפתיו נצמדו לשפתיה.
הוא חיבק אותה לכמה רגעים, עד שנרדם. רק אז, היא הרשתה לעצמה
לחייך.

הרעיון בא לי תווך משחק שטותי עם החבר שלי: נתתי איזה קטע
דרמטי שנעלבתי ממנו ונשכבתי מקופלת לתוך עצמי. הוא ניסה לגרום
לי לזוז ואני לא הגבתי למגע שלו כמה דקות שנדמו לו כנצח.
בסיפור עצמו אני אתן לכם להחליט אם זה משחק או לא.
היה משהו מאוד מזוכיסטי בכתיבת הסיפור. נהניתי וכאב לי לכתוב
אותו. בהנחה שאתם לא לוקחים את זה כמשחק, גם אתם הרגשתם משהו?