אני לא בטוחה מתי זה התחיל כל המנהג הזה. אבל זה גם לא עזר לי
במיוחד. אז אני הבנתי שאני לא נורמלית, תמיד ידעתי שאני שונה,
אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. איש לא מסוגל להבין למה, מה
עברתי...

כשאתה רוצה משהו כל כך, כשאתה חושק, כמה למשהו, כל כך חזק, אתה
חייב אותו. כמו שכשסבא שלי נפטר, הייתי מדברת איתו בלילה, אני
לא זוכרת כבר על מה, רק אחרי כמה מילים קצרות הייתי חוזרת על
אותה מילה כמה שעות, לפעמים בקול, ולפעמים בלב "מצטערת, אני כל
כך מצטערת". כנראה שהרגשתי שאכזבתי אותו... לא הייתי הנכדה הכי
"פוצי מוצי" ומתוקה שיש. הייתי קוץ בתחת למען האמת, והוא בכל
זאת, בסוף של כל יום אחרי שהייתי בביקור בבית של סבא וסבתא,
לפני כשאמא שלי באה לאסוף אותי, היה מגניב לי בחשאי שטר של 20
שקל, על זה שהייתי ילדה טובה. לא נכון, אבל עכשיו אני מבינה
שעם כל השטויות שעשיתי לו, הייתי הנחת שלו... עד עכשיו אני
פונה אליו, אחרי שאני מדברת עם ה', מבקשת שיחזק את בקשתי. אני
לא חושבת שהוא באמת נמצא שם עם הקדוש ברוך הוא, אבל אני רוצה
להאמין שכן. שלפחות הוא יכול להגן עליי מלמעלה מפני חרון אפו
של ה' כשאני חוטאת. השיחות שלי עם סבא שלי פוחתות, עכשיו אני
בעיקר מדברת עם "אנדריי" יציר דמיוני. הפנטזיה שלי. החצי השני
שלי, לכאורה... עכשיו אני אומרת לכאורה, אבל בלילה, לפני
השינה, כשהבדידות היא כבר מחנק ולא נותנת לישון, אני מדברת
אליו. מהלב! ואני באותו הרגע נכנסת לאשליה, העולם לא קיים, רק
העולם "שלנו". אנחנו קודם עושים אהבה, סוערת ומתוקה, הוא לא
מתיימר להיות אלוף סקס עם תנוחות מטופשות כמו עקרב או סרטן או
עכביש, מה שזה לא יהיה. הוא פשוט עושה את זה מאהבה, ואח"כ
כשאנחנו עייפים ומזיעים מהמשגל, אנחנו נשכבים אחד ליד השני,
אני מעבירה אצבעות עדינות על הגוף שלו ועושה לו צמרמורת, והוא
מסתכל לי בעיניים בחיוך, מאושר שהוא שלי, ומלטף לי את השיער
בחום... ואז אני מספרת לו את כל מה שעל הלב שלי, הוא לא אומר
מילה, רק מחייך, או מודאג כשצריך, אבל הוא מושלם בשבילי. הוא
לא צריך לומר מילה, באמת, אני יודעת. אני פשוט יודעת! הוא אוהב
את אותם הדברים כמו שאני, הוא מסוגל להבין ולהקשיב הכי טוב,
הוא מנגן על גיטרה, הוא גבר חסון, עם גוף גברי (לא שרירי, אבל
גדול-לא שמן!), כשהוא מחבק אותי אני מרגישה שהוא מגן עליי
בכנפיים שלו, כמו אמא אווזה... אני הבובה הקטנה והשברירית שלו,
ואין צורך בדרמות איתו. הכל מושלם.

אבל כשהכרתי את מי שחלמתי עליו, רק במציאות, האיש והבשר ודם,
למה היו רק דרמות?
קוראים לו עידו, בן 24 כמעט, ואני בת 17. למרות הבדלי הגילאים,
ידעתי שזה זה. אחרי שהכרתי רק זבלים, כשהייתי צריכה בנאדם
אמיתי, הוא הגיע, והוא ידע על מה אני מדברת והוא הבין! אבל,
הבעיה היא שהוא טוב מדי בשבילי. בלי סקס, לאלוהים יודע כמה
זמן! הוא אומר לי שפעם הוא חיכה 9 חודשים, כי הם לא היו
מוכנים! הוא מוזר מהבחינה הזאת. אבל הבנאדם הכי נורמלי שאי פעם
הכרתי. נטול פוזות, לא מחפש להצדיק את עצמו. הוא לא ניטרלי
והוא לא מנסה להיות פלפל. הוא פשוט מושלם... בשבילי. הכרנו
ברגע של חולשה. הייתי בתקופה הכי בודדה בחיים שלי. שאפילו
זנחתי את השיחות שלי ושלו, הפסקתי לדמיין אותו בלילה ניגש
למיטה שלי ומתיישב על הסף ומעביר עליי יד חמה ומלטפת. הייתי עם
החבר שלי 9 חודשים, שהוא היה בדיוק מה שעידו לא. שרון היה
עקשן, מנסה להוכיח את עצמו לאנשים כל הזמן... היה עושה את עצמו
איש טוב, אבל אני עדין לא יודעת אם הכוונות שלו באמת טהורות,
או שהוא מחפש להוכיח את תמימותו לאנושות שלא שמה זין כי כולם
מנייאקים. אז למה הייתי איתו, אתם חייבים לתהות. אני חייבת
מישהו. אני שום דבר לבדי. אני חשופה, אני מטרה נייחת. והוא אהב
אותי, והוא הגן עליי, אבל מצד שני כל הזמן דיכא אותי עם חוסר
היכולת שלו לדבר ללב שלי, כי הלב שלו היה חסום. כמה ימים אחרי
שנפרדתי ממנו, הכרתי את עידו, וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. כל
חיבוק, כל נשיקה כל מבט. לשנינו עברה אותה המחשבה בראש, "האם
זה חלום?". זה היה יותר כמו סיוט.

אחרי כמה ימים התחילו הבעיות, כשהתחלתי לדבר על נושאים טעונים,
החיים והמוות ומה שביניהם, הוא חשב שאני מתכוונת להתאבד. רק
אמרתי לו שכמו כל בנאדם נורמלי, (וגם כמוהו) כמובן שעברה
המחשבה בראשי. הוא נבהל מהמחשבה הזת וחשב שאני רוצה להרוג את
עצמי בגללו... הוא זרק אותי. לא בכיתי, בלילה כשהייתי מדברת
איתו, או יותר נכון עם "אנדריי" הייתי בוכה, אבל כנראה שמציאות
נחותה מכל חלום... אהבתי אותו, כן. רציתי אותו, מאוד... הוא
אמר לי שהוא צריך זמן לעצמו, לעכל הכל, ואני רציתי לקחת את
החוט של השפופרת ולחנוק לו את הצורה!!! ניתקנו קשר. עברו מאז
כמה ימים, ולא דיברתי אל "אנדריי", ולא אל סבי, ולא אל ה'...
מוחי היה ריק ממחשבות... שכבתי במיטה, כבר 3 בלילה, והעיניים
עייפות אבל אני לא מסוגלת להרדם. כבר לילה 4 ברציפות...
העיניים שלי אדומות, נפוחות ועם שקיות מסביבן, נראיתי כמו
זומבי. שנאתי את הילדהאישה שנשתקפה מולי במראה. שואלת את עצמי
למה, פאק, למה אני לא פשוט פקצה כמו כולן? החיים שלהן כל כך
קלים. פשוט להתנהג כמו פרחות, לגרום לבנים להתשגע אחריהם
ולהתפלא אח"כ למה אין להם אף אחד. כי הן ז$%&@#! אהממ...
סליחה. נפלט לי! אז להמשיך במונולוג שלי, שטפתי פנים, ופתחתי
את היומן שלי, נזכרתי בשירים שהייתי כותבת כשעוד הייתי מסוגלת
להרגיש. נפתחתי לראשונה, מאז השברון לב הראשון, סתם כך, וכתבתי
מספר שירים בבת אחת. נשמע מטופש, אבל זה היה הרגע שהבנתי
שרחמים עצמיים וביקורת רבה מדי לא יעזרו לי במצבי הקשה. לקחתי
את עצמי בידיים, וסוף סוף התחלתי את הדיאטה המיוחלת כמה ימים
לפני היום הולדת, קרעתי את התחת בחדר כושר אחרי שנה שלא הייתי
שם, ובבריכה... אחרי שרזיתי והשתזפתי הרגשתי בנאדם אחר לגמרי.
לא מפחד, בלי מעצורים. סתם כך...

שוב, לילות על גבי לילות הייתי מדברת עם אנדריי, אבל לא היינו
שוכבים יותר. לא ליטפתי אותו יותר. חיבקתי את הדב שלי כשדיברתי
איתו, ודיברתי איתו יותר כמו אל ידיד... באיזושהי צורה ניסיתי
להיגמל ממנו. לא חשבתי עוד על עידו. הייתי עסוקה בלהיות הכי
עסוקה שאני יכולה. רק בלילה כשהיה לי זמן פנוי, הוא הוא מתגנב
למחשבותיי, בדיוק לשניה, ואז הייתי מדברת אליו באמצעות אנדריי
בעקיפין. הפעם, חשבתי לעצמי, שהוא הפסיד. למרות כל הדרמות, היה
לו משהו טוב בידיים, רק שאז לא ידעתי את זה על עצמי בכלל. שעות
הייתי מדברת עם אנדריי, על שטויות אפילו, אבל איך אני אוכלת את
הלחם, קודם את החלק ה"רע" כדי להתענג על החלק הטעים מאוחר
יותר. ולמה לא לזרוק את החלק ה"רע"? כי אני לא רגילה. כי לימדו
אותי לגמור מהצלחת, מה שמסביר את היותי תמיד בקרב עם עצמי, אני
לא שמנה, אבל תמיד אני נאבקתי לא להשמין בגלל הנטיה שלי
להשמנה. עכשיו כשאני שומרת ואני רזה פתאום, כמו שתמיד רציתי,
הבובה שתמיד רציתי להיות, ואני יכולה להתגאות בעצמי ולהגיד
לאנדריי שהוא אידיוט (הוא או עידו?...)

יום אחד, 3 שבועות אחרי שלא דיברנו, חזרתי מהחדר כושר, כולי
מבעבעת מזיעה, בקושי מזיזה שריר בחום 30 מעלות, ממצחי ניאגרה
דולף, אני נראיתי גועל נפש. אבל לא היה אכפת לי... הייתי ליד
השער של הבית שלי, ראשי למטה, מתחבא מהשמש הצולפת, מושיטה יד
לפתוח את השער, ויד עוצרת בעדי. עידו. הוא חייך אליי חיוך
נבוך, כמו שדמיינתי שאנדריי יעשה במקומו, אבל יביא איתו איזה
זר פרחים, לעשות ג'סטה... הוא הזמין את עצמו אחרי לגינה שלי,
וחסם את דרכי למדרגות. "מאמי שלי" אמר, כמו שהיה אומר לי מאז
ומתמיד, מגרד את זקן התיש שלו, ומניח את ידו כבדרך אגב על הכתף
שלי. "אני מזיעה, לא צריך. מה אתה עושה פה בכלל?" הוא נראה
נעלב, ואמר "באתי לנסות את זה איתך, עוד הפעם..." הורדתי לו את
היד מהכתף שלי בעדינות (כמו המשפט שאומר תהרגו אותם באדיבות)
"אתה לא מסוגל להתמודד איתי. עדיף לי כבר להישאר עם אנדריי."
הוא מסתכל עליי כלא מאמין "אני רצינית," אישרתי לו "הוא בחיים
שלי לא יעזוב אותי אם אני לא ארצה". הוא מסתכל עליי עדין בהלם
" את אומרת לי שאת רוצה את הפנטזיה שלך עליי? את אמיתית תגידי
לי? זה אני, הפנטזיה שלך. ככה אמרת לי!" חייכתי לעצמי בספק
מתיקות ספק מרירות ואמרתי לו "לפעמים המציאות נחותה מכל חלום".
נשקתי לו על הלחי ונפרדתי ממני לשלום.