הוא נעמד מאחורי ואמר לי להשען אחורה. הרוח ליטפה לי את צידי
הפנים והרשיתי לעצמי לצנוח. ידעתי שהוא יהיה שם.

אני אפילו לא יודעת למה ידעתי, או מה הוביל אותי לפעול כך, אבל
נתתי לו ללטף את פניי וללחוש לי חרישית לאוזן "אני שם".

סדקים החלו להתהוות בתמונה שציירתי, פגמים קטנים שמולאו על
ידינו בורדים ובנרקיסים. ועם כל פגם, התמונה נראתה יפה יותר.
הישעני, הוא אמר לי, הישעני אחורה עלי. הרגשתי רעד קל אך לא
משמעותי ובכל זאת נשענתי אחורה. גבי התקרב מעט יותר מדי לקרקע,
והרוח המשיכה ללטף את פני. הפרחים שמילאנו בסדקים החלו לקמול,
ואני דחקתי ביניהם חלוקי נחל ועלים יפים מעץ הלימון. נגעתי
בפניו וידעתי שככה צריך לאהוב. הישעני, הוא אמר לי. הפעם הרעד
הפך להיות משמעותי יותר, והנחיתה מחוספסת יותר, וכלל וכלל לא
בלב שלם. הרגשתי את בטנו, היה בה שקע קל, לא עמוק מדי. עטפתי
את ראשי בשקע ודמעותי זלגו לטבורו. הישעני, הוא מבקש ממני,
הישעני. כל גופי רועד, ואני מחפשת עץ לאזן את עצמי בעזרתו.
"למה אתה לא נשען?" אני שואלת, "למה אתה לא?"