השעון, שנח על השולחן, הרעיד  את השקט ששרר בבית - מחוג הדקות
סמך עצמו למחוג השעות ומחוג השניות סבב סביבם בתקתוק אינסופי,
עד שהתאחדו שלושתם בשעה היעודה ועצרו מלכת.

"יש לך אורחת, מר אלון", אמר קולו העדין של הרמקול, שניצב מעל
הדלת.
"אני מאשר כניסה", ענה.

בחורה דקת-גזרה נכנסה דרך הדלת, לבושה בשמלה אדומה וחושנית,
שהתנופפה בריקוד סביב ברכיה, ונעולה בנעלי עקב שקופים, כנעלי
הזכוכית של סינדרלה.

"שתיים-עשרה בלילה, אדוני", אמרה ונעמדה לידו.
אלון הביט בפניה המושלמות והאצילות. "מה אני צריך לעשות?"
"זו פעם ראשונה שלך, אדוני?"
"כן."
"הצמד את כרטיס האשראי שלך לפרק היד שלי."

צבעו האדום של כרטיס האשראי התחלף לירוק.

היא חייכה אליו, כאילו קצו צרות העולם.
"מה תרצה, אדוני?"
"מה אני יכול לבקש?"
"כל מה שליבך חפץ. בחר סוג שדיים, שיער, בושם, מבנה-גוף... "
"אין לי דרישות מיוחדות. שדיים בינוניים וזקורים. בושם - שאנל
7. השאר פשוט מושלם... אולי בעצם, שפה תחתונה, עבה? אפשר?"
"כרצונך!"

תווי גופה השתנו קמעה ונינוח בושם התפזר בחדר.

"את יפיפייה."
"תודה, אדוני."
"את יכולה לקרוא לי אלון", אמר וחייך אליה בביישנות.
"אלון..." לחשה.

ברגע אחד נשרה ביישנותו, כשהצמיד אותה לעברו וחש בגופה הדק
ובניחוח העולה מצווארה.

לפתע הרימה את ראשה שנשען על כתפו.
"א... אלון?"
"כן?"
"מה עשית?" שאלה, ואישוניה התרחבו והצטמצמו.
"אה... זה... אני מתנצל... מה שחשת כרגע היה הניתוק מהרכזת.
למעשה, בעוד כמה רגעים אף-אחד אפילו לא ידע שהיית קיימת."
"א... אבל..." גמגמה, ותנועותיה הפכו לכבדות, כמעט מכאניות.
"אל תאבקי בזה. הוירוס יסיים את ההשתלטות בעוד מספר דקות. את
מבינה? אשתי מתה... וכבר שנים אני מנסה למצוא לה תחליף - ואם
אפשר שיהיה מושלם. זו הגרסה העשירית שאני מפתח. אולי הפעם זה
יעבוד. תשבי... חבל על המאמץ..." אמר ופתח בפניה דלת לחדר קטן
בו נגלו תשע גופות, ששכבו בערימה מסודרת כאבני לגו. " אני
מבטיח לך, שאם הוירוס יצליח, אפנה את החדר ואהפוך אותו לחדר
עבודה."