נעל מתגלגלת במורד הרחוב.קופצת,מתגלגלת,נתקלת בעמוד,נופלת
מהמדרכה,חוזרת למדרכה וחוזר חלילה.היא כבר די התלכלכה מכל
הקפיצות האלה ברחוב,וזה שהיא לא הולכת לכביסה כל פעם לא תורם
לניקיון שלה...שלא לדבר על הבריאות.נעל חושבת שהחיים יפים
כשמלוכלכים.טוב אולי לא עד כדי ככה-אולי כשיש קצת לכלוך,כמו
שיש אחרי שלוש שעות של מקלחת,או יום אחד ללא תעסוקה. אבל שלושה
ימים וחודש ללא מקלחת? נעל רצתה למות מרוב גועל.אז היא החליטה
להתלכלך עוד יותר,כדי לא להרגיש את תחושת הגועל של הליכלוך-מה
לעשות שאין מים בכלל? לא בכביש,לא בברז ולא באמבטיה.
נעל חושבת שהיא כבר לא זוכרת איך מים נראים,מרוב הזמן שהיא לא
ראתה כאלה-משהו כמו איזה חודשיים-כן,ואז ניגמרו גם המים
המינרליים,ומאז היא חיה רק על קולה ושאר משקאות-ג'אנק שמוכרים
בשקל שישים במרכול שבמורד הרחוב.נעל אומרת שהחיים יפים גם כשהם
מאובקים והכל מסריח ומג'וייף.ניסיתם פעם להתקלח עם קולה? זה
מגעיל,ונעשים עוד יותר דביקים.נעל אומרת שזה מעצבן אותה להתקלח
כשבעצם לא מתנקים אלא רקר מוסיפים ג'יפה לליכלוך שקיים.
נעל כעסה על זה מאוד,עד שהחליטה להמציא שיטה,שתגרום לאנשים
שמתקלחים,להשאר נקיים גם לאחר חודש וארבעה ימים.נעל ישבה
וחשבה,חשבה וישבה...אך לא עלה במוחה אף לא בדיל רעיוני קטנטן
להתחיל בו את הרעיון הגאוני שצץ במוחה."נו.." חשבה נעל לעצמה
"אפילו המסע הכי ארוך מתחיל בצעד אחד קטן..אבל בעצם,לי אין
אפילו את הצעד הזה!" נעל החליטה שהיא לא ממשיכה לשבת בחיבוק
ידיים (?!?) והחליטה לצאת לרחוב ואולי שם תקבל את המוזה שכה
ציפתה לה.אבל המוזה לא הגיעה.המוזה הייתה ארוזה עדיין בתוך
קופסאות שהעלו אבק כבר קרוב לחודש וחמישה ימים,ושכבר אי אפשר
היה לראות שכתוב על האריזות מהי תכולתן.כך קיפצה לה נעל ברחוב
במשך חודש ושישה ימים,שבעה ימים,שבוע וחודש.
ונעל עדיין לא מצאה את המוזה..